סרטו החדש של וודי אלן הוא נסיגה גדולה מסרטו הקודם. לארי דיויד משחק את דמותו הנוירוטית הרגילה של אלן. בוריס, אדם מבוגר שבעברו נחשב לפיזיקאי מחונן ביותר, הוא אדם מריר, אינו מאמין בכלום ומבלה את זמנו בריסוק ושבירה של כל ערך בחיים, החל מאהבה ועד לדת מוסר, חיי חברה, נישואין, לימודים וכו. הוא פוגש את מלודי (אוון ריצ'ל ווד) בחורה צעירה מהדרום "הקלאסי", כלומר מעט מוח בגוף משגע. מלודי, לעומתו, היא טהורה. היא רואה את החיים רק מהצד החיובי שבהם, הפוך לחלוטין מבוריס. הם מתאהבים ומתחתנים עד שלפתע מופיעה מריאטה (פטרישיה קלרקסון) אמה של מלודי וגם היא נשאבת לעולם הניו יורקי.
בגלל תמימותה וחוסר ניסיונה בחיים של מלודי היא מאמצת לחלוטין את דפוסי ההתנהגות של בוריס ומדקלמת את השגותיו לגבי החיים. מריאטה עוברת תהליך הפוך. היא מייצגת את הדרום השמרן ובעל ערכי המשפחה שמגלה את חיי הניהיליזם בניו יורק היא מאמצת אותם והופכת להיות מאושרת. אותו תהליך בדיוק עובר על אביה של מלודי שמגיע אף הוא לניו יורק בחיפושיו אחרי משפחתו. הוא מגלה שלמעשה חיי הערכים שלו הם אשליה ומוצא את מקומו באותה הצורה בדיוק- דרך התנערות מכל ערכיו השמרניים. מסקנתו של אלן בסרט - אין טעם לחפש גורם חיצוני כל שהוא שיבנה לנו את מקומנו בעולם כי אין כזה ולמעשה צריך להסתדר עם מה שעובד וזה מה שיביא לנו את האושר. המסקנה פה דומה למסקנה אותה הוא הביע ב-"Hanna and her Sisters" כאשר גם שם דמותו מנסה להתאבד ללא הצלחה ומוצאת נחמה בסרט של האחים מרקס- כלומר מקבלת את העובדה שהחיים הם נונסנס שאין טעם לנסות להבינו וצריך רק להתקיים ולהסתדר עם מה שיש.
ההבדל המהותי בין שני הסרטים הוא, ששם אנו ראינו תהליך המוביל לאבדן דרך ופה קיבלנו את זה כמצב קיים. הדמויות השונות מגיעות לניו יורק ובין רגע הופכות למשהו חסר משמעות, כמו הסרט כולו. כל מה שאנו מקבלים זה את הגיגיו של לארי דיויד שאמנם מעלים צחוקים רבים לאורך הסרט, כי וודי אלן יודע לכתוב בדיחות טובות, אבל בשלב מסוים אתה מצפה למשהו נוסף ואין. דמותו של לארי דיויד (שחקן איום), לא עוברת שום שינוי בעוד הדמויות האחרות משנות את עורן בן רגע וללא שום תהליך או קונפליקטים פנימיים.
אלן התמודד בעבר עם שאלות של ערך לחיים מול עולם אדיש גם ב-"Anything Else", "Celebrity" ועוד. אך העלילה עיצבה את הבחירות ופה אין עלילה ואין בחירות יש רק תוצאות. הסרט נראה לעיתים כמו סטנד אפ קומדי של לארי דיויד בתפקיד וודי אלן אך לא מעבר לכך.
אלן בוחר להשתמש בדיאלוג של בוריס עם קהל הצופים באולם, אלמנט שהוא השתמש בו בהצלחה ב-"Annie Hall" אך בעוד שם המטרה הייתה לשבור טאבואים ולהרגיל אותנו למצב של עולם פוסט מודרני בו ניתן וצריך לפרק חוקים, פה נראה כי המטרה היא רק בשביל להשיג עוד כמה צחוקים מהקהל.
בהחלט סרט שאפשר לוותר עליו, נקווה שסרטו הבא יעמוד בסטנדרטים שאלן הציב לעצמו בעבר.