טיפול פסיכולוגי

לפי דעתי, אחד המרכיבים העיקריים בטיפול הוא מרכיב הזמן. יש חשיבות מאוד גדולה לזמן ולתדירות הפגישות. מאחר והפגישות מתקיימות בד"כ אחת לשבוע קיימת "דחיפות" של המטופל להביא כמה שיותר מצוקות, בעיות וסימפטומים מהם הוא סובל. כמובן שהטיפול בא לענות על צורך במשהו שמרגיש חסר, לא שלם, חצוי או נכחד מאישיותו או חייו של המטופל, ולכן זמן הוא אלמנט חשוב מאין כמוהו שיוצר ביטחון צל המטופל, מייצר אפילו תחושת "מיוחדות" בכך שיש מישהו שמכיר את עולמו הפנימי במשך הרבה זמן. מספיק זמן בשביל לתת אמון בדבריו מתוך אמונה שהוא מכיר את הסיפור, הכאב או המצוקה מספיק זמן על מנת להגיד את "הדברים הנכונים".
בתור בני אדם, אנו רגילים לקבל עצות כל החיים. נדמה שזוהי הדרך העיקרית בה מישהו מראה נוכחות בכאבנו. הוא מציע, מזדהה, מספר שגם הוא הרגיש כך ומה הוא עשה, או לחילופין שהוא לא הרגיש כך מעולם ואין לו מושג על מה אנחנו מדברים.
הזדהות וצורך בהזדהות הם מרכיב אנושי בסיסי שלפעמים עוזר אך גם יכול להיות פיתיון לבלבול באשר לזהות העצמית, צורך עז בהשתייכות לקבוצת אנשים מסויימת או ביטול עצמי לשם הזדהות ושייכות.
בשנים האחרונות נושא ה"עידן החדש" מציע פטרונות "אינסטנט" למגוון בעיות. לא מעט גורואים הרואים עם סיפורי חיים מטלטלים הופכים להיות נושאי הבשורה. כל אחד מצא שיטה שעובדת בשבילו ומנסה להעביר הלאה. נדמה שקיים בופה שלם של עזרה עצמית- קלטות, ספרים, סדנאות, קבוצות, מטפלים אלטרנטיביים וכו'. אני מאמינה שזה כך כי קיימת דחיפות בתרבות שלנו לפתור דברים מהר ולהמשיך הלאה, דבר שמנוגד לטיפול הפסיכואנליטי המסורתי או לכל טיפול פסיכולוגי אחר, בו אין שיטה אחת שמתאימה לכולם, אין בשורה אחת או "נכון" או "לא נכון".
על פי תפיסת עולמי,מי שמגיע לטיפול לרוב יגיע לאחר שניסה כל דבר אחר מתוך "בופה העידן החדש" הדוגל ב"עשה זאת בעצמך", בופה שמציע מושגים רוחניים, שנותן הגדרות מחודשות למאוויים פנימיים ודפוסי רגש והתנהגות. הסכנה בכך היא בחירת הגדרות מחודשות מתוך מוטיב של פחד, אגו, צורך בשייכות לאותו זרם וכו'. בעוד שמה שקורה בטיפול פסיכותרפויטי מתנהג וחי את התהליך באופן מאוד שונה. שם סיפור המטופל הוא החשוב, ולא סיפורו של הגורו, שם אין אידיאל מסויים לשם הזדהות, והויתור על הצורך בהזדהות נותן הרבה חופש והקלה למטופל להתרכז בסיפורו שלו ולתת לו מקום. המטפל בטיפול הפסיכו תרפויטי מעניק למטופל נוכחות והכלה שכוללת רק אותו, ובכך מאפשרת מקום בטוח לחקירה מחודשת שלמושגים פנימיים, דפוסים וסימפטומים.
מאחר וחדר הטיפולים הוא איזור "נקי" חופשי מעצות, הצעות, הזדהות, "שיחה", ובעצם כל אינטראקציה רגילה מבחוץ, הוא מאפשר בתוכו אמון, הקשבה של המטופל לדבריו, נוכחות וספק. לספק תפקיד מאוד חשוב בטיפול. שאילת השאלות של המטפל בתוך מקום מוגן מאפשרת למטופל להטיל ספק באמיתות הפנימיות שלו, בעבר שלו ובזהות שלו שמורכבות מאסופה של של אמונות, מחשבות, התנהגויות וזכרונות. הספק אותו "זורע" המטפל בשאלותיו פותח בעצם מקום וחלל יותר רחב לבחון באופן פחות מצומצם את האמיתות הפנימיות של המטופל.
בתור מטופלת, לא פעם אני מגיעה לטיפול עם תחושות פנימיות מאוד חזקות ואמונה בהן, מחשבות ועוד. ולא פעם אני שמה לב שמה שאני חושבת על מה שאני חושבת הוא שיוצר מועקה וכאב.
אנחנו מגיעים לטיפול לאחר חיים שלמים. בזמן הזה כבר למדנו להגדיר נכון/לא נכון, מה חויובי ומה שלילי ועוד. את הרוב השאלנו/העתקנו מהסביבה המוקדמת והסביבה המורחבת, ואת השאר בנינו מתוך צורך בהגנה מלחוות שוב כאב.
משפטים ידועים כמו- "גברים לא בוכים", "אסור לסמוך על אף אחד" או "רזה זה יפה ושמן זה מכוער" הם דוגמא מופשטת לעם מה אנחנו מגיעים לטיפול.
טיפול הוא בעצם הפשטה איטית של שטיפת מוח, בגדים שהלבשנו על עצמינו כדי שלא יהיה קר, והרבה אחרי שאנחנו נחנקים מהם אנחנו מחפשים מקום שיעזור לנו לנשום.
לפי ראות עיני, המטפל במהותו בא לאפשר משהו שהוא מעבר לבחינה מחודשת של הגדרות פנימיות. הוא והמטופל מחוייבים לתהליך בו המטופל ישיב לעצמו תחושה של זכות בחירה, ושלאט לאט יתקלפו הקליפות שעוטפות את חייו של המטופל ובכך מצמצמות את כוחו.
"הבדלי המעמדות" בין המטפל למטופל גם הם צריכים זמן מספיק על מנת שהמטופל יוכל להרגיש שהוא לא "מופקד" בידיו של המטפל אלא שותף פעיל בכל תהליך הטיפול. זו משימה לא פשוטה ובהחלט משהו שמגיע דרך וותק בטיפול. לכן בחירת המטפל ושאילת שאלות בתוך הטיפול בנוגע אליו גם הם מאוד חשובים עבור המטופל, תחושת הרווחה שלו והבחירה.
לרוב, מטופלים מגיעים אחרי שלא בחרו או שלטו באירועי ילדותם ו"העתיקו" תחושה וחוויה זו בהמשך החיים, לכן כל דבר הכי קטן בטיפול מלמד חוויה אחרת ודרך זה מעביר בהדרגה ואיטיות את המושכות באופן בטוח חזרה אל המטופל. החוויה של בחירת המטפל והספק באמצע הטיפול בנוגע ליעילותו חשובה והכרחית להחלמתו של המטופל ובכך מעניקה לו חוויה מחודשת של בחירה, שאילת שאלות וערך עצמי בנוגע ליכולתו להחליט מה נכון לו ומה לא, תחושה שלרוב המטופלים התערערה בגלל אירועי חייהם.
טיפול יכול להיות יטי, סיזיפי, לא ברור, מעורפל וגם מייאש ומתסכל. ראייתו של המטופל את המטפל כאדיש לסבלו, שואל שאלות קצרות מידי פעם ולא מספק מענה לסבל יכולה לתסכל מאוד. לכן, יותר מכל חשובה ההתמדה בטיפול. יש לזכור שהמטופל מגיע גם מעורפל, מבולבל, מנותק ועם סימפטומים שונים המקשים על חייו, ותפקידו של המטפל בצורה מאוד עדינה ולא כופה או משתלטת לאפשר מרחב נשימה והתבוננות ודרך כך לעשות יחד עם המטופל יותר ויותר סדר בעומס הרגשי והמנטלי איתם הוא מגיע.
לסיכום, כפי ששמעת פעם, טיפול הוא "מעבדת רגשות", בה אין אסור או מותר, נכון או לא נכון, אין עצות או החלפת מידע דרך שיחות. לכן מספק הטיפול מקום נקי להתבוננות, סקירה מחודשת של אמיתות פנימיות וחוויה מעצימה.