השליח- מאת אלכס קפלן

סמל וויל מונטגומרי (בן פוסטר), הוא גיבור מלחמה שחזר מעירק ונמצא בשלבי שיקום אחרונים בעקבות פציעה קשה. שלושה חודשים לפני שחרורו הוא מועבר לתפקיד חדש. תחת פיקודו של סרן טוני סטון (קשר לאוליבר סטון שיצר מספר סרטים על טראומת וויאטנם) בגילומו של וודי הארלסון, משימתם היא להודיע לקרובי משפחתם של חיילים אמריקאים שהם נהרגו. הטלטלה הרגשית שהם עוברים מחברת אותם יחד במסע ארוך, שמצד אחד משקם את מצבם הנפשי הקשה ומצד שני מדרדר אותו עוד יותר.
השיקום של וויל מתחיל במפגש שלו עם אוליביה (סמנתה מורטון). אשתו של חייל שנהרג. הוא מגיע אליה יחד עם טוני כדי למסור לה את הידיעה. תגובתה ממגנטת אותו אליה והוא חוזר לביתה שוב ושוב על מנת לעזור לה בכל דרך אפשרית. זהו פיצוי על אבדנה אבל יותר מכך, זוהי נקודת אור בחייו ודרך בשבילו לחוות רגשות מחדש.
תחילת הסרט מסמנת את וויל כאדם בעל נכות רגשית קשה. אנו מביטים בו שם טיפות עיניים – הדרך היחידה בה הוא יכול "לבכות". הפריים מטושטש כאשר אנו מביטים במציאות דרך עיניו. הוא אינו יכול לחוות את המציאות כמונו. הסצנה הבאה מוסיפה למימד הנכות הרגשית, כאשר חברתו באה אליו עם פרחים, הוא עונה: "אני עדיין לא מת". אנו לומדים כי היא עומדת להינשא לאחר וזוהי פרידה. נקודת האור האחרונה בחייו יצאה.
מפה מתחיל המסע שלו יחד עם טוני. הסיפור למעשה מתפתח לשני כיוונים שונים המובילים לבסוף למקום אחד. מצד אחד, ישנם מספר מפגשים קשים בהם עליהם להתמודד עם מסירת הודעות השכול לשארי הבשר. אנו עדים לאט ובהדרגה לדרך בה וויל מתמודד עם תגובותיהם של האנשים. התפקוד שלו הולך ומשתפר וצעקות הכאב שלהם חודרות את השריון שהוא עוטה על עצמו מאז חזרתו מעירק. מעין טיפול בטראומה דרך טראומה חדשה. הסצנות הטעונות עובדות מאוד חזק ומעמידות את השניים במצבים שונים. גם הצופים בסרט כבר לא יודעים למה לצפות בכל מפגש כזה. הבמאי עוזר ביצירת הטלטלה הרגשית דרך צילום במצלמת כתף. האפקט יוצר עולם רוטט שמסחרר את הצופה ו"עוזר" לו לחוות את הרגשתם של וויל וטוני, בעודם ניצבים מול אנשים תמימים שכל עולמם חרב. יש התעקשות על תקריבים חזקים כדי שגם אנחנו לא נשכח את מה שאנו רואים.
מצד שני, המפגשים הטראומתיים הללו גם מובילים לכיוון אחר, אפל יותר. שחיקה רגשית ופסיכולוגית שבאה אחר כך. אצל וויל, אילו לילות טרופים ללא שינה, מוזיקת רוק רועשת שתעמעם את צעקות חבריו החיילים מחד וזעקות משפחות ההרוגים מאידך. אנו נמצאים יחד איתו בחדרו האפלולי, לא רואים את פניו, כאילו הוא מסתיר אותם מאיתנו, לעיתים אף מכסה את כל כולו בסדין כדי לברוח מהמראות הקשים שחווה.
אצל טוני השחיקה באה לידי ביטוי בדרך אחרת, מעין ריקנות. הוא פותח את פיו ורק קלישאות נבובות יוצאות החוצה, משפטים קבועים, בדיחות קבועות. העבודה גרמה לו לשים מעטה חזק סביבו והוא אינו יכול לתת לטיפת רגש לצאת, אחרת הוא יקרוס. דרכו להתמודד היא דרך שתייה ואף על פי שהוא מנסה להיגמל הוא נופל שוב ושוב.
ההתדרדרות שלהם מחזקת את הקשר וזהו הגרעין המתפתח לתקווה. המסע שלהם מוביל אותם לערבי שתייה, מכות והתפרצות מביכה לחתונתה של חברתו של וויל. הקשר החזק יוביל אותם לרגע אחד של קתרזיס, לקראת סיומו של הסרט. לרגע, הדלת הרגשית תפתח והם חווים שחרור מסוים.
הבמאי אורן מוברמן עושה עבודה טובה בליהוק של סטיב בושמי וסמנתה מורטון, כשניים מקרובי המשפחה המקבלים את הידיעות על מותם של בני משפחתם. השימוש בשחקנים מוכרים עם יכולת הבעה רגשית גבוהה עוזר לקרבה שלנו אליהם ומוסיף שמן למדורה הרגשית.
הסרט מבוים היטב, ערוך היטב, מצולם ומואר היטב ומצליח במעט להעביר לנו מהי טראומה אמיתית.