קללתו של ביישן

איך זה מרגיש? כשאתה קופא
קללתו של ביישן
כבר כחצי שנה מאז שאני ואשתי נפרדנו,
היא הייתה פנאטית במיוחד בכל הנוגע לשמירת העיניים.
אני זרמתי עם הקטע ובעקבות כך אחרי הפרידה אני סובל מסינדרום הביישן.
אני לא הייתי כזה פעם, פעם לא היה אכפת לי להגיד לבחורה ברחוב שהיא נראית טוב, פעם לא פחדתי לשים את עצמי לתצוגה ולראות בעיני מי אני אמצע חן. היום אני קופא, בטוח שאצא טיפש, היום כלום לא יוצא טוב.

הוריד ברקה מבעבע בזעם, העיניים טיפה מעורפלות, בכל זאת כבר 12 בצהריים.
יורד גשם זלעפות, אצלי בכלל עידן הקרח. כולם לבושים פה מעילי דובון ענקיים, האזור כולו מזכיר את מבצר הבדידות של סופרמן. מדבר קרח ענק ללא גבולות, אינסופי כמעט. הרקיע בוהק באודם מסתורי כאילו אוטוטו עולה השמש.
בתחנת האוטובוס הכל אפור, לובן קטן מתגנב מבין האפרוריות. קטנה קטנה, מגפיים וגרביון שחור, צחה כשלג. מבט אחד, גל של תכלת עוצמתי, מכאן הגיע האודם במדבר. אני ממשיך ללכת לכיוון האודם, מקווה שאם אתקדם מספיק אתפוס את הנץ החמה לפני שתברח. "שלום לך ביישני" אומר לי איש קטן עם אף ענק ומעיל שמחסה את כל רגליו. "רק אם תרוץ תגניב מבט בשמש, כשיבוא הקו תחזור לשרור שממה" אז אני רץ, לא נותן לקור ולשממה לדכא, אני רץ.
מרוכז בריצה אני מביט ברצפה, מספר פעמים אני מרגיש את הפנסים הכחולים שיוצרים את האודם בשממה מאירים עלי. אני מרים את הראש, היה נדמה לי? לא החום עוד מורגש על קודקודי.
האיש כבר דוחף אותי בכל כוחו מסתרבל עם המעיל שנתקע לו ברגליים, אבל אני ? אני כבר תשוש... פרט לגמד שדוחף מרחפים כל הנשרים של השממה מעל ראשי, הם מריחים את הקץ. "אתה עוד יכול !" צועק הגמד. "זה הרגע ! גש !" אבל אני נופל.
קו 56 והיא עולה, "(אולי הוא מגיע אלי), סליחה, אתה מגיע לאזור אלנבי? " "לא, בכלל לא." " אויש תודה, סליחה."
פי מלא בשלג צח, לבן, לא הלבן שרציתי. עיניים מיואשות, כבר אין תקווה. מבט אחרון, אויי... הפנסים מלאי אכזבה. היא חשבה שאני יעלה גם, היא חיכתה שאגש, שאגיד משהו. הדלת נסגרת והאודם נעלם. ביישני יורק את השלג וממשיך לנדוד לבדו במבצר הבדידות הקפוא, עד לפעם הבאה.




דירוג:  

הוסיפו ל Facebook Share on Twitter

הוספת תגובה / יצירת קשר עם מרק לדנובסקי

שם מלא: *

אימייל: *
(האימייל לא יפורסם בשום מקום באתר)
כותרת: *
תוכן:
9 + 9 =