מימוש צעדים מעשיים

במאמרים קודמים עסקנו בהיבטים האישיים והחברתיים של יחסיות האמת. המסקנה המתבקשת היתה, שקיומה של אמת מוחלטת אובייקטיבית הוא תנאי הכרחי לאושר אישי, זוגי, משפחתי וחברתי. הקורא זכאי לצפות עתה להצגת הוכחה כלשהי לקיומה של אמת מוחלטת ולרעיונות מעשיים יותר למימושו של האושר המיוחל בפועל. הסיבה לכך שעצם ההוכחה לקיומה של אמת מוחלטת לא הוצגה לפני-כן, אינה משום שלא ניתן להוכיח זאת אלא משום שאין טעם להוכיח לאדם דבר, שעדיין אינו מוכן לו מבחינה נפשית ורגשית. לא ניתן להציג את כל ההוכחה במסגרת מצומצמת זו, אך נציין את ראשי הפרקים.

הוכחה לקיומה של אמת מוחלטת - ההוכחה לקיומה של אמת מוחלטת היא ההוכחה לקיומו של בורא נצחי, בלתי חומרי, כל-יכול, בלתי מוגבל, שברא את העולם יש מאין, והוא שולט בו, משגיח עליו, ומגלה את רצונו. בורא זה התגלה במעמד הר סיני לעיני מליוני בני אדם, ובו הוריד אנך (''אנוכי'') - אנך האמת המוחלטת, סולם הערכים המוחלט, הוא עשרת הדברות והתורה שבכתב ושבעל-פה.

ואלה ראשי הפרקים של ההוכחה: 1. העדר הסבר מטריאליסטי להיווצרותו של החי והחומר בעולם. הפרכת הדרוויניזם הקלאסי ותורת הבירור הטבעי. 2. עדות של שני מליון איש - עדי ראיה להתגלות אלוהית במעמד הר סיני, לאחר עשר מכות מצרים וקריעת ים סוף. ארועים אלה מתועדים: בתורה ובספרי הנביאים במימצאים ארכיאולוגיים בפעולות שחזור שעם שלם מקיים באופן עקבי ואחיד בכל העולם, ברצף - מרגע התרחשות הארוע ועד היום: ליל הסדר וחג הפסח לציון מכות מצרים וקריעת ים סוף חג השבועות לציון מעמד הר סיני 3. ראיות לתורה מן השמים: הפרכה טוטלית של ביקורת המקרא נבואות שהתגשמו ידע מדעי מדהים המתגלה בתורה ובמצוות המעוניין בפרטי ההוכחה יכול לפנות לפי הכתובת המופיעה בסוף המאמר.

שאיפה לרוחניות - היהדות מתקנת את הפרופורציות שלנו בחיים: נצחיותה של הנשמה מעמידה את האתגר הרוחני במרכז הווייתנו - זהו ''שם המשחק''. השאיפות החומריות הן לגיטימיות - אך רק במקום השני. ממילא, האדם אינו מרגיש צורך להשתתף במירוץ המטורף וההישגי אחר הכסף, הקריירה והמעמד. הוא פועל, כמובן, גם להשגת רווחה כלכלית, אך מתוך גישה מאוזנת ובריאה. יש להפנים את ההבנה שהצרכים הפיסיים הינם אמצעי ולא מטרה: אמצעי להמשך הקיום, אמצעי חינוכי להכיר טובה לנותן ההנאות ואמצעי לריסון ולפיתוח שליטה עצמית.

החיים הם תהליך חינוכי, שבו אנו לומדים ומתאמנים בשליטה עצמית ובעיצוב האישיות. בטרמינולוגיה היהודית משתמשים במונח ''תיקון המידות''. בפועל הדבר נעשה ע''י אימון בהימנעות מפעולות מסוימות, ולהיפך - בהתעוררות לעשיית פעולות מסוימות. אמנם גם בעולם הלא יהודי אנו מוצאים לעתים דוגמאות חיוביות של חינוך, אולם ההבדל המהותי הוא בהגדרת האמצעי לעומת המטרה. בעולם הלא יהודי החיים הם נתון (''מטרה''), והחינוך הוא אמצעי להשגת חיים טובים יותר. ביהדות ההסתכלות היא הפוכה וזהו סוד הצלחתה: מנקודת ראותו של האדם, החיים הינם אמצעי לחינוך, אמצעי המאפשר לנו להגיע לתיקון המידות ולבנות את אישיותנו! נרחיב מעט בביאור החיים כתהליך חינוכי עפ''י היהדות.

האדם מפתח את הצד הרוחני של אישיותו, ומגביר את הרוח על החומר, אך לא בדרך של התנתקות מהחומר, אלא באופן שהגוף משתתף בעשייה הרוחנית. הדבר נעשה בשתי דרכים: כאשר אדם מבצע פעולה של סיפוק צורך פיסי כלשהו, עליו לעורר במוחו את המודעות לערך החיובי של פעולה זו ולמשמעותה הפנימית (ביהדות המונחים המקובלים לכך הם ''כוונה'', ''לייחד ייחודים'', ''לשם שמיים'') וכן להיפך: כאשר אדם חווה חוויה רוחנית חזקה, עליו לשתף גם את הגוף בחוויה זו. אחת הדוגמאות לכך ביהדות הוא המושג ''סעודת מצווה'' או ''סעודת הודיה''. כך מתפתחת הנפש והתודעה ומתעלה, תוך העלאת הגוף עמה. האינטגרציה בין התהליך החווייתי-רגשי של העשייה הגופנית, לבין התהליך התודעתי של החשיבה השכלית מאפשרת את העיצוב ההדרגתי של אישיות שלמה והרמונית.

האדם כמקבל וכמעביר -
רובנו מועדים להיכשל באחת משתי טעויות קוטביות: טעותו של ''הקמצן'' וטעותו של ''הנדיב''. ישנם בני-אדם השואפים תמיד לקבל, ומאוד מתקשים לתת אחרים לעומתם אוהבים לתת, אך הם רואים את עצמם כמקור הטוב והחסד. נדמיין לעצמנו מעין ''צינור'' ארוך, שדרכו עובר כל השפע והטוב לעולם. הטוב הזה נובע כל-כולו ממקור הטוב האלוהי האינסופי.

כל אדם צריך לראות עצמו כאילו הוא באמצע הצינור. השפע מגיע אליו, והוא אמור לקחת לעצמו מתוך השפע הזה את צורכו, ואת הנותר להעביר הלאה (''צדקה'', ''חסד'', ''מעשר''). הקמצן סבור בטעות שהוא נמצא בסוף הצינור, ולכן מפסיד את חוויית הנתינה החיונית לעיצוב האישיות ה-''נדיב'' לעומתו משוכנע שהוא ''ראש הצינור'', שהוא בכבודו ובעצמו מקור השפע, ובכך מפסיד את מידת הכרת הטוב והענווה.

כל אחד מאיתנו נולד כ-''מקבל'' בשיאו - שיא השאיפה לקבל הנאות. האימון בנתינה יחד עם תהליך החינוך העצמי שהוזכר בסעיף הקודם, מעלה אותנו בהדרגה למצב של ''נותן'', ומפתח באישיותנו רמות גבוהות יותר של הנאה ותענוג - תחושת סיפוק של יצירה: סיוע בהתפתחותו של הזולת, ויצירה של עצמנו כאישיות שלמה וגבוהה יותר. אולם, גם לאחר שנהיה ל-''נותנים'' - אל לנו לראות את עצמנו כמקור הנתינה! עלינו לזכור שכל מה שאנו נותנים (לרבות רצון הנתינה עצמו!) - קיבלנו ממישהו, ותמיד נהיה גם בגדר ''מקבלים'', בתוקף היותנו נבראים. המצב האידיאלי הוא אפוא להרגיש עצמנו כ-''מעבירים'' - מקבלים את הטוב ממקור הטוב האינסופי, נהנים ממנו במידה, ונותנים ממנו הלאה.

המקבל כמכיר טובה - אחד היסודות המרכזיים ביחסי אנוש וגם ביהדות הוא הכרת הטוב. מובן שרצוי מאוד לגמול, להחזיר טובה למי שהיטיב עמנו. אך לא תמיד הדבר בר ביצוע, ואז המינימום המתבקש הוא ''החזקת טובה'', הבאה לידי ביטוי באקט ההודאה: אמירת ''תודה''. אין הדבר תלוי כלל בצורך של המיטיב לקבל את התודה. התודה היא פעולה המתחייבת בנפשו של המקבל, והמשפיעה על אישיותו. הנמנע מלומר תודה יוצר בנפשו תכונה פסיכולוגית שלילית הנקראת ''כפיות טובה''.

מידה זו קיימת לא רק בין אדם לחברו אלא גם בין האדם למקום. היהדות מחנכת את האדם להכיר טובה לבוראו על חייו, בריאותו, כשרונותיו, פרנסתו... בעצם - על הכל. העולם עפ''י היהדות - מערכת הדדית של קבלת טובה, הכרת טובה, והמשכת הטובה ניתן לסכם ולומר, כי שני התנאים ההכרחיים לשלימות האנושית הם: (א)לגמול טובה או להודות למי שמיטיב עמנו (ב)''להמשיך'' את הטובה הלאה, דהיינו - להיטיב עם זולתנו. ביחסנו עם הבורא יש בעיה אחת: איננו יכולים לגמול ולהחזיר לו טובה...

האלטרנטיבה שהיהדות מציעה לנו היא: (א) להודות לבורא על כל טובה שגמלנו (ב) להיטיב לבני אדם אחרים. כך, למשל מסבירים את השם שנתנה בת פרעה למשה: ''משה'' - ''כי מן המים משיתיהו''. ולכאורה לפי טעם זה היה ראוי להיקרא: ''משוי'' אלא בשמו רמוז ייעודו של משה: כשם שאני משיתי והצלתי אותך, כך מצפים ממך שתציל אחרים. עפ''י הקבלה, גם ''התנהגות'' הטבע, מושפעת מהתנהגות זו של האדם, כפי שמסביר זאת בעל ספר ''עקדת יצחק'': כל יסודות הבריאה, שורש קיומם ופעולתם הוא בדרך של נתינה וקבלה.

המרכיבים השונים של הטבע (האדם, החי, הצומח והדומם) ניזונים זה מזה ומפרים זה את זה. זהו ''חוק מטפיזי'' שחקק הבורא בטבע הבריאה. כל עוד האדם שומר על ההרמוניה הזו, גם הבריאה ''ידידותית'' כלפיו, הגשם יורד, האדמה נותנת יבול, והאדם רואה ברכה במעשה ידיו. לעומת-זאת, אם האיזון מופר, והאדם רואה עצמו רק כ-''מקבל'', הטבע מתאים עצמו לדפוס פעולה זה, ומפסיק גם הוא לתת... וכך כל המערכת נכנסת לתהליך של השמדה עצמית. זו הסבה שהתורה כה מדגישה ומחדירה בנו את חשיבות הכרת הטובה והמשכתה לאחרים: ''עולם - חסד ייבנה''.

''מצוות'' - מלה גסה? הרתיעה שאנו חשים ממושג זה נובעת מאי הבנה בסיסית. אי-הבנה זו מקורה באי הבחנה בהבדל היסודי בין מהות המצוות ביהדות לעומת המקבילות בעולם האלילי. הדוגמא המובהקת ביותר לכך היא מצוות הקרבת הקרבנות. מאחר שבעולם האלילי (כגון במיתולוגיה היוונית) הקרבנות נתפסים כריטואליים של מתן ''שוחד'' לפיוס האלים ולשיכוך זעמם. מושג הקרבן ביהדות שונה במהותו. ניקח לדוגמא שני סוגי קרבנות, שלכל אחד מהם תכלית אחרת. קרבן שבא לכפר על חטא: לא מדובר כאן על שום ''זעם'' דמוני שמאיים להתפרץ פתאום. אדם קיבל ציווי מפורש ועבר עליו. במעשה העבירה יש משהו מן המרד, ובכך הוא הרחיק עצמו מבוראו.
הקרבן הוא מעשה של תיקון (מלשון קירוב) שנועד לקרב את האדם בחזרה לבורא. במעשה הקרבן האדם ממחיש לעצמו שמה שהוא עושה לבהמה היה ראוי שייעשה לו. המחשה בלתי נעימה זו עוזרת לאדם לעורר בנפשו את רגשות החרטה, אשר מסייעת לו לגייס כוחות להימנע מלהיכשל בפעם הבאה. סוג אחר של קרבן הוא הבאת בכור בהמה, מעשר בהמה, פירות ביכורים וכד’ - בקרבנות אלה האדם ממחיש לעצמו את העובדה שהעולם ותכולתו אינו שייך לו, שהוא אינו בעל-הבית על העולם אלא ''אורח'' בלבד.

לסיכום, התפיסה המקובלת של מושג המצוות היא דעה קדומה מוטעית, הניזונה מהשקפת העולם הילדותית והפרימיטיבית של התרבות האלילית כפי שזו משתקפת בספרות המיתולוגית. עפ''י היהדות הבורא אינו זקוק כלל לא לקרבנות וגם לא למצוות שלנו. המצוות לא ניתנו אלא כדי ''לצרף את הבריות'' - מעין ''כור היתוך'' - מערכת פעולות המסוגלות לפתח את אישיותנו בצורה האידיאלית, ולהוציא את יכולותינו מן הכוח אל הפועל.

המצוות כמערכת מאזנת - לעיל הדגשנו את חשיבותן של המצוות בעיצוב האישיות השלמה וההרמונית, אך ללא כל פירוט או דוגמא. נמחיש זאת בקצרה בעזרת שתי דוגמאות - מצוות שבת ומצוות נידה, והקורא יבדוק וייווכח שכן הוא גם בשאר המצוות. בשתי מצוות אלו ישנו מנגנון המאזן בין הצרכים הפיסיים לצרכים הנפשיים-הרוחניים. השביתה ממלאכה בשבת מנתקת את האדם מתחום העשייה הפיסית, ועוזרת לו לפתח ערוצי עונג רוחניים ההפסקה הזמנית של המגע הפיסי בין בני זוג, עוזר להם לפתח ערוצי תקשורת המבוססים על קשר נפשי-רוחני ובכך להעמיק את אהבתם (ובמקביל להגדיל את הציפיה וההתרגשות לקראת המפגש הבא).

רק הבורא, ''היצרן'' מסוגל לספק את מערכת ''הוראות ההפעלה'' המדויקת והמתאימה ביותר למערכת האנושית המורכבת, הכוללת את הצרכים הפיסיים, הרגשיים, השכליים והחברתיים, ויחסי הגומלין ביניהם.