הנזירה אלושיוס, (מריל סטריפ בעוד הופעה מצוינת) היא מנהלת קשוחה של בית ספר קתולי בשנות השישים. לאחר חשש המביעה נזירה צעירה (איימי אדמס), חושדת הנזירה אלושיוס, כי כומר הקהילה, האב פלין (פיליפ סימור הופמן שחוזר לשחק דמויות בעלות אופי מוסרי מפוקפק) פיתה ילד שחור בשם דונאלד. היא מתעמתת איתו ומנסה להביאו לידי הודאה באשמה.
סרטו של הבמאי ג'ון פטריק שנלי סובב סביב שתי דמויות המייצגות את הכנסייה הקתולית בדרכים שונות. הכומר פלין המייצג את רוח השינוי, ההתקרבות אל הקהילה וההתפשרות, והנזירה אלושיוס המייצגת את הצד הנוקשה והנצמד לערכים המסורתיים.
אמנם ההצגה הראשונית היא דיכוטומית ומעדיפה את דרכו של הכומר פלין על דרכה. הנזירה חמורת הסבר, מוצגת כ"מרשעת" של בית הספר, ה"קפדנית" שאינה חסה אפילו על הנזירות הצעירות בבית ספרה, ומולה הכומר האוהב והמבין לליבם של הילדים. ככל שהסרט מתקדם אנו מקבלים גם את התבונה הקיימת בדרכה של הנזירה. היא אכן דואגת דאגת אמת לילדים בקהילה ובגלל אחריותה היא מוכנה אף להתרחק מדרכו של האל על מנת לשרת אותו, ולחטוא על מנת לדאוג לילדים. מולה מוצגת האפשרות לחולשה בדרכו של הכומר, כאשר מתירנות רבה מדי יכולה להביא לטעויות גם מצידו וכך אנו נשארים בתחושה אמביוולנטית שלמעשה שופטת מחד ואינה שופטת מאידך כל צד ומדגישה את המורכבות שבדרכו. הנזירה משתמשת מספר פעמים במשפט "במרדף אחר החטא לעיתים אנו מתרחקים מהאלוהים על מנת לשרת אותו". בסופו של דבר ניתן להבין אמרה זו בצורה שונה ביחס לדרכה וביחס לדרכו של הכומר.
השימוש הוויזואלי של הבמאי, בכדי לעבות את מצבם הנפשי של הדמויות, הוא חד ואקטיבי לכל אורך הסרט. רוח השינוי בה נלחמת הנזירה אלושיוס מיוצגת ע"י סערה מתמשכת, ומולה ניצבים פסלי הגן העומדים נחושים אל מול הרוח החזקה. אחד השוטים הראשונים בסרט מציג פסל של נזירה מאחור עם המצנפת המקובלת באותה תקופה וכך נוצרת ההקבלה הראשונה לדמותה של הנזירה.
סורגי חלונות ומעקי מדרגות מביעים את תחושת הכלא של דונאלד בגלל היותו שחור ולפיכך מוקצה מהחברה. התאורה המדגישה את האור הניצב מאחורי הכומר, מול החושך הניצב לפניו ושימוש נרחב בשוטים בהם מביטה הנזירה מטה על הכומר המצולם בקטן ובמקביל צילומים שלו מביט כלפי מעלה, כל אלה עוזרים לדימוי הצייד והניצוד לאורך הסרט.
הבמאי מצליח לנטוע בנו את הספק באשר לאשמתו של הכומר, דרך מגוון רחב של סצנות בהן מוצגות שתי הדמויות בדרך הסותרת את הדימוי הראשוני שלהן. הנזירה אלושיוס מספרת בדיחות ואף נפגעת קלות כאשר איש לא צוחק מהן, ולעומתה הכומר נושא דרשה על נושא הרכילות, בצורה המעוררת בנו חשד ואף פחד לגבי מהותו האמיתית.
זהו סרט הסובב כולו דרך דמויותיהן המרתקות של הכומר והנזירה והשפעתן על הנזירה הצעירה עד כדי עיצובה לעתיד. יהיה עליה לבחור את דרכה בהתאם לשני המסורות השונות אליהן היא נחשפת, כאשר התחושה לגבי מי משרת יותר נאמנה את האל והקהילה, תשתנה מצד לצד עד לסופו של הסרט.
הסרט ככלל נשאר על אש נמוכה עד סופו ואין בו את העוצמה הנדרשת כדי שיהפוך לסרט איכותי באמת. האיפוק המאפיין את הכומר והנזירה נושא את הסרט בהצלחה עד גבול מסוים, אז יש צורך בהתפרצות כלשהי והתפתחות דרמאטית במאבק בין שתי הדוגמות השונות. אך האיפוק נשאר ועימו תחושת ההחמצה.