פיטורי עובדת בהיריון

פיטורי עובדת בהיריון

סעיף 9 לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954, מטיל איסור על מעביד לפטר עובדת שהיא בהיריון וטרם יצאה לחופשת לידה. פיטורי עובדת בהיריון ייעשו בהיתר משר העבודה והרווחה בלבד והשר לא יתיר פיטורים באם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להיריון.

הוראות אלה חלות הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שעבדה אצל אותו המעביד או באותו מקום עבודה ששה חודשים לפחות.

פיטורים של עובדת בהריון בניגוד להוראות סעיף זה בטלים מעיקרם. עובדת שפוטרה ללא היתר זכאית לפיצוי מהמעביד בגובה השכר שהייתה מקבלת לו המשיכה בעבודתה בתקופה המוגנת עד יום הלידה, וכן לסכום שהמוסד לביטוח לאומי היה משלם כדמי לידה, אם אלה לא שולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי, בהיעדר "תקופת אכשרה" מכוח חוק הביטוח הלאומי, בגלל אותם פיטורים. הסכום המשתלם אינו "שכר עבודה", אלא פיצוי בגובה השכר ואין הוא נושא פיצויי הלנת שכר.

נציין כי הסכום המשתלם לעובדת מהווה פיצוי בגובה השכר ואין הוא מהווה "שכר עבודה" המזכה בפיצויי הלנת שכר.

פיטורי עובדת בסמוך לתום ששת החודשים לעבודתה, על מנת שלא להיזקק לאישור שר העבודה לפיטורים, מהווה התנהגות שלא בתום לב המזכה את העובדת בפיצוי.

נדגיש כי בהתאם לחוק ההגנה לעובדת כנגד פיטוריה הנה אבסולוטית, ואף שר העבודה עצמו אינו רשאי לשללה ממנו על ידי היתר פיטורים. מה שאין כן כאשר הפיטורים של אישה הרה נעשו לא מסיבת הריונה ולא בקשר להריונה, אלא על פי עילה אחרת שאין בינה לבין ההריון ולא כלום; פיטורים כאלה רשאי השר להתיר.

אי ידיעת המעביד אודות ההיריון מהווה ראייה חותכת כי הפיטורים לא היו מסיבת ההיריון, אך גם אם ידע המעביד על ההיריון אין פירוש הדבר כי הפיטורים היו בשל ההיריון.

ידיעתה של העובדת הוא רלוונטי לשקול את סיבתם האמיתית של הפיטורים שהרי אם היא לא ידעה עובדה זו, לא יכולה הייתה למסור על כך למעביד וממילא הוא לא יכול היה לפטרה בשל כך.

עובדת יכולה להעמיד למבחן משפטי היתר שניתן לפטרה, בדרך של הגשת תובענה בבית הדין לעבודה נגד מעבידה. כך גם המעביד: הוא יכול להעמיד למבחן משפטי סירוב למתן היתר לפיטורים של עובדת בתקופת הריונה , בדרך של הגשת תובענה נגד העובדת.