ביקור לילי באסטרדם

אני מבקר כרגע באמסטרדם, הימים פה יפים וקשים בו זמנית. אחרי יום מלא במלא החלטתי לטייל קצת לבד ולספוג את האווירה האמיתית (נחשו איפה?)
השעה 01:00 בלילה, אמסטרדם ישנה, כך גם חברי שכבר לפני שעה החליטו שהספיק להם ופרשו למלון.
אל תבינו אותי לא נכון, הרחובות עוד הומים, אך התיירות היפה שממלאת את הרחובות באנשים שמתפעלים מהנופים התעלות והארמונות התחלפה בתיירות המלוכלכת. האמסטרדם הלילית היא האנטיתזה הגמורה של העיר שהייתי בה בצהריים, הלילה יפה יותר.
בלילה אפשר לראות את האמת האפלה, בלילה ריח השתן עולה מחריצי המרצפות העתיקות ומציף את הרחובות, הגנים המלבלבים והתפרחת מעוררת האלרגיה(לי, אתם בטח אוהבים פרחים, אני אוהב אותם רק יבשים) מתחלפים בסוחרים גדולים ושחורים, זונות קוק זרוקות על הספסלים. ריחות של טינופת וצרחות זימה בוקעות מכל גינה חשוכה כעת.
בלילה הפרצופים שאתה נועל איתם מבט, שניה לפני המבט בפיסות האור האדומות שמשחקות להן על האדוות העדינות בתעלה, הם פרצופים ריקים. המבט החודר שלי אל תוך עיניו של המקסיקני שעבר בצמוד אלי בסמטה הכו צרה שהיא פשוט מסרטנת, גילה את נפשו המיוסרת שכלואה בתוך הגוף מלא התאוות הזה, אין לה סיכוי.
ולבסוף כל אווירת האגדות העתיקה שמריחה אפרוריות וטחב חורפי ירוק הסתכמה בדורותי, שכבר מזמן שכחה כיצד מרגישה קנזס וכעט מסתפקת בכסף חסר רגש שיחמם אותה בלילה, אחרי יום ארוך בחברת אליסה עמוק במחילת הארנב השעיר והשמן שבמקום למהר כבר שעה לא גומר. כי איך בעולם הניגודים שלנו נוכל לחלום בהקיץ בלי שמישהו אחר יחווה את הסיוט?