בראש הצריח

נסיכה, אביר
בראש הצריח

בראשו של צריח אשר התנשא גבוה גבוה במקדשו של שארם אָלְקֵלַי השביעי, עמדה וחיכתה הנסיכה היפהפייה פומפולינה. זה חודשים על גבי חודשים שמצפה היא לבואו של האביר על הסוס הלבן, האביר אשר ישחרר אותה מארוסיה המאולצים לאליל שארם, אירוסין שנקבעו עוד בטרם נולדה.
בכל אגדה יש עוקץ ממש כפי שכל פרצה קוראת לדבורה. ואלמלא הייתה לפומפולינה התקווה כי אביר יפה תואר יחלץ לעזרתה ספק אם הייתה מתירה לעצמה לחיות עד עתה. מי רוצה להינשא לאליל, אחרי הכול...
כשמלאו לפומפולינה תריסר שנים והפכה מילדה מטופשת לנערה מתבגרת, סיפרה לה אימה המאמצת על גורלה. מיועדת את להיות כלתו של אליל, אמרה לה בפנים מלאות אושר וקנאה, מיועדת את לגדולה.
אולם הישמרי, הזהירה המאמצת טרם התפגרה, הישמרי מפני אותו אביר מסוקס אשר באמתחתו הבטחות אין-ספור. הישמרי פן ישבה את ליבך בתעלוליו ואת גורלך יגזול.
אלא שפומפולינה בחרה להאמין אחרת. היא תמרוד בגורלה, החליטה. היא תרכב עם האביר אל הלילה המתגנב מתחת לגבעות ותציל את נפשה מדיראון מזלה.
וכך חלפו להן השנים עד שמלאו לה שמונה-עשר אביבים, ובלילה אחד חסר ירח נלקחה מביתה ואופסנה על צריחו של מקדש עתיק ומופלא – מקדשו של אלילה, שארם אָלְקֵלַי השביעי.
אולם בשנים שחלפו ערמה פומפולינה את תוכניתה. היא תבחן את האביר עת יפרוץ בעד דלתות המקדש. היא תבחן אותו במבחן האהבה. ובחודשים על חודשים בהם חיכתה בצריח התעקמו והתפתלו תוכניותיה אלה ונטבלו במרירותו של הספק ובעוקצו של הייאוש, עד שהאגדה עצמה נדמתה בעיניה לא יותר מאשר... אגדה.
ואז, עת עמדה בעוד אחד מאותם ימים תכולי שמים ושטופי שמש בראשו של הצריח, שמעה את פרסותיו של סוס מתקרב. וכשהופיע האביר רכוב על סוסו הלבן במרחק נעתקה נשימתה למספר שניות.
פומפולינה הסיטה את מבטה והניחה יד מרגיעה על חזה. היא נשמה עמוקות ועצמה את עיניה, לוחשת לעצמה "זו רק אגדה, זו רק אגדה." עת החזירה את עיניה חזרה אל העולם שבחוץ לא נראה עוד הסוס הלבן.
ליבה צנח ופניה נתכרכמו. אולם לפתע נשמעו קולות המולה מלמטה. דלת המקדש נפרצה בפראות ורעשי מאבק עלו מן האולם. רגליים רצו במעלה מדרגות הצריח וקולה המתכתי של חרב שיסף וחתך. ואז נפלה דממה.
פומפולינה נעמדה מול הדלת וסדרה את שערה. היא ניקתה את הלחלוחית מעיניה והשתדלה להסיר את הסומק מלחייה, כשדלת הפלדה הכבדה נפתחה.
"אהה, יקירתי! עת הופעתי נחשפה." אמר אביר יפה תואר בעל שיער ארוך וחלק. הוא דחק את חרבו בנדמה וקרע מעליו את חולצתו השסועה. חתכים אדומים נצצו על חזהו המנופח והבליטו את זרועותיו השריריות.
"רבות ונצורות סופר על יופייך," המשיך האביר בנשיפה אחת, "אך כאגדה בלבד הן לאור קסם יפעתך. חן סגולותיך מתנפנף ברוח שעריך. זיו פניך מתגמד בנוי חמוקייך. רגליך כעמודי שיש – "
"מספיק!" קראה פומפולינה והצליחה להמם את האביר לדום שתיקה. היא שילבה את זרועותיה על חזה וטופפה ברגלה על אבן רצפת הצריח. "היכן היית? אני ממתינה לך זה חודשים."
"התעכבתי, נסיכתי," הסביר האביר, "טרולים וגובלינים ויצורי זוועה אחרים. האליל שארם הגדול שלח בי חלומות זימה וביעותים. בדי עמל שרדתי."
"זה לא תירוץ," אמרה הנסיכה בביטול והביטה באביר מזווית עינה.
"אכן, אין מתרץ אני," אמר האביר וקד קידה.
"יכולת לעשות זאת מהר יותר," אמרה פומפולינה וסובבה אל האביר את הגב. ממתינה.
"נסיכתי!" קרא האביר וצעד צעד פזיז לפנים. "אשר יגורתי למענך הוא, ואת נטל אושרך אשא על גבי בשמחה."
"אם כן לנטל הוא אושרי, מה?" אמרה הנסיכה ושלחה באביר מבט קודר.
האביר ניער ראשו, "לא לזאת התכוונתי, במחילה. אהבתי אליך מאפילה על הסכנה. אולם בחוץ ממתינים חיילי המקדש. הלילה יורד וזאבים נאספים על הגבעות. וכשיתוודע לאליל על העלמך ישסע בנו את אלף מהלומותיו."
פומפולינה חזרה לטופף ברגלה על אבן רצפת הצריח. "ומה תעשה על מנת להבטיח את ביטחוני?" שאלה.
"אערוף את ראשם של כל חיילי המשמר!" קרא האביר והכה על חזהו, "אבעיר באש את עדת הזאבים כולה! אתייצב כחומה ואבלום מהלומותיו של האליל! לעולם לא אכנע!!!"
הנסיכה עיקמה פניה, "מפיך זה נשמע כמו מטלה עגומה."
"גאה אני לעמוד על משמרך, יקירה!" אמר האביר והכה על חזהו בשנית.
"הה!" ביטלה הנסיכה בתנועת יד, "גאווה. נדמה כי היא לעולם בראש מעינך."
"כלום אינו נשגב עבורי למעלה מביטחונך, יקירה. כלום אינו נעלה מאושרך."
"ואם אושרי מבקש לי חיי סיפוק מלאים?" מיהרה הנסיכה ושאלה.
"עד חצי המלכות, נסיכת מלכים."
"חצי? רק חצי???" קראה באכזבה והסתובבה.
"עד קץ העולם!" קרא האביר בבהלה ועשה עוד צעד פזיז לפנים. "את הירח אוריד למענך, אותו ואת שלל הכוכבים."
"מה אעשה בירח תלוש ונצנצים?" שאלה הנסיכה כשגבה אל האביר.
"מה שתבקשי אעשה," התאמץ האביר, "אמרתך היא לי פקודה."
לאיטה, הסתובבה לה הנסיכה. היא מיהרה להסתיר את חוסר הביטחון שבליבה, אך לשונה בגדה בה. "כל מה שאבקש?" שאלה.
"רק להגות את תפילתך צריכה את..."
הנסיכה הרהרה לרגע ואמרה "ואם ארמון גדול אבקש, כזה עם חדרים ואמבטיות ומיטות מרווחות ומשרתים צעירים..."
"אם כך אבנה לך את האולימפוס עלי אדמות, יקירה," אמר האביר וקד קידה.
"ואם אבקש אגם רחב ידיים לרחוץ בו ומשרת צעיר לסבן את גבי?"
"ברם, את הפרת והחידקל אטה למרגלותיך," קד האביר.
"ואם מפירותיו של הדקל ארצה לאכול ומשרת צעיר להטות ענבים אל פי אבקש?"
"את האקלים בעצמו אשנה," אמר האביר וכרע על ברכו האחת.
הנסיכה פומפולינה הנהנה בראשה, מרוצה אך מהססת. היא יישרה מבט ערמומי באביר הכנוע והתכוננה לשלוף את שאלתה האחרונה: "ומה אם שותף למיטה אבקש?"
"אין שותף טוב ממני," אמר האביר וחייך בזילות.
את חיוכה העקום שמרה הנסיכה תחת שפתיה. "ומה אם לשותף נוסף אזדקק?"
האביר התרומם על רגליו בירייה. "יקירה!" אמר בפה פעור, "את לי האחת והיחידה."
הנסיגה פומפולינה סובבה שוב את גבה, מביטה אל המרחב אותו סרקה חודשים על גבי חודשים. "אבוי לי..." אמרה, "ואני חשבתי שעד קץ העולם תרחיק עבורי..."
האביר נפל על ברכיו לרגליה וקרא, "יקירה! אין סייג לאהבה!!!" הוא התרומם באחת ואחז בזרועותיה, מסובב אותה להביט בפניה ועיניו רושפות התשוקה. "אין אושר נעלה יותר מאושרך שלך. עבדך אנוכי, עבד לאהבה."
הנסיכה הביטה באביר בהיסוס רב. מילותיה של האם המאמצת חלפו אי שם בדמיונה. היא אמדה ושקלה את דבריו זמן מה, מודדת את חשדותיה מול הבטחותיו.
"בתחינה, עלמתי היקרה," ניסה האביר על סף ייאוש, "קבלי את מנחתי בערגה."
"אויש תפסיק!" קראה הנסיכה לפתע, "תספיק לדבר ככה."
"יקירה?" שאל האביר בבלבול ותדהמה.
"תפסיק כבר להתנהג כמו איזה ענף מדולדל. אתה גורם לי בחילה."
"ברם – "
"מה ברם מה? אתה לא יכול להגיד 'אבל' כמו כל אחד אחר?"
האביר השתתק.
"אתה עומד כאן כבר שעה ומבטיח לי הבטחות על הרים וגבעות, ארמונות ואגמים. אתה באמת מצפה ממני להאמין לכל השטויות האלה? תהייה קצת מציאותי, בסדר? איך אתה חושב לעמוד בכול ההבטחות האלה, הה?"
האביר הרכין ראש.
מיואשת, נצמדה הנסיכה לחלון הצריח, "המזל עיוור," מלמלה, "כול זה אינו אלא אגדה."
"נסיכתי, לא הגעתי עד הלום על מנת לפנות אחור," קרא האביר בתושייה וצעד את צעדו האחרון בכיוונה. הוא נצמד אליה לצד חלון הצריח. קרוב מדיי. הוא הניח ידיו לנחם על זרועותיה. חזק מדיי.
"אויש, תפסיק כבר עם ההבטחות שלך!" קראה פומפולינה וניערה מעליה את האביר...
... שנפל מראש הצריח על גב סוסו הלבן.
הנסיכה פומפולינה הביטה באביר המעוך על סוסו המחוץ וליבה רעד בחזה. "אח, עוד פרשייה חולפת," אמרה מעל הרוח הנושבת.
היה זה מאוחר יותר באותו היום שירד האליל שארם אָלְקֵלַי השביעי אל מקדשו ונשא אותה לאישה. עוד אישה מן הנשים. אחת משבעים ושבע נשותיו.





נכתב ע"י שגיא כהן
דירוג:  

הוסיפו ל Facebook Share on Twitter

הוספת תגובה / יצירת קשר עם שגיא כהן

שם מלא: *

אימייל: *
(האימייל לא יפורסם בשום מקום באתר)
כותרת: *
תוכן:
11 + 8 =