אווטאר- החיים שבין דמיון ומציאות

בעזרת ה'

[אל דאגה, המאמר הזה לא יהרוס למי שלא ראה את הסרט, הודעה תבוא לפני הספויילר.]
שלום לכולם! לילה טוב, השעה עשרה לארבע לפנות בוקר. זה הרגע חזרנו מהקרנה לילית של הסרט אווטאר בתלת מימד ואני מעורר פיזיולוגית. מסתבר שהסרט הזה, על העלילה הבנאלית שלו(למרות שהיא חמודה- וכפי שהגדירו זאת רבים וטובים- "פוקהונטס" עם גרפיקה מטורפת וקצת יותר אקשן) עורר בי הרבה מחשבות בגלל אלמנט אחד נוסף שקיים בו- המתח שבין החלום למציאות.

לפני הכל, אני רוצה לערוך הקדמה קצרה: לכל אורך שנות חיי, עד איזור השמינית(כיתה י"ב בלעז) הייתי , איך שמכנים בצורה כל כך טובה באנגלית- " קאוצ' פוטיטו "( couch potato. ובעברית: בטטת כורסא). הביטוי קאוצ' פוטיטו מתייחס לאנשים שיושבים כל היום על הספה ובוהים בטלוויזיה. אז אצלי המצב היה קצת יותר מגוון- מלבד הטלוויזיה היו גם הרבה משחקי מחשב. וכמובן הפלייסטיישן2 המהולל(שדרך אגב, קניתי לא הרבה זמן אחרי שהוא הגיע לארץ). אפילו כשכבר עברתי ללמוד בישיבה התיכונית והייתי חוזר הביתה אחת לשבועיים, היה הפלייסטיישן האדם השני שהייתי אומר לו שלום כשחזרתי(בכל זאת, אמא...). לא עזבתי את הפלייסטיישן(וכן הטלוויזיה וכיו"ב) עד ממש עשרים דקות לפני כניסת השבת. וכמובן שהייתי חוזר אליו מלא שמחה וגעגועים כשעשן נר ההבדלה עוד היה מיתמר. בקיצור, את רוב חיי(כולל השנים שחלפו מאז) ביליתי בבהייה מול מסכים מרצדים.
כמובן שההשלכה העיקרית של הבהייה הזו משמעותה התנתקות מהמציאות וחיים בתוך חלום מסעיר יותר ומרגש יותר ממה שיש לרוב העולם המציאותי להציע. קשה לי לתאר בפניכם את החוויה הקרובה לנירוונה שממלאת אותך כאשר אתה עובר שלב קשה במיוחד- את תחושת הסיפוק וההישגיות. תחושה כזו של היסחפות לתוך הדמיון ודאי מוכרת לרובנו כאשר אנו קוראים ספר מעניין(הארי פוטר הוא הדוגמא שלי), או רואים סרט מרגש. מסוג הסרטים שאתה יוצא מהם ואומר לעצמך:"כל כך חבל שנגמר, כל כך הייתי רוצה לראות איך זה ממשיך, לשמוע מה היה לגיבור הסרט להגיד כשהיה אוחז בזרועותיו את הבן הראשון שנולד לו מאותה גיבורה, איתה התחתן בסוף הסרט..."
המצב אכן היה קשה....

אולם אז, פגשתי את מי שלעתיד תהיה אשתי היקרה ומיד זנחתי הכול לטובתה- התחלתי לחיות.
איבדתי עניין בבהייה. הטלוויזיה נראתה פתאום חסרת תוחלת. משחקי החשב שעד אז היו משוש נפשי, נראים לי כיום כבזבוז זמן עצום ומיותר.
שלא תחשבו שאני כזה גיבור. מידי פעם אני עוד נופל. פה אני יושב ובוהה בטלוויזיה. שם אני מגניב איזה משחקון במחשב. אולם היום, גם כשאני מנסה לשחק במשחק חדש ומלהיב עם גרפיקה מטורפת שאחים שלי קנו, אני מוצא את עצמי מתעייף כעבור חמש דקות ומתמלא תחושה שעומדת איפשהו בין ההרגשה שאתה כבר מלא להרגשה שאתה כבר צריך להקיא.
אפשר לומר שזו הייתה תשובה מאהבה(תרתי משמע).

הסרט אווטאר הוא מסוג הסרטים הסוחפים. הסרט מסעיר ומענג לך את כל החושים, באמצעות חווית התלת מימד העצבנית, האפקטים החייתיים והפסקול המפעים. אם לא ראיתם עד עכשיו או אם ראיתם את הגרסה שאינה בתלת מימד- רוצו עכשיו לראות(בעצם, עדיף שקודם תזמינו כרטיסים מראש(מי היה מאמין שכל כך הרבה זמן אחרי שהסרט כבר יצא לאקרנים יהיה כל כך קשה להשיג כרטיסים להצגה של אחת עשרה וחצי בלילה?!).
אני רוצה להתוודות בפניכם,חברי רעיי ומוקיריי, כשהאורות כבו אני חזרתי חמש שנים אחורה(אולי כבר יותר?! ואו, איך הזמן טס...). לרגע קצר, עד שהתעשתּי ותפסתי את עצמי בידיים פשוט התבאסתי לחזור למציאות.
שלא תחשבו שרע לי בחיים. ההיפך, החיים שלי מצויינים. יש לי אישה מדהימה, ילדה שירשה את רוב הגנים מהאישה המדהימה, אני חיי חיים נוחים ועוד לא ממש חטפתי את הזאפטה של הפרנסה בפנים. אפשר לומר שאני באחת מנקודות השיא של חיי.
אבל הרושם מהבאסה של סוף הסרט עוד נשאר לי בפה עד עכשיו. זה נכון שהחיים שלי טובים ואפילו טובים מאוד. אבל המציאות היא, איך לומר את זה?! אפורה. כיוון שכל עוד האקרנים פעלו, אני עוד קיפצתי לי בין העצים הענקיים ובתוך הסבך המדהים (והזוהר בחושך) של הכוכב "פנדורה" עפתי על גבם של חיות ססגוניות בין הרים מעופפים באוויר, מהם ניגרים מפלי מים זכים.קפצתי בבטחה מגבהים מהם כל אדם אחר היה עושה במכנסיים. זכיתי לחיות סיפור אהבה מסעיר ומרגש, כמו שרק אהבה חדשה יכולה לתת. חייתי בקרבם של אנשים שחווים התערבות ישירה של האלהות במציאות.(אני באמת מתלבט איזה משני המשפטים האחרונים צריך להיות אחרון- החזק ביותר. אחת אפס לאנשים שיוצאים לדייטים...)
אז מה לעשות שכאשר האורות באולם נדלקו, לקח לי קצת זמן להתרגל לראות את העולם התלת מימדי שלא מצריך משקפיים מיוחדות?!

הסרט אווטאר היה נשאר מבחינתי סיפור פוקהונטס קצת יותר עקוב מדם אילולא עניין אחד- האווטאר עצמם.
אוי, כמעט שכחתי, הנה תקציר הסרט למי שעוד לא ראה (לקוח מהאתר ויקיפדיה, אל תדאגו, לא מדובר בספויילר):"כוכב הלכת פנדורה הוא עולם חוצני שופע צמחיה ויערות גשם המלא בצורות חיים, חלקן מדהימות ביופיין, חלקן קטלניות. הכוכב מאוכלס בגזע דמוי אנוש הקרוי נאבי. בהתאם לכבידה הנמוכה על פנדורה גובה הנאבי כשלושה מטרים, והם בעלי זנב ועורם כחול הנאבי חיים בהרמוניה עם הטבע, אשר על פי אמונתם מציית לישות בשם אייווה, שהיא מקור כל החיים. בני האדם פולשים לעולם זה בכדי לחצוב מחצב מיוחד במינו, ה"נדיריום" (באנגלית: Unobtainium, הבלתי ניתן להשגה) ששוויו בסרט עומד על 20 מיליון דולר לקילוגרם. לאחר שהמשא ומתן על חציבת הנדיריום נכשל בני האדם עוברים לדרך אלימה ופותחים נגד הנאבי במלחמה, והנאבי מגייסים את כל כוחותיהם במטרה להגן על קיומם.
ג'ייק סאלי, הפרוטגוניסט, הוא חייל חיל הנחתים האמריקני לשעבר שנפגע בקרב ונותר משותק מהמתניים ומטה. הוא נבחר להשתתף ב"פרויקט אווטאר" במקום אחיו המדען, שנרצח ונשדד. משום שאינם יכולים לנשום את האוויר בפנדורה, ובגלל שדרכי הגישור הקודמות נכשלו במטרה להגיע להסכם שיאפשר לבני האדם לחצוב את הנדיריום ללא מלחמה, בני האדם יצרו הכלאה בין שני הגזעים בדמותו של ה"אווטאר". הכלאה זו פועלת בשליטה מרחוק של המוח של האדם שאליו הותאמה בעת שהוא מחובר למכשירים ונמצא במצב של שינה. הדמיון הגנטי בין ג'ייק לאחיו הופך אותו למועמד מצויין, ולפי הנרמז גם ליחיד שיוכל לרשת את האווטאר של אחיו. ג'ייק מצטרף לפרוייקט, ומובטח לו שאם יספק מודיעין על הנאבי יקבל כסף לניתוח שיאפשר לו ללכת שוב."

גיבור הסרט, ג'ייק, נחשף לעולם מסעיר ומרגש בכל פעם שהוא מתחבר אל האווטאר שלו. לא לחינם תפאורת הסצינות של החזרה למציאות בשבילו תמיד נראית כל כך אפורה- ככל שג'ייק נשאב יותר לתוך עולמו של האווטאר, הוא נראה מוזנח יותר. וכך גם המציאות. לאורך כל הסרט ג'ייק נקרע בין עולם הדמיון לעולם המציאות.
זאת באמת הייתה חוויה מפעימה לזכות לחוות חוויה במציאות ולראות באותו זמן את גיבור הסרט עובר את אותה החוויה בדיוק. כשהוא זה שגורם לך לחוות אותה.(למי שלא הבין- הסרט סחף אותי אל הדימיון בדיוק כפי שג'ייק נסחף אחרי האווטאר שלו)
אחרי כל ההתחבטות של ג'ייק בסרט בין הדמיון למציאות, ההתרגשות שאחזה בי לקראת סוף הסרט הייתה מובנת כל כך. כשבעצם חשבתי שהכותב והבמאי של הסרט ג'יימס קמרון עומד לענות לי באותו רגע תשובה לאחת השאלות שיותר מטרידות אותי בחיים.
[רבותיי, מהרגע הזה מתחיל הספויילר של הסרט- אבל היי, הגעתם עד לפה ואתם לא מעוניינים לדעת מה יהיה בסופי? חוץ מזה, שהעלילה של הסרט באמת לא כזו מדהימה ומקורית, העניין בסרט הוא החוויה אז אני ממליץ לכולם להמשיך לקרוא.]
אבל אליה וקוץ בה- הפתרון שנותן ג'יימס קמרון מאכזב. בסצינה האחרונה של הסרט, השאמנית של השבט מעבירה את נשמתו של ג'ייק מגופו המסכן, החלש והנכה לגופו הכחול הרזה והחסון של האווטאר ובכך מכריז קמרון רשמית- עזבו אתכם מהמציאות האפורה והיבשושית שאתם חיים בה, תחיו בדמיון.
ההצעה הזו נשמעת בדיוק כאילו הייתה נאמרת מפיו של סוכן סמים: בואו אליי, לי יש את מה שאתם מבקשים, תמורת כספכם אציע לכם עולם ומלואו, ועוד בתלת מימד.

אז אני נוסע לי באוטו, בשתיים וחצי בלילה, אישתי(האם כבר הזכרתי שהיא מדהימה?) טרוקה לה על המושב באוטו ואני חושב לעצמי. אולי בעצם ג'יימס קמרון לא אומר לנו לחיות בחלומות שלנו, אולי הוא בעצם אומר לנו לחיות את החלומות שלנו. להפוך את הדמיון למציאות.
הרי אני חושב על עצמי, הסיפור הזה של אווטאר, אני בעצם הייתי יכול לשחק את הגיבור. אולי גם אני הפכתי חלום למציאות. הרי גם אני נלחמתי לי בדברים בלתי אפשריים. אולי גם אני למדתי לעוף. הרי גם אני גיליתי את עצמי מחדש על ידי הגיבורה של הסיפור, על ידי הנייטירי שלי, התאהבתי בה ובסופו של דבר גם התחתנתי איתה. אז נכון שהיא לא כחולה, אבל גם חום מתקבל אצלי.
החיים גם הם היו לי צבעוניים, ממש כמו בסרט. גם לי יש רגעים של אקשן.
הרי בעצם, אם המצלמה הייתה ממשיכה לצלם, היינו רואים איך ג'ייק ונייטירי מתווכחים איזה סוג אוכל להביא לילדה או משתעממים למוות יחד בערב שבת אחד אחרי שהם סיימו לאכול. מי יודע?! אולי הם גם היו מוציאים טאקי מהמגירה ומתחילים לשחק.
בעצם, זה באמת אפשרי להחיות את החלומות, רק לפעמים צריך לברר איזה מהחלומות. אנחנו כולנו אווטאר שמגשימים את עצמם בכל רגע ורגע. "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית".
עכשיו כל מה שחסר לנו הוא התערבות ישירה של אלוקים במציאות...