חופשת קיץ וספרות ילדים

הסרט הישראלי "חופשת קיץ" גרם לי למחשבות בנוגע לספרות הילדים האידאלית



לפעמים, כשלוקחים ספר ילדים ליד, במקום להתרפק על נוסטלגיה של ילדות, אנחנו מוצאים את עצמנו אכולי קנאה, קנאה מרה, (בעיקר אם מדבר בספר שנכתב לא מזמן) בסופר שפשוט כתב כמה שורות מגוחכות, בחריזה צולעת כל כך, ובכל זאת, הצליח להוציא ספר לאור ואפילו למכור אותו! אדם שעושה כסף מכלום הוא אדם שזוכה להכי הרבה הערצה ושנאת קנאים. מה יש בספר ילדים שמושך את הילדים כל כך? אין לי מושג, אין לי מושג גם מה הסוד של הערס האשדודי יובל המבולבל, אבל, אם היית יודע אני מבטיח לכם שהייתי זונח כל שאיפה בחיי ומתמסר לעשיית כסף מהשפלה עצמית מול ילדים.
אמי היקרה הייתה מרצה לספרות ילדים לפני שיצאה לפנסיה, ובמשך 25 שנים קראה מאות ואפילו אלפי סיפורי ילדים.
מה הסוד, שאלתי אותה, איך אוכל גם אני לכתוב 20 שורות של חרוזים, למלא את הדף באיורים מטופשים ואז אוכל לשבת בהנאה ולראות דורות של ילדם מתחנכים על ספרי, וערימות כסף הורים שמוצא את דרכו אל כיסי. "אין לי מושג מה הסוד" היא ענתה, "אבל אם הייתי מגלה אותו הייתי כותבת אחד בעצמי" (העץ לא נעמד רחוק מדי ממקום נפילת התפוח) "אבל אני יודעת אילו ספרים אסור לתת לילדים לקרוא" הבנתי שעתיד כלכלי לא יצמח לי מהשיחה הזו, אז המשכתי להקשיב, סתם כך, בשביל ההשכלה. "הספרים הכי גרועים הם ספרי הילדים הדתיים" אמא זרקה את הפצצה ואני פערתי זוג עיניים. הקדמה ראויה שמגיעה באיחור: אמא דתיה. אבא דתי וגם כותב שורות אלו התחנך על הברכיים המכוסות היטב בחצאית מטאטאת רצפה של הציונות הדתית. אמא המשיכה והסבירה שילד לא רוצה לקרוא על מבוגרים, אלא על ילדים כמוהו, והכי נורא זה לדחוף לו בערמה סיפורים על ילד פלא שמתנהג כמו מבוגר קטן. בספרי הילדים החרדיים (לא שמעתי על כותב חובש כיפה סרוגה שכתב סיפורי ילדים – ואורי אורבך לא נחשב) הילד תמיד מוצג בתור ילד על, עם מוסר של אדם מבוגר ובלי כל טיפת שובבות של גיל הילדות. הגיבור בספרי הילדים החרדיים הוא תמיד ילד שיגדל להיות צדיק גדול ומפורסם, וכבר בעודו ילד הפגין בגרות, סיפוק ואמונה שיגרמו לאהוב המורה הקלאסי להראות כמו בילבי. ההתייחסות לגיל הילדות היא כמו למחלה או בתולין – זה לא קל, זו תקופה שהיינו שמחים לוותר עליה, אבל זה יעבור לך בסוף. מישהו זוכר את הספר "נוריקו-סאן הילדה מיפן"? הנה ספר שמציג את חייה של ילדה רגילה, פשוט בחברה אחרת, עם כל מה שמשתמע מזה, קונדסות, טעויות ובכלל, אנושיות ילדית ממוצעת. גם ילד חרדי הוא ילד, ילד אמיתי, עם הבכי והחיוך שחושף חור במקום בו שכנה עד לא מזמן שן חלב. הבעיה היא שאנחנו לא נתקלים בו בספרי הילדים. הוא לא משחק שם, לא אהב ממתקים, משתדל לחלק את ימיו בין עזרה לאמא ובין אמירת הגיגים מופלאים שנובעים מאמונתו התמימה והזכה. כך זה בספרים החרדיים. הציירים האיטלקיים של תקופת הרנסנס רצו לשלב שני דברים שהיו מאוד חשובים להם – ציור סצנות מהברית החדשה, ואנטומיה. התוצאה של השילוב הזה היא ציורים יפיפיים שמתארים את מריה עם ישו התינוק בזרועותיה, והוא, בדיוק מדהים, מפגין גוף של ילד בן כמה חודשים שמתהדר בשרירים משורטטים ותפוחים כשל בודי-בילדר ממוצע. עד שהפרסומות של האגיס או איזו מסחטת כסף יאמצו את הרעיון, אני לא שמעתי על מכון כושר לפעוטות. אבל ישוע העולל השרירי הזה הוא דוגמא מקסימה מההיסטוריה לראיה מעוותת כזו של ילד. מבוגר שאתרע מזלו ועדיין לא גדל, מבוגר בבגדי תינוק.
דוד וולך החליט לצלם סרט, ושגיבוריו יהיו חרדים. כחידוש ובשונה מכל סרט שעוסק במגזר החרדי שראיתי עד היום, הוא הכניס לסרט גיבור לא צפוי – ילד. ולא סתם ילד, ילד רגיל להפליא, עם הפליאה והחולמניות. ילד שמגלה את הטבע ועדיין לא מבין איך חיו אמורים להתנהל במסגרת בה הטבע אינו טבעי בכלל. כמו בספרי ילדים חרדיים שמזניחים את הילד כילד, באף סרט שמסתובב סביב החברה המרתקת הזו לא חשבו על ילד בתור גיבור. למה? אני מנחש שהוא לא התאים למטרה שלשמה צולם הסרט. יש סרטים חרדיים – שנעשו על ידי חרדים ומטרתם או לחשוף בפני הצופה עולם שזר לו, או לספק בילוי למגזר, במגבלות ההלכה. ויש כמובן את הסרטים על החרדים, לרוב סאגות רוויות ביקורת שלא מניחות לך לראות את החברה הסגורה הזו ללא פריזמה מהוקצעת. אני שונא את הז'אנר הזה, מעבר לכך שלרוב הוא עשוי רע וכולל דיאלוגים הזויים של אנשים שמבחינתם חרדי הוא זן של פינגוין במקרה הטוב, או האנטיכריסט, במקרה המקובל. בשנות החמישים שודרה ברדיו תכנית ששמה היה "שלושה בסירה אחת" מעין משחק מכור של ראשית ימי המדינה. אחת המשימות שקיבלו חברי הפאנל היתה לחבר כתובות מצבה מצחיקות. שאול ביבר חיבר כתובת למצבתה של בתולה: "כאן נחה הבתולה חסידה, שלא ידעה אם הרוויחה, ומה הפסידה". אל תבקשו ייעוץ אופנתי מעיוור, ואל תראו סרט קולנוע על חרדים מבית היוצר של במאי חילוני. במאי הסרט חופשת קיץ הוא דוד וולך, בן למשפחה חרדית ירושלמית ומכובדת. בגיל25 הליט לעזוב את חיי הדת ועתה, אחרי 10 שנים הוא חוזר לעולם הישן, הפעם כמבקר. סרט על חרדים צריך לעשות חרדי, או לפחות חרדי לשעבר. הסרט מביא את סיפורם של זוג חרדי מבוגר יחסית, האב – אסי דיין, רב מכובד שכל מרצו מופנה אל עולם התורה, ואשתו, שרון הכהן-בר, אשת רב קלאסית וחייכנית שבנה מנחם הוא כל עולמה. הזוג ובנם יוצאים לחופשה בים המלח, ושם, שם למעשה מעמת אתנו הבמאי עם הסיפור הגדול והלא סגור של עקידת יצחק. מה בדיוק קרה שם? פנחס שדה בספרו "נסיעה" מציע שתי סיומות אלטרנטיבית לסיפור. או שאברהם אכן מקריב את בנ, ואז מלאך האל מודה כי הוא מאמין שלם ואמיתי, או שאברהם משתפן, לא מקריב את בנו ובכך מראה שאין סיכוי שהאל יצווה עליו באמת להרוג את בנו ללא סיבה. אני לא רוצה לעשות פה ספויילר לסרט, אבל אפשר להגיד שיש בו ייחס לשתי התאוריות. מעבר לזה, כמו סיפורי התנ"ך, שלא משלבים את הקורא יותר מדי בעלילה, מעין תיאורית "הקיר הרביעי" של הבמה, הצלם המוכשר ביסס את רוב הצילום בסרט למעיין הצצה, הצצה לעולם הוא זר לנו, עולם בו אנחנו רק מציצנים שרוצים להשביע את סקרנותינו, ולא לחוש באמת את המציאות בו. הצילום באמת נפלא בסרט הזה, גם העריכה והתסריט, רק השחקנים חרא. בעצם, חוץ מאסי דין שנותן הופעה לא רעה בכלל, ששאר השחקנים לא מבריקים בכלל. ככה זה בקולנע הישראלי לאחרונה, חוץ שחקן מרכזי אחד, שאר הדמויות על הסט מגולמות ע"י שחקנים בינוניים ומטה. אולי זה מסביר את ההצלחה לה זוכה הקולנוע הישראלי לאחרונה בחו"ל, כשרואים סרט בשפה זרה לנו, אי אפשר באמת לשפוט את הדרך בה דברים נאמרים, רובנו לא מבינים פרסית, אם נצפה בסרט אירני, לא יהיה לנו מושג האם השחקן חד או משחק משחק יתר מביך ולכן את הסרט נשפוט לפי קריטריונים אחרים, כמו טכניקה ומקצועיות של צוות הצילום והעריכה, דבר שישראלים מוצלחים בו. אבל חזרה לענייננו, איך כותבים ספר ילדים מוצלח? כשיצאתי מהסרט יחד עם חברתי החילונית, ישבנו וניסינו להבין אותו. אני התפעלתי מהדרך נטולת הביקורת בה הבמאי מטפל בעולם החרדי בעוד שהיא ראתה בסרט ביקורת חזקה מאוד כנגד העולם החרדי והדרך בה הוא מטפל בכאב ורגשות. מעניין שני לא ראיתי את הביקורת הזו כלל. אולי העבר שלי כחובש כיפה ועוטה ציצית גרם לי להתענג בסרט מהאידיליה החרדית האמונית של המשפחה, ולא לשים לב לדרך בה אידאלים אלו לא תואמים את אורח החיים והתפיסה המודרנית. אחרי הכל יש דברים שנטמעים בנו מילדות אי אפשר להתכחש להם. אני עד היום מת מפחד מעבודה זרה, למרות שאין בי אמונה באל או בקדושתה של התורה, עדיין, הדת הנוירוטית אליה נולדתי ובה חונכתי, גורמת לי להצטמרר בכל פעם שאני עובד לעשתורת.
אז איפה פה הטריק לכתיבת ספרי ילדים. איך עושים כסף?? כנראה שהסוד טמון ביכולת ליצור יצירה שתראה אחרת לגמרי לשני ילדים שונים, ובשניהם תיגע במקום טהור וראשני, גרסא דינקותא, של תפיסת העולם שלהם. אה כן, וטיפ למלהקים, עושה רושם שדוד וולך מצא מה אפשר לעשות עם אסי דיין בימינו, הכי מתאים לו תפקיד של מבוגר מסורבל, מבולבל וממלמל, ואת התפקיד הזה הוא עושה באותנטיות נדירה שכנראה מסגירה, מיהו אסי דיין כיום.




קובי חוברה (פורסם בעבר בידיעות קמפוס)
דירוג:  

הוסיפו ל Facebook Share on Twitter

הוספת תגובה / יצירת קשר עם קובי חוברה

שם מלא: *

אימייל: *
(האימייל לא יפורסם בשום מקום באתר)
כותרת: *
תוכן:
8 + 11 =