מטוסי נייר

הנאות הגדולות בחיים לא נמצאות בדברים הקטנים אלא בדברים הקטנטנים.

ישבתי במשרדי הגדול והמרווח בחוסר מעש, מחוץ למשרדי התנהל לו עולם שונה בו אנשים התרוצצו ממקום למקום, חיים על קפאין קוקאין וקוקה קולה רק כדי שאני לא אעשה דבר.
הטחתי את רגלי בזעם על השולחני היוקרתי העמוס בכל מיני מכשרים קטנים שאת תפקידים לא ממש ידעתי ועצמתי את עיני.
"איך הגעתי למצב הזה?", שאלתי את עצמי ברגע של פיצול אישיות. הרי בעבר הלא רחוק הייתי אחד מהם, זה שמבצע את מה שאומרים לו מבלי להניד עפעף, זה שישן כמה דקות בלילות, זה שכותב, מדפיס, מצלם, מניילן ומגהץ דוחות שאיש אינו קורא וזה שמתחנף לבוס רק כדי לנשום את אותו אוויר שהוא נושם, אוויר רווי חמצן. וכל זה היה רק לפני עשר שנים, עשר שנים? לא יכול להיות. לעזאזל עם הזמן הזה, מה הוא חושב לעצמו שהוא יכול לחמוק מבין האצבעות מבלי שאף אחד ישים לב לכך.
ההצלחה היא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לבן אדם, כי ברגע שהצלחתי הפסקתי לנסות להצליח, פעם כל חיי היו עבודה, הזעתי על כל אגורה שהרווחתי, הרגשתי אותה בתוך כיסי, אך היום כל שעלי לעשות כדי להרוויח מיליונים הוא להיזהר של להיחנק מהמים המזוקקים שאני שותה.
"כמה שאתה בכיין", התלוננתי כלפי האדם שעמד מולי במראי.
אולי באמת אני סתם בכיין המתלונן על חיי מותרות שאין איש בעולם, מלבד ביל גייטס, של היה מתחלף איתי בו במקום, אך אף אדם אינו יכול לתאר לעצמו כמה בודדת היא אותה פסגה, ובמיוחד למי שיש פחד גבהים.
כסף קונה אויבים רבים וממש בזול, הפרנויה משתלטת, ופחדים מציפים אותך מכול עבר. כשהייתי סתם מתלמד פשוט ידעתי מה המשמעות של שיחת חולין, שיחה בין חברים על כדורגל, נשים ולפעמים גם על כסף. אבל היום אפילו אין שיחה אחת שמתנהלת ביני ובין כל אדם שאינה מסתיימת במילה כסף, אפילו שיחה תמימה שהנושא התחלתי שלה הוא הנופים המדהימים של שבט הגולו מושו באפריקה מסתיימת במשפט, "כדי לך להשקיע שם זה הולך להיות גן עדן, רק תן לי ככה וככה ואני אתן לך כלום בתמורה".
דינה הפקידה נכנסה למשרד בזמן שניסיתי להבין ממתי אני שונא את עצמי כל כך, היא הניחה על שולחני כמה דפים ועדכנה אותי לגבי הפגישות העבודה שנותרו לי היום, כשפנה דינה לעבר הדלת, אולי כתוצאה מהאנרגיה הסגולית של התנועה שלה או הסבר פיזיקלי הגיוני אחר, אחד הדפים התעופף לו מן השולחן לעבר החלון הפתוח אל העולם הגדול, דינה כמעט וקפצה אחריו לפני שהנחתי את ידי עליה ומנעתי ממנה לזוז, הדף התעופף לו באוויר התל-אביבי המזוהם, אינו מתייחס לדבר, פשוט שט לו בעונג צרוף על גבי זרמי האוויר לא חושש מדבר. הרגשתי מהופנט, זו הסיבה ההגיונית היחידה לרעיון הטיפשי ביותר שהגיתי מאז ידעתי להגיד את שמי.
כעבור כמה דקות התקבצו כל עובדי החברה לאחר שהוזעקו בדחיפות לאולם הכנסים הנמצא בלובי הבניין. אני עמדתי מעל עובדי החברה, לא רק מטפורית, על הפודיום. ידעתי שעלי לדבר איתם ישירות משום שאם מישהו אחר היה אומר להם זאת הם וודאי לא היו מאמינים שאלו אכן דברי.
"בעוד כרבע שעה על כל עובדי החברה להתייצב במשרדם ולעמוד אל מול חלונם כשבידם חמש מטוסי נייר, אני אחזור שנית במקרה שמישהו לא שמע הוא לא הבין, מטוסי נייר, וכשהשעון יראה על השעה 12:00 עליכם להעיף אותם לשמי תל-אביב. מי שאינו יודע להכין מטוסים מנייר אפשר לפנות במהירות להראל אדם אותו מיניתי לאחראי על פרויקט זה. מי שחושב שאבדתי את שפיותי ואינו מעוניין להצטרף לשיגעון אז אני ממתין למכתב התפטרותו וממנו אעשה את המטוס הראשון, טוב חברים לעבודה אין לכם הרבה זמן, קדימה".
ופעם הראשונה מאז התמניתי למנכ"ל החברה לא נשמעו מחיאות כפיים סוערות בסיום דברי, אך כל זאת לא שינה לי כלל, הייתה מטרה לנגד עיני, וזה מילא אותי בהרגשת ציפייה שלא מילתה אותי שנים.
בשעה המיועדת לתחילת המבצע התרגשתי ממש כמו ילד קטן, למעשה התנהגתי כמו ילד קטן, אך ההתרגשות שזרמה בעורקיי מדבר כה שטותי וכה פעוט, גרמה לי להבין שהנאות הגדולות בחיים לא נמצאות בדברים הקטנים אלא בדברים הקטנטנים.
את המטוס הראשון עשיתי מדוח על התנהלות משקי התקשורת של החברה בשוק הצפון מזרחי של יבשת אסיה, הדוח לא היה ממש מעניין, אך המטוס היה מוכן להמראה, העפתי את המטוס אל מחוץ לחלון ואחריו כמו ניתן האות הופיעו עוד עשרות מטוסים שהפכו למאות. המטוסים חתכו את האוויר ברכות וניגנו מנגינה עליזה שרק אני שמעתי, הרגשתי כמו בקונצרט, אני המנצח, שאר העובדים בחברה נגנים ואילו המטוסים היו כלי הנגינה, זו הייתה המוזיקה הטהורה ביותר ששמעתי בחיי.
הבטתי מטה, במה שהיה בעבר רחוב סאון באנשים שאינם עוצרים ולו לשנייה, אך כעת כולם עצרו והתבוננו במתרחש מעלה, תמיד אנחנו מחכים לרגעים מיוחדים לא צפויים שיקרו לנו, אפילו אם הם חסרי משמעות כמו מטוסים מנייר הנזרקים מבניין כה מפואר.
כמובן שההנאה לא נמשכה זמן רב משום שכשהעיירה חשה בהנאת תושבי עירה היא מרגישה שהיא חייבת לעשות משהו בנידון ומיד. חמישה שוטרים ניצבו מולי במשרדי, כאילו באמת דרושים חמישה שוטרים כדי לדבר עם חנון כמוני, ואחר כך מתפלאים מדוע יש פשיעה רבה כל כך. אחד השוטרים הניח על שולחני דוח מפורט על החוקים עליהם עברתי. השלכת פסולת ברחובות העיר, זריקת נייר ללא מחזור, הפרת הסדר התקין של תושבי העיר, וזלזול בכללי ההתנהגות החלים על אנשים במעמדי.
"אני מזמין אתכם למשרדי גם בשבוע הבא", אמרתי לבסוף כדי לשבור את משחק השקט שהתנהל ביני לבין היחידה לטיפול במטוסי נייר שהקימה המשטרה ממש בזה הרגע.
"מה יש בשבוע הבא?", שאלה שוטרת שדמתה יותר לתלמידת תיכון.
"בלוני מים", עניתי בשיא הרצינות.




דירוג:  

הוסיפו ל Facebook Share on Twitter

טוקבקים

שם מלא: *

אימייל:
(האימייל לא יפורסם בשום מקום באתר)
כותרת: *
תוכן:
8 + 5 =