לזכר רועי קליין ז"ל

מכתב לילדיו של רועי קליין ז"ל
"צריך להפיץ בקרב כל יהודי ויהודי בעולם את המורשת של רועי קליין" – בזאת התבשרתי ע"י אדם זר שזה עתה פגשתי. הוא לפת את זרועו סביב צווארי, והתעקש והדגיש והתפתל: צריך להפיץ, להפיץ...

לזכר רועי קליין ז"ל

3 באוקטובר 2008 . ליל שבת, ביציאה מבית הכנסת לאחר ערבית, בדרך הביתה עם ילדי- יש לנו כעשרים דקות הליכה, אני פוגש בדרך במורה דב, ישראלי שהגיע מטעם הסוכנות לא מזמן לפנמה ועובד כמורה בביתה"ס היהודי איינשטיין. גם אישתי עובדת באיינשטיין כמורה (עצמאית) לעברית, ודרכה היכרתי את דב שהתגורר עם משפחתו בבניין ממול. אגב, אני מתגורר בפנמה מזה כ- 15 שנה.

דב צעד בחברת מישהו, ואני בירכתי את שניהם בשבת שלום, ודב בתורו הציג לי את אורחו ואת שמו: תכיר עו"ד יהודה מהארץ. לחצתי לו יד- ברוכים הבאים... והמשכתי בדרכי. מספר צעדים ואני מרגיש במישהו שכורך את ידו בזרועי, ואין זה אלא העו"ד האורח...

"אני רואה שאתה דובר עברית, והייתי רוצה לשאול אותך שאלה, אתה מכיר את סיפור הגבורה של רועי קליין?" הטיח בי והמשיך מבלי להמתין לתשובה: "זה הרב סרן שזינק על רימון יד בשביל להציל את החיילים שאיתו במלחמת לבנון השנייה, ומת על המקום". כאן עצרתי אותו והדגשתי שאני מכיר טוב טוב את הסיפור... "ומה כבודו עושה כאן בפנמה? טיול או ביזנס?"

- בשביל זה בדיוק באתי לפנמה, בשביל הנושא של רועי ז"ל. שמי יהודה זרצקי, עו"ד במקצועי, באתי מטעם עמותת "פנים אל פנים" שחרטה על דיגלה – בין היתר, להפיץ בפני כל יהדות העולם את המורשת של רועי קליין, היהודי הגיבור הזה שמת בשביל שאחרים יחיו. שהקריב את עצמו ועצר בגופו את פיצוץ הרימון, זינק עליו תוך קריאת שמע ישראל, ומת בקור רוח מחושב... ובסה"כ היה בחור צעיר בן שלושים פלוס, נשוי טרי, אישה צעירה, שני ילדים קטנים...

- המשימה שלך אדוני קדושה היא ונעלה, אבל איך אתה חושב לעשות את זה כאן? מה זאת אומרת "להפיץ את המורשת?" איך מפיצים מורשת?

- ע"י שיחות והרצאות ואירגון אסיפות בבתים, במוסדות, בכל מקום שיהיה...

- כלומר אתה הולך להיות כאן איתנו הרבה זמן...

- לא ניחשת! אני נוסע ביום שלישי. זאת אומרת נשאר לי כאן עוד יומיים.

- עם כל הכבוד מר יהודה, אני לא חושב שאפשר לעשות הרבה ביומיים... אתה מדבר על נושא עקרוני וחשוב מאין כמוהו, אתה מדבר על מורשת, לנטוע את הרעיון הזה בלב האנשים – שעוד קיימת הגבורה בעם היהודי, שלא רק קוראים עליה בספרי המכבים... אתה לא מדבר על נושא, אתה מדבר על עולם ומלואו... וביומיים לא בונים עולם! אפילו לאלוהים לקח 7 ימים...

- צודק, אבל אין באפשרותי להשאר יותר, כי צריך עוד להספיק ולנסוע לקוסטה ריקה ולחזור לארץ כבר בשבוע הבא... אני מודע לקוצר הזמן, ולכן אני זקוק לעזרה מכל מאן דבעי... ממך למשל, במה אתה יכול לעזור אלברט? האם ביכולתך לארגן אסיפה באיזה בית ביומיים הבאים בשביל להרצות שם על הנושא? או אולי לארגן קבוצת אנשים שהנושא יעניין אותם ואולי אתם בעצמכם תארגנו בעתיד אסיפות והרצאות... או אולי אתה מכיר יהודים אמידים שיכולים לתרום כספית למען קידום הנושא... במה אתה יכול לעזור אלברט, ובכלל מה אתה יכול להציע לקידום הנושא?

- עולה לי בראש רעיון קונקרטי מוגדר ובר ביצוע, ועוד רעיון נוסף שאני בכוחות עצמי יכול לבצע...

פני יהודה האירו למשמע בשורותי, ואוזניו הוטו לעברי: נשמע אלברט.

- ובכן ידידי, אני הייתי מגדיר את הנושא כנושא יהודי חינוכי, ובתור שכזה יש להשחיל אותו אל תוך כל בית יהודי – לאו דווקא אל קבוצה מיוחדת שהנושא מעניין אותה... ובכן יש לי רעיון: למה שלא תפיקו בארץ סרט תיעודי אודות מעשה הגבורה של רועי, לעשות ממנו עותקים על גבי קלטות או סידי ולהפיץ אותם חינם אין כסף...

כאן נכנס לשיחה ארז שלי בן השש עשרה, והמשיך בתורו את המקאם שפתחתי בו: "ואני מוכן להפיץ את הקלטות לכל החברים שלי ולכל הצעירים בבית הספר".

יהודה: "הסרט מוכן ומזומן, קוראים לו "ובכל נפשך", יש לי בבית של דב עותק ממנו, מחר אמסור לך אותו, יש רק בעיה– הסרט ערוך בעברית ואנגלית"

עניתי לו: "ומה הבעיה לעשות תירגום וכתוביות בספרדית? כסף? אפשר לדעתי לארגן תרומות בשביל התירגום והשיכפול"

קבענו שהתירגום והשיכפול ייעשה בארץ, ובמקביל יפתחו חשבון באחד הבנקים הישראלים שיש להם סניף בפנמה בשביל שהתורמים יפקידו ישירות שם את תרומתם.

יהודה: "הכל טוב ויפה, סיכמנו, אנחנו נפתח חשבון, נעשה את הקלטות ונעביר לך שתפיץ אותם עם הבן שלך. אבל אמרת שיש לך עוד רעיון נוסף, אפשר לדעת מהו?"

- אני כותב מידי פעם באינטרנט, יש לי הרבה מאמרים שמופצים ברשת בכל מיני נושאים. אני מבטיח לכתוב על הנושא הזה של רועי מנקודת מבט מאוד ספציפית, ולהפיץ את המאמר לטובת הנושא ברשת.

- סיכמנו.

- סיכמנו.

סוכם אבל שום דבר לא קרה ולא בוצע עד עצם היום הזה, היום אנחנו ה-16 בדצמבר 2008, לא קלטות ולא שיכפולים ולא הפצות, גם חשבון בנק לא נפתח. שם בארץ אומרים: ככה זה היהודים וכאן בפנמה אומרים: ככה זה הישראלים. משמע, ישראלים ויהודים חד הם. אותו החרה. ויוסלח לי הביטוי, אבל זה המקום שלו ב-ה"א הידיעה ואם לא נעשה בו שימוש עכשיו – אימתי?

אבל אני הולך לחרוג ממסורתי היהודית, ולקיים משהו מסוכם. אם תרצו תקראו לי "יהודי משוגע" שמקיים הסכמים, וגם "ישראלי משוגע" יתאים לי, אם אין מי שיתנגד לתואר הזה... (ויש מתנגדים! ואני מסכים איתם)

אני הולך לכתוב בשורות הבאות על המעשה המוזר של רועי קליין. מהו מקור הפעולה המוזרה הזאת? האינסטינקט האנושי מורה לי לכנות את הפעולה כמוזרה, כי הרי האדם נוטה לחיות לא למות, מה עוד ומדובר באדם צעיר, משכיל, יפה, שהחיים לפניו. ולמעשה אני מדבר על כל אדם באשר הוא: מושרשת בנו תכונת החיים, אפילו בחיות כה מושרשת התכונה הזאת, תנסה לדוג דג, או לצוד חיה, או להרוג זבוב... הם יברחו בתיחכום, באלגנטיות... הם יעדיפו את החיים ויתרחקו מהמוות. וגם האדם הוא כך. אם כן האם אני מנסה להצביע על סטייה? האם רועי קליין סטה מהתכונה האנושית? האם רועי היה סוטה במובן מסויים?

לא מזמן ראיתי בערוץ הישראלי תוכנית מרתקת של "עובדה" על אדם בן 60 פלוס שהחליט לתרום כליה לחבר בן גילו, חבר שהכיר לפני מעל לארבעים שנה בצבא, וכמעט לא היה בקשר איתו, ועם זאת קם יום אחד והחליט לעשות מעשה ולתרום לו כליה – על כל הסיכונים הכרוכים בזאת, ובגיל שלו כרוכים סיכונים. ניסו בתוכנית לרמוז על מניע פסיכולוגי שהניע את התורם לתרום, מה עוד והוא היה בעצמו פסיכולוג קליני, אולם המעשה נותר מעשה והתרומה נותרה תרומה, הוא סיכן את עצמו באופן חופשי ובמודע, ותרם כליה לחבר רחוק בן גילו. הוא החליט במודע לקחת על עצמו את תוצאות המקרה הגרוע ביותר, היינו לסכן ממש את חייו, ובמקרה הטוב להגביל את איכות יתרת חייו במו ידיו. האם גם זה היה סוטה במובן מסויים?

למען האמת, האדם איתר את הסטייה הזו מזה זמן וקרא לה בשם: אלטרואיזם. המשמעות הספרותית למונח "אלטרואיזם" היא: השקפה או התנהגות המעדיפה את טובתו של הזולת על פני האינטרס העצמי. האדם איתר איפוא את ההתנהגות הזו והצביע עליה, הבליט אותה וצבעה בצבע "אחר", כי ראה בה סטייה ברורה מהטבע האנושי, שדרך הטבע אמור להעדיף דווקא את טובת עצמו על פני טובת הזולת, ואמור להעדיף את החיים על פני המוות. ראוי לציין שרועי לא מת בשביל להציל את בניו, התורם לא תרם את כליתו לאחיו, שניהם לא פעלו בשטח המשפחה הקרובה שהרגשות פועלות שעות נוספות שם, שניהם פעלו בשטח זר שניהם סטו במודע מההתנהגות האנושית המקובלת, המובנת, המוכרת, כה המושרשת בגזע האנושי ועל פניו הם סטו מהאינסטינקט האנושי. השאלה שאני דן בה היא, האם אכן אנחנו מדברים על "סטייה" מבורכת וחיובית, או על משהו אחר? ואם כן, מה "המשהו" הזה? מהו מקורו? מאין בא?

בשביל לענות על זאת, אני צריך לחזור קצת אחורה בזמן, ולסוד אחד שגיליתי בפרק זמן אחר. הסוד, או אם תרצה – העיקרון שגיליתי הוא, שאין דבר מקרי בעולם אין מקריות בעולם, המונח הזה השגור בפינו כ-"מקרה" אינו אלא מונח ווירטואלי שאין לו אחיזה במציאות ואין לו קיום במרחב. עליתי על הסוד הזה מזה זמן, עברו כמעט שנתיים מאז שנגלה לעיני. ולמעשה קראתי את נוסח הסוד הזה שחור על גבי לבן, בתורה, בבראשית, בפרקים הראשונים של בראשית. החלטתי יום אחד לקחת את ספר התורה ולקרוא בו, וגיליתי שהוא כתוב בשפתינו, בעברית, אני מתכוון בעברית קריאה, ברורה, מובנת, עברית שלנו. לא צריך להעמיק וללכת רחוק... אין צורך בתיחכום או בפיענוח, פשוט יש לקרוא שחור על גבי לבן, לקרוא את האותיות והמילים, ולהיות עקבי, רציני, כנה, זה כל מה שצריך אלה הם הכלים היחידים שצריך לקחת מארגז הכלים: עקביות, רצינות, וכנות. אופס – ולדעת לקרוא עברית. ולמעשה, המדובר בכלי אחד ויחיד: כנות כי כאשר יש את הכנות, העקביות והרצינות יבואו אוטומטית בעקבותיה. אין אדם כנה שאינו רציני ועקבי.

מסוקרן עם פה פעור, התחלתי לתעד במילים שלי את מה שאני מגלה, את מה שרואות עיני... שאלתי את עצמי, איך לא ראיתי את זה עד עכשיו? איך לא ראו לפני את זה עד עכשיו? וכבר עברו הרבה דורות, הרבה אנשים קראו את ספר התורה הזה, הרבה יהודים טובים וכנים ועקביים... האם הכנות שלהם לא היתה מספיקה? על השאלה האחרונה לא ידעתי לענות ונותרה בעיני בגדר הנעלם.
את התיעוד, אגב, כתבתי על גב חיבור שקראתי לו "מידע", והוא עתיד להתפרסם באתר האתאיסט הכנה ביותר שהכרתי, ידידי האינטלקטואלי ד"ר אורי מילשטיין.

אם שכחתם, אנחנו בעקבות הנעלם – "המשהו" הזה, התכונה המוזרה שפעל מתוכה רועי ז"ל המנוגדת לאינסטינקט האנושי... אעמוד לצורך העניין על עיקרון – או אם תרצה "חוק" שפגשתי בו לראשונה בפרק השני של בראשית, ותיעדתי את הדברים בגוף החיבור שעתיד להתפרסם אצל מילשטיין.

החוק הזה נקרא "חוק ההתאמה הסימטרית", להל"ן הנוסח שלו:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה האין-סופית ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.

משמעות הדברים: האדם יכול להגיע לכל דבר אשר ירצה, גבולו הוא השמים. הוא יכול להעזר בדמיון, ומוחו האנושי יעזור לו לשעוט בדמיונו הכי רחוק שאפשר. כל הסובב אותו, היינו כל גורמי היקום, יתאימו את עצמם עם רצונותיו, כוונותיו.
במילים אחרות, כל מה שקורה במרחב נגזר מתוך הרצון האנושי האדם מעצב את המציאות, עושה אותה, הוא גורם לדברים להתרחש ובכלל הדברים האלה – החיים, חייו, והמוות– מותו.

אני נוגע איפוא בממצאים מסקרנים, מרתקים, מפתיעים... ולפעמים אני מזריק את הממצאים האלה לילדי בכמויות מבוקרות, מתחשב בעיכול האבסורד הטמון בממצאים אלה, ובקיבולת הצעירה שלהם... יום אחד, הטחתי בארז בכורי את הממצא הזה: אנחנו שולטים בתכונת החיים שלנו ארז, שלט החיים הוא בידינו, וגם השלט של המוות. אנחנו "מחליטים" למעשה מתי לחיות ומתי למות כך קראתי מפורשות בתורה ארז, בספר בראשית...

ושבת אחת, שבוע לפני פגישתי האקראית עם העו"ד מהארץ שבא להרביץ בפנמה את מורשת רועי קליין, ואנחנו בקריאת התורה בשחרית, והבנים ארז וגידי לידי. היינו בפרשת ניצבים, וארז פונה אלי בפסק-זמן האחרון שבין משלים למפטיר, מצביע בידו על אחד הפסוקים, ומצהיר נחרצות: אבא יש לי שאלה בשבילך.

זה הפסוק מהפרשה שהצביע עליו:

יט העדתי בכם היום, את-השמים ואת-הארץ--החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה ובחרת בחיים--למען תחיה אתה וזרעך. (דברים, פרק ל', פרשת ניצבים)

שאלת ארז: אוקה, אנחנו אחראים לחיים שלנו ולמוות שלנו, אבל לא תמיד אנחנו הגורמים למוות שלנו, מישהו "אחר" יכול לירות בנו ונמות בגללו! השאלה היא: איך אנחנו יכולים לבחור בחיים לא במוות, והרי אני יכול לבחור בחיים ומישהו אחר יכול לבחור עבורי במוות מישהו אחר יכול לקחת ממני את החיים ולקבוע את מותי.

עניתי לו: אתה לא יודע לאיזה ברוך הכנסת את עצמך ארז. תתייצב כאן לידי מיד לאחר התפילה, יש לנו שיחה.

אם אצליח לסכם את השיחה ההיא בשורות הבאות, הרי עשיתי את זה והתחקיתי אחר "המשהו" שעמד מאחורי המעשה של רועי קליין ז"ל. בסיכום הזה טמון מקור המעשה המנוגד לכאורה לאינסטינקט החיים.

שבוע לפני ביקור העו"ד מהארץ, הוכנה והושלמה הבטחתי והסיכום שלי עימו: "מבטיח לכתוב על הנושא הזה של רועי מנקודת מבט מאוד ספציפית, ולהפיץ את המאמר לטובת הנושא ברשת."

וכאמור, הדבר נעשה שבוע לפני הביקור המיוחל. אין מקריות בחיים – כבר סיכמנו.

שאלת ארז היתה נוקבת. וגם אני שאלתי את ארז שאלה נוקבת, שלמעשה בה פתחתי: תגיד ארז, מה תגיד אם תראה מישהו שמוציא את היד שלו מכיסו השמאלי, וגונב את כספו הנמצא בכיס הימני?

ארז צחק.

יפה! עוד שאלה ארוזי: ואם תראה שהוא מוציא את ידו ונותן לעצמו סטירה מצלצלת?

ארז: אגיד שהוא גנוב וצריך אישפוז בבית חולים לחולי נפש.

- ואם בידו הימנית מחזיק סכין מושחזת, מושיטה ופוצע באכזריות את ידו השמאלית?

- מרים ידיים... לא יודע.

- יפה! כאן מתחיל השיעור שלנו, שיעור שקראתי אותו בפרק הראשון של בראשית, ונוגע ישירות בשאלתך (וגם בשאלה על הנטיה המוזרה של רועי קליין).

ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. (בראשית א, כז)

הבנתי והפנמתי את החלק הראשון של התיעוד: ויברא אלקים את האדם בצלמו ללא גבולות, האדם יכול להגיע לכל דבר אשר ירצה, גבולו הוא השמים. אין מסגרת מוגדרת המגבילה את האלוקים ואת מעשה ידיו וגם האדם שוחה באותה "המסגרת".

וגם על החלק האמצעי של הפסוק ניתן לעבור בשלום, הוא אומנם חוזר לכאורה על אותו הנוסח, אך יש בעצם החזרה הזו מסר שעמדתי עליו במקום אחר (בחיבור "מידע") הבעיה שלי עם החלק האחרון:

--זכר ונקבה ברא אתם

1. מדוע הותיר את ההודעה הזו לסיום? נכון היה לציין כבר ברישא: ויברא אלקים את האדם זכר ונקבה, בצלמו.

2. תמוה הניסוח במתכונתו הנוכחית, וגם נוגד במהותו את דיקדוק השפה העברית:

ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו: זכר ונקבה ברא אותם

ניתן פשוט לציין:
ויברא אלקים את האדם זכר ונקבה בצלמו, בצלם אלקים ברא אותם.
או: ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותו. מדוע התביית על הניסוח המסורבל דווקא!

3. מדוע השבירה החדה הזאת מלשון יחיד ללשון רבים, באותו המשפט באותו העניין! הוא שבר לרסיסים גם את הקצב של המשפט! את המקאם שלו...

4. מדוע החליט לברוא את האדם גם זכר גם נקבה? מדוע לא הסתפק במין אחד.

לא ניתן לבחוש בארבעת השאלות שלעיל, מבלי להתייחס לעוד שאלה עקרונית, שאינה קשורה בהכרח בניסוח הבעייתי של הפסוק שבנידון, אך היא קשורה בהחלט בתוכנו:

5. השאלה היא: מדוע בעצם ברא את האדם? היינו, מדוע יצר לנשמה את הגוף המגושם- הבעייתי הזה, ולא הסתפק בנשמות טהורות ונקיות ללא רבב...

אפתח איפוא בשאלה האחרונה, ומשם אעלה אחת אחת. וגם על זו עמדתי בהרחבה בחיבור "מידע", אתמצת להלן את עיקר הדברים:

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז) – כאן תועד סיפורם של הגוף והנשמה, אולם ולפני הבחישה בתוכן הדברים, אני רוצה לקחת פסק זמן ולציין מחשבה מסויימת, מחשבת אדם שיכול להרהר בה האדם, אתה, אתם... (וגם "את" יכולה להרהר בה – מבסוטית?)

אתה עוסק בפסוקים מספר התורה ובוחש בהם, בוחן אותם, מדקדק במילים ובאותיות ומה שביניהם, יונק מהם את המסר, מסיק מסקנות, ומעלה מתכונים שגובלים ברומו של עולם, באדם, ביקום, בתודעה... אבל אולי בסך הכל מדובר בחיבור שנכתב על פני הזמן, שכתבו בשר ודם, ואתה מדקדק במילותיו ואותיותיו ויונק מסר ומסקנה ותודעה ויקום...

ההירהור הזה נכון הוא ותקין. אין שום כוח שכנוע או כוח פיזי או ווירטואלי שניתן להפעילו על המהרהר במטרה להשקיט את נפשו ולשחררו ממועקת הירהור כזה. אין שום נס או פעלול בעולם שיכול לעשות את העבודה הזאת. הבעיה אינה הקושי בהשגת ראיה, הבעיה נעוצה בהירהור עצמו: הוא תקין הוא קיים בזכות עצמו.

הבעיה כפי שאתם רואים מסתבכת אני הבאתי אותה במו ידי על עצמי, וגם ניסחתי אותה בעט מחודד... ועל זה נאמר: עלית על עץ גבוה יא חביבי! עלית אל מקום גבוה, מסוכן... איך תרד משמה? מסוכן לקפוץ.

אני רוצה להניח לרגע את העץ בצד, ולספר לכם על הר. לפני מספר שבועות, ביציאה מבית הכנסת, הייתי בחברת הבן שלי גידי, בן 11. לבית הכנסת חניה צמודה, ובכניסה שלה ירידה תלולה, כלומר מפלס הרחוב הוא קצת מעל למפלס של החניה. הלכתי עם גידי לקחת את האוטו, נכנסנו התנעתי, התחלתי להתקדם, חזרתי וכיביתי את המנוע. אמרתי לגידי, בוא נרד שנייה, אני רוצה להסביר לך את המונח התנכי "הר".

גידי ההמום מהתנהגותי המוזרה ירד מהאוטו, ממתין למוצא פי. אמרתי לו: אתה רואה את העלייה הזאת בכניסה? תעשה ל טובה, לך תעלה אותה שנייה ברגל ותחזור.

גידי ההמום לא התווכח, הוא רוצה לחזור כבר הביתה, תפס את הרגליים, רץ למעלה וירד. לקח לו כשתי שניות. התייצב שוב על ידי ממתין למוצא פי, שייצא כבר...

תעשה עוד טובה קטנה גידי: לך עוד הפעם למעלה, אבל בהליכה רגילה, לא בריצה.

פעור פה (קצת יותר מהמום) הלך למעלה בהליכה- לא בריצה, וחזר. לקח לו הפעם קצת יותר. הוא חזר והתייצב שוב לידי, ואף מילמל בין שפתיו: יותר קשה לעשות את זה בהליכה, הרבה יותר קל בריצה, למה רצית שאלך?

אמרתי לו: בזה הרגע גילית את המונח "הר" על כל מובניו. הרבה פעמים נעשה שימוש במונח הזה בתורה: עלה אל ההר, עלה אל הר העברים, הר המוריה של אברהם... התורה ניתנה על הר סיני, משה עלה אין ספור פעמים אל ההר עם תיעוד מילולי לכל עליה ועליה – שמות כד' למשל. מה סוד ההר? למה השם, הישות האין סופית הזו נגלית לאדם דווקא בהר? למה צריך לטפס על ההר בשביל לפגוש אותו שם?

השכל האנושי מסוגל לפעול רק דרך תפיסה מרחבית, פיזית. הר, בניין, רחוב, עגלה... קשה לי לתפוס מה זה אלוהים, קשה לי כמובן להגדיר אותו, כמו שקשה לי להגדיר אהבה, שינאה... אני צריך אדם או חפץ פיזי בשביל ליישם עליהם את אהבתי או שינאתי או חמלתי, בשביל להגדיר דרכם מונחים כאלו.

את אלוהים, כמונח, ניתן לפגוש רק על ההר, יש לטפס בשביל להגיע אליו, לא ניתן לעלות אל הפיסגה בהליכה רגילה, המשימה כמעט בלתי אפשרית, לא ניתן "לטייל" אל הפיסגה, יש להתרכז בדרך ולהתקדם בנחישות, בזריזות, בכוח, אי-אפשר לעלות בהליכה רגילה.

מעבר לזאת, ניתן ליפול מההר. כלומר, גם אם אתה כבר נמצא באמצע הדרך, זה לא אומר שהבטחת את הפיסגה, נהפוך, אתה צריך להשקיע שם באמצע הדרך יותר מאמץ, יותר כוח, אחרת תיפול! כי אתה נמצא כבר בבעיה, אתה נמצא באמצע הדרך, ואם תחליט דווקא שם להאיט אתה תיפול, תתגלגל, והנפילה משם לא נעימה בכלל. כלומר וככל שאתה מתקדם למעלה, כך יגדל הסיכון לנפילה על כל השלכותיה, היא תהיה יותר כואבת. במרחק מסויים אפשר להתגלגל ולמות, ובאותה מידה – במרחק של מטרים ספורים מהתחלת ההר, אפשר לחזור על עקבותיך בירידה רגילה ושקטה כאילו שום דבר לא קרה, ושום סכנה לא נשקפת מזאת אבל עם זאת אתה תרגיש הרגשה קשה, הרגשת החמצה, וגם הרגשת חוסר אונים: זה עתה נוכחת שאינך מסוגל לטפס על ההר... זו הרגשה שמזכירה את תחושת הפגיעה בגבריות... (או בנשיות – מבסוטית?)

ישנן איפוא סכנות ממשיות בעלייה אל ההר וכאמור, ככל שאתה מתרחק ממרגלות ההר, כך גובר הסיכון של נפילה. אני עולה כאן על רעיון גאוני, אולי קצת שטני: אפשר לסכן בן אדם עד כדי מוות אם תנחית אותו באופן מפתיע באמצע ההר! המסכן הזה לא יהיה מוכן נפשית וגם פיזית לפעולת הטיפוס שדורשת מטבעה הרבה אנרגיה ונחישות, או אז הוא ילך לאיטו או יעצור או ינסה לחזור... ויפול, יתגלגל, יתפרק לחתיכות, לרסיסים. זו היתה, אגב, פרשת הניסוי של אברהם אבינו, בפרשת העקדה.

תאר לעצמך שמניחים אותך באמצע ההר, מורידים אותך שם במסוק, ואתה אינך מוכן פיזית גם נפשית לפעולת הטיפוס, לא התכוננת... אתה אומנם נמצא באמצע ההר בדרך אל הפיסגה שזה בפני עצמו מקום מכובד ויש מה לספר לחבר'ה... אבל הבעיה היא אחרת: איך אני אחזור לספר לחבר'ה! אני נמצא בנתיים כאן באמצע, קשה לי לחזור על עקבותי למטה, כי אני עלול להתגלגל ולמות, ומצד שני קשה לי להמשיך את העלייה משם למעלה, צריך הרבה כוח ונחישות וטכניקות... ומעל לכל צריך להתכונן למשימה הזו מבעוד מועד, בזמן ובקצב שלי, יש ללמוד את הטכניקות מבעוד מועד, יש להתכונן נפשית, ואני אינני מוכן!

תנסו לשים את עצמכם במצב דומה: אתה נמצא במקום טוב ונעים, אבל אינך יכול לחזור אחורה, וגם אינך בטוח שביכולתך להתקדם קדימה, מה תרגיש? מה אתה יכול לעשות באותו רגע? פעל! מיד! אין לך זמן אחרת תיפול!

ישנה אימרה בערבית- שפת האם שלי, שמתארת בדיוק מופתי את ההרגשה הרגעית ברגע מביך שכזה (פסגה, סכנה, לא קדימה, לא אחורה): אסאביעי מרבטה. בתירגום ישיר, אני ארגיש שאצבעותי קשורות לא יודע מה לעשות. בעברית תקנית וספרותית מאין כמוה: אני ארגיש עקוד. זו תמצית פרשת העקדה.

זוהי ההרגשה שם למעלה למעלה, באמצע הדרך... עקדה. "מראבט". אתה עוקד את חברך שם למעלה כאשר אתה מחליט להנחיתו במסוק במקום מסויים ללא תיאום מראש עימו. כי הרי הוא אמור לעשות את זאת בזמנו החופשי האישי, בקצב שלו, זה דבר אישי ביותר, אינדיבידואלי. אני עוקד אותכם כרגע במובן מסויים – אם הצלחתם להתלוות אלי לכאן. ואם כן – זהירות! סכנת החלקה.

אברהם אבינו הנחית את יצחק בנו אהובו על הר המוריה, במרחק של 3 ימי הליכה ממרגלות ההר, ושלושה ימים זה מרחק גדול, מספיק גדול שנשקפת מנקודת הציון שהגיעו אליה סכנת נפילה ומוות של ממש. מזה כשנתיים התחלתי ללמוד אודת המרחקים והימים... גם תיעדתי את זאת בחיבור "מידע". נוסח השיעורים נמצא בפרק הראשון של בראשית, כל יום והשיעור שלו. היגעתי כמעט עד היום השלישי ואם אני נמצא כאן וכותב על זאת – זה סימן מעודד... אני חי לא התרסקתי. (או פשוט לא התרחקתי?).

נחזור אל הפרופורציות ואל גידי שלי... עם גידי אומנם לא היגעתי אל העומק הזה של "ההר", אך כן נגענו באושיות המונח. גידי כבר יודע את המשמעות התנכית של המונח "הר".

נחזור אל עוד פרופורציה פרטית שרקמנו יחד לעיל, ואני אחזור עליה מילה במילה, עם הדגשה אישית, וביתר שאת...

"אתה עוסק בפסוקים מספר התורה ובוחש בהם, בוחן אותם, מדקדק במילים ובאותיות ומה שביניהם, יונק מהם את המסר, מסיק מסקנות, ומעלה מתכונים שגובלים ברומו של עולם, באדם, ביקום, בתודעה... אבל אולי בסך הכל מדובר בחיבור שנכתב על פני הזמן, שכתבו בשר ודם, ואתה מדקדק במילותיו ואותיותיו ויונק מסר ומסקנה ותודעה ויקום..."

ההירהור הזה נכון הוא ותקין. אני מתעקש על התשובה הזו גם עכשיו. גם מחבר הפסוקים בעצמו וככל הנראה מתעקש על אותה התשובה, הוא מנגן על אותו המקאם... ניתן להכיר את הפסוקים באופן אישי ביותר, בזמן ובקצב האישי של כל אחד ואחד. מי שמתעקש לשייך את הפסוקים ואת התורה למחבר עילאי ולכוח עליון שהוא מכיר, פשוט שם את עצמו על כף המאזניים: הוא יכול להיות כה רחוק מפיסגת ההר, או יכול להיות כה קרוב ממנה אין באמצע באמצע מתגלגלים ומתרסקים. רק כסיל יכול להכיר את אלוהים ולהאמין בקיומו ממרגלות ההר.

ובחזרה אל הפרופורציה האחרונה, אל הטקסט המקורי.

אני מנסה להתחקות אחר "המשהו" שעמד מאחורי המעשה של רועי קליין ז"ל מה הניע אותו ללכת בזרם הנגדי לאינסטינקט החיים?
משם נסעתי לארז ולשאלה העקרונית שלו: האומנם החיים והמוות הם בידינו? והרי בכל רגע יכול לקום מישהו ולקחת את שלט החיים שלי מידי!
פתחתי וביקשתיו להתבונן בסצינה תיאטרונית אבסורדית זו: מישהו מושיט את ידו הימנית, ופוצע בה את ידו השמאלית!

בשלב זה, וללא קשר מובן עדיין, שלפתי לו את הפסוק הראשון שלי מבראשית:

ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. (בראשית א, כז)

הצגתי מספר תהיות אודות הניסוח המסורבל של הפסוק, השבירה החדה מלשון יחיד לרבים, והשאלה: מדוע לברוא גם זכר גם ונקבה?

לא עניתי על שום תהייה, ואף הוספתי אחת משלי: ומדוע גם נשמה גם גוף? מדוע לא להשאיר את הנשמות הטהורות רגועות ושליוות? מדוע להתגרות ולהביא עליהן את הגוף המגושם והחומרי? והבעייתי...

על התהייה הזו דווקא התחלתי לענות, אך הפסקתי באמצע לטובת פסק זמן לא מהמניין, והינה אני חוזר אל העניין.

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז) – כאן תועד סיפורם של הגוף והנשמה כאן נמצאת התשובה, תשובת הבורא לתהייה – "למה גוף ונשמה". בחיבור "מידע" הארכתי בנידון, וכאן אעמוד על עיקר הדברים:

הנשמה כפי שרובינו יודעים וטוענים– היא היא האדם היא הרצון הפנימי, היא התודעה, היא הדחף מאחורי הכל, היא הבוסית האמיתית במשחק החיים בו משתתף האדם. הגוף, אומרים, אינו אלא השחקן המשני.

ואף המתעד בספר בראשית, היינו האלוהים – למי שטיפס פעם והכיר... גם המתעד בעצמו תורם למעמדו הנחות של הגוף: הוא יצרו עפר מהאדמה וגם החיות והשרצים וכל עופות השמים – יצרם מאותו העפר ומאותה האדמה. מי לא ירגיש נחות עם השוואה כזו?
בו בזמן המתעד שומר על כבוד הבוסית, ואפילו לא מתעד את בריאתה או יצירתה...

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה – וזאת לתעודה שהגוף נחות...

ויפח באפיו נשמת חיים – נשמה מוכנה ומזומנת. היכן נוצרה? מתי נוצרה? האם נוצרה?
שום התייחסות. מכאן המסקנה הבלתי נמנעת: הנשמה היתה קיימת. לפחות היתה קיימת לפני הגוף לפני שהגוף נוצר.

מכאן עוד מסקנה ישירה: הגוף נוצר "בשביל" הנשמה. היה צורך בהשלמה כלשהי, והגוף בא בשביל להשלים דבר מה. מה הדבר הזה?

ושוב אל הצהרת המפתח: ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... – שאין לו גבולות, שהרצון שלו יקבע את גבולותיו...

והינה הנשמה נקראת אל הבמה, בואי שחקי אותה... תעשי מה שאת רוצה, תקבעי את בעצמך את גבולותיך! ולנשמה, לציין, אין גבולות היא רוצה את הכל! היא רוצה עוד ועוד ועוד, היא היא הרצון... והרצון האלוקי נפל עליה כמכסה לסיר... נולד בשבילה, בואי תעשי ביקום את העולה על "רוחך"... תהני מהיקום, תקטפי את פירות גן העדן, תבחרי את המידע שאת רוצה ותקטפי אותו.

הנשמה איפוא הוזמנה לשנות את מעמדה, היא תהנה החל מעכשיו יותר, היא תקטוף את פירות גן העדן, את גן המידע האין-סופי... היא תלך מעץ לעץ ותקטוף, ואכן היא ביקשה לזוז ולקטוף – אך לא זז הברקס... לא יכלה לזוז! יש בעיה!

יש להבאיר משהו לצורך הבנת הבעיה שנתקלה בה הנשמה.

כשאני זז אני משתנה בהכרח כל תזוזה הקלה ביותר, משנה אותי בהכרח ממעמד א' למעמד ב'. גם מידע שאני מקבל משנה אותי בהחלט: מקומי ומצבי לפני המידע, שונים ממעמדי לאחריו.

מכאן המסקנה ההפוכה: אם השתניתי – סימן שזזתי, שהחלפתי מעמד ומקום.

הבה נבחן מישהו שזז ונביט בו מקרוב: הוא הולך לפני ואני אומנם עומד ולא זז- רק צופה בו, אך לא קשה להבחין שהתזוזה שלו גרמה גם לי, הצופה, להשתנות! המצב שלי, צופה, משתנה בכל צעד שלו, לפני כן הייתי קרוב אליו, ועכשיו אני רחוק ממנו, כלומר גם המעמד שלי השתנה בגינו ממעמד א' למעמד ב'.

כאן אני יוצא מעמדת הצופה, ואני אבקש ממישהו שיתאר אותי "הצופה בעבר" ואת ראובן שזז לפני. וזה הדו"ח שהציג בפני: שנינו, אני וראובן, משתנים בכל רגע ומשנים האחד את השני.
מסקנה: שנינו מקיימים יחסי-גומלין בינינו: מקבלים מידע האחד מהשני, ובו בזמן מוסרים מידע האחד לשני. "לקחת ולתת". בלעדי מערכת יחסי-גומלין זו שהתקיימה בינינו, אף אחד משנינו לא יכל להשתנות – היינו לזוז.

הנשמה התבשרה על גן עדן, וביקשה לזוז, להנות, לקטוף... היא ביקשה איפוא למצוא ישות כלשהי בשביל לקיים איתה יחסי-גומלין הכרחיים בשביל תזוזתה, לקחת ממנה ולתת לה, והיא מצאה ישות אחת ויחידה במרחב, היא הישות שהזמינה אותה לגן עדן, שהכינה עבורה את כל המידע שעתידה לקטוף היא פגשה את ישות הבורא.

וכאן התעוררה הבעיה: הנשמה לא יכלה לקיים עם הבורא מערכת יחסי-גומלין שלמה כי-אם חצי מערכת: היא רק יכלה לקחת מהבורא מידע, אך לא יכלה לתת לו שום דבר, הוא הוא הכל, מה תיתן לו? איך נפתור את הבעיה הזאת?

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים – באופן הזה פתר הבורא את בעית הנשמה, הוא זיווג אותה עם הגוף, ועכשיו יש לה עם מי לקיים מערכת יחסי-גומלין תקנית ולזוז.

ויהי האדם לנפש חיה. – כך נוצרו החיים. כל עוד ומערכת יחסי-גומלין של שני בני הזוג האלו קיימת – יש חיים, יש תזוזה. החיים איפוא, הם התזוזה.

ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. (בראשית א, כז) – והינה נפתרה הבעיה הטכנית ונברא האדם. הבורא מתעד בפסוק הזה שני דברים: גם את בריאת האדם, וגם את גבולות האדם הזה אשר נברא, היינו אי- הגבולות... ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו!

אולם כאן בנקודה הזו התעוררה בעיה נוספת, והפעם האדם שזה עתה נברא העיר אותה (לכאורה). הוא כתב דו"ח שלם אודות הבעיה הספציפית הזו, והציגו רשמית בפני הבורא. זה סיכום הדו"ח:

אתה, הבורא, מצהיר שבראת אותי האדם בצלמך, כלומר באותה המסגרת האין-סופית שלך, היינו ללא גבולות, ללא הגבלות, שהרצון שלי יפעל כיד הדמיון, היינו נתת יד חופשית לבוסית, לנשמה, לרצון... שתסע עם בן זוגה למרחקים, שתקטוף מגן המידע שלך ללא הגבלה. שהאדם יחיה (יזוז) ללא מעצורים בגן -עדן.

והינה הלכה למעשה באתי עכשיו לקיים את רצונך, ולהתחיל במלאכת קטיפת פירות גן-עדן. התחלתי לקטוף מידע וביקשתי לקחת הרבה לפה, אני רוצה הרבה ומיד, הנשמה שבי רעבה... לשם זאת, השתמשתי בכישרונות המוח האנושי שנועד בשביל לעזור במשימה הזו, היינו לחשב את הגדלים והמרחקים ולבחור את הגדול מכולם עבורי, את הרחוק מכולם, את המתאים ביותר... ואכן המוח עמד במשימה, ושיפר את מפת רצונותי ואיכותה בלעדיו הנשמה היתה ממששת בעלטה ולא מגיעה כה רחוק...

הזוג הזה מוח-נשמה עבד איפוא בצוותא ויצר עבודה נפלאה. האדם הגיע לשחקים, למרחקים... בני הזוג למדו לחיות ביחד ולעבוד בצוותא. הם קיימו מערכת יחסי-גומלין יעילה שבזכותה הצליחה הנשמה "לזוז", לרוץ, לקטוף את פירות גן-עדן, לכבוש מחוזות ומאוויים...

אולם, העבודה הצמודה הזו בצוותא, שינתה במשהו ממתכונת הנשמה. היא למדה "להתקיים" בצמוד למוח, וכתוצאה מזאת משהו השתנה בעצם מהותה, וכאילו "חונכה" להתנהג בניגוד לטבעה: פעם הכל היה פתוח בפניה, ועכשיו מורגשת איזושהי הגבלה "מחושבת" כי הרי יש לפנות ראשית למוח, יש לחשב באמצעותו את הרציונל שברצון, לא כל רצון ניתן לביצוע! ולא תמיד לביצוע מידי! לפעמים יש להקדים ולחשב, ולמדוד, ולהשוות, ולהמציא נוסחאות, ומפות, ותיאוריות... הרצון יכול להגיע למחוזו כעבור זמן – לא באופן מיידי, ולעתים לא באופן מושלם...

נוצרה איפוא, כתוצאה מהזיווג המוזר הזה, כמעין נשמה חדשה בעלת מאפיינים המנוגדים במהותם מהמאפיינים המקוריים שלה. ניתן לראות לנגד עינינו את השינוי שחל בנשמה, אם נעקוב אחר התפתחות האדם משעת לידתו ועד לבגרותו. הנשמה מתחילה את דרכה "הטבעית" בגופו של תינוק, ללא גבולות ולא גדירות. "ההגבלה" המחושבת לובשת אותה בהדרגתיות עם התפתחות המוח האנושי בגוף, ומגיעה לשיאה כאשר התפתחות המוח מגיעה לשיאה.

נשמת ילד קטן פתוחה היא, חופשית, מקורית, כך באה מהבית, זה טבעה, בעוד נשמת אדם מבוגר מוגבלת היא, "מחונכת". איש מבוגר לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו... הרצון שלו כבוש משהו, מאופק, מחושב, מתואם עם המוח הבוגר שלו, נשמתו למדה לעבוד בצוותא עם המוח, וניכרת כבר השפעתו עליה, ניכר השינוי שחל בה מאז שהתחילה את דרכה עם הגוף, כאשר פתיחות אין-סופית איפיינה אותה.

נחזור אל סיכום הדו"ח שהגיש האדם אודות הבעיה שהתעוררה בשעת הבריאה: אתה הצהרת שבראת אדם בעל רצון חופשי ללא הגבלות ונתת יד חופשיה לנשמתו, לרצונו... אולם והלכה למעשה, נשמה זו ומתוך הזדווגותה עם המוח האנושי הפכה להיות כבושה ומוגבלת נוצר בה משהו המנוגד לזרם הטבעי שלה, המנוגד לדפוס ההתנהגות המקורי שמאפיין אותה. היא אמורה ע"פ הדפוס הטבעי שלה לדהור כל הזמן אל עבר האין-סוף ולכבוש מחוזות חדשים ומרתקים, היא אמורה לדהור קדימה כל הזמן, ללא מעצורים, ללא עיכובים, אולם היא התחנכה לעצור כל הזמן ולחשב, לשקול, למדוד... כלומר, היא מצאה את עצמה שוחה בזרם המנוגד בתכלית לזרם המקורי הטבעי שלה. נוצרה בה זה עתה תכונה חדשה המנוגדת לתכונתה הטבעית, המעכבת אותה, העוצרת בעדה. נוצר ניגוד!

והאיך אמלא את ייעודי, כאדם בעל רצון חופשי ובלתי מוגבל, עם הניגוד שזה עתה נוצר במנוע ההפעלה של רצוני? הכיצד הרצון הזה ישעט קדימה, אם נצרבה בו תכונה המנוגדת לטבעו שעוצרת בעדו... נשמתי נמצאת במילכוד תכונתה הטבעית נכבשה ע"י תכונה מנוגדת. בזאת סיכם האדם את דו"חו ומסרו לבורא בשעת הבריאה.

לאחר עיון בדו"ח, באה התשובה: זכר ונקבה – איפוא – ברא אתם.

האדם נותר על כנו "זכר", והוצמדה לו "נקבה" בעלת נשמה פתוחה ללא מחסומים, ללא מעצורים.

"זכר" מלשון לזכור פניו אל המידע האנלוגי. רצונו נותן ביטוי לזיכרון שלו. הזכר קודם כל הוא זוכר, היינו הולך אל הזיכרון – אל התיקייה בה מאוחסנים הנתונים, הוא מחשב, מודד, מקטלג... פעולות האלה הן הן אשר יעצבו את רצונו הסופי. הוא יכול כמובן לשאוף, לרצות, להציב ארמונות בדמיונו... אולם מנוי וגמור בתודעתו, שאל הרצון הסופי יגיע רק לאחר בחינה, ניתוח, חקירה, עבודה, זיעה... הגישה האנלוגית היא זו אשר תעצב את רצונו, ותוציאו בסוף היום אל הפועל.

בעוד "נקבה" היא היפוכו של הזכר: היא קודם כל תיקוב ברצונה ותשרטט אותו עד הפרט האחרון, ומאותו הרגע יהא עבורה למנחה, כאשר תיקיית הנתונים והחישובים והבחינות יעמדו לרשות "המנחה" הזה ויהוו בפועל "כלי עזר" להשגתו (לא "תנאי" להשגתו).

"נקבה" היא מלשון לנקוב: נקיבת דבר בלשון התנ"כי, משמעה הזכרת הדבר באופן מפורש, כמו – ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נִקְּבוּ בשמת (במדבר א, יז) – היינו השמות אשר הם מפורשים.

ויאמר: נקבה שכרך עלי ואתנה. (בראשית ל, כח) – זה בעניין השכר של יעקב מאת לבן: פרש במדוייק את שכרך, נקוב בו! תן נתון מפורש.

"נקבה", איפוא, מציגה באופן מפורש את רצונה, באופן ישיר, ללא עכבות. זה מזכיר את האופן בו מציג תינוק בעל נשמה "טרייה" את רצונו: ישירות, ללא עכבות, ללא הגבלות ומעצורים...

מוכר לכם תרשים האיקולייזר לעיצוב פס הקול שדרכו מנמיכים או מגבירים את תחומי התדרים של צלילי הקול? ובכן נתאר לעצמינו שהנשמה היא פס הקול, בעלת הרבה צלילים ותדרים, ויש לנו איקולייזר שדרכו אפשר לשלוט בפרמטרים של כל צליל ותדר של הנשמה.

וכפי שאפשר לעצב את הפרמטרים המתאימים ולהגיע לפס קול רצוי, כך גם כל נשמה ונשמה מעוצבת: אומנם אנו שומעים בסופו של דבר את אותו הקול, את אותו השיר... אך התדרים שמהם בוקע השיר שונה מאיקולייזר לשני. אנו מעצבים למעשה את נשמותינו בעצמינו, על פי האיקלוייזר העצמי שלנו, על פי הטעם האישי של כל אחד מאיתנו.

אולם תנאי ההתחלה של רמת התדרים באיקולייזר שונה מנשמה לשנייה: תדרי האיקולייזר של "הנקבה" הם מקסימלים, בשיאם, בעוד האיקולייזר של "הזכר" הגיע מעוצב מהמפעל, עם תדרים נמוכים מזו של הנקבה. כך הגיע מבית המפעל.

הבעיה שהתעוררה ע"י האדם איפוא, קשורה באיקולייזר שלו: הנשמה שלי, טען, היא בעלת תדרים נמוכים, וזו תוצאה ישירה של הזיווג שלי עם המוח, הגוף... נשמתי "התחנכה" לתאם עם המוח כל צעד וצעד ולבקוע מתוך תדרים נמוכים, מחושבים, כבושים... בניגוד מוגמר לטבעה! לתדריה (מהבית) אין גבול כי אמורה היא לדהור דרכם אל האין-סוף... ואיך אוכל לעשות את זאת עם אקולייזר נמוך ומוגבל טען האדם.

התשובה הטכנית לזאת: לצידו ברא "נקבה" בעלת איקולייזר מקסימלי שכל התדרים שלו פתוחים.

"נקבה" – שיודעת לנקוב ברצון המדויק שלה על תדריו המקסימלים, באופן חופשי ובלתי כבוש, כי הרי יכולה לעשות את זה, מכשיר איקולייזר בלתי מוגבל בשליטתה, בעל תדרים פתוחים עד למעלה.

זכר ונקבה ברא אתם: שישלימו אחד את השני, הזכר לזכור ולחשב ולתכנן במטרה להגיע אל הרצון המיוחל, והנקבה לנקוב ברצון המפורש, שלא ייאבד ערכו המקורי בין הכיסאות והחישובים והמדידות... שהרצון האנושי ישמור על תכונתו המקורית– לדהור קדימה וקדימה מבלי להסתכל אחורה, מבלי לעצור.

"הנקבה" איפוא מייצגת את הנשמה במתכונתה המקורית, הפתוחה, המשוחררת מכל עול, הבלתי מוגבלת "והזכר" מייצג את הישות השקולה, המחושבת, שמכלכלת את צעדיה בחישובים ומתכונים, ובאופן הזה כובשת את יעדה ומוציאה את רצונה מהכוח אל הפועל.

הזכר ללא הנקבה היה דורך כמעט במקום ללא התקדמות משמעותית חישוביו ותיכנוניו הבלתי נלאים היו מאפילים ובצדק על נשמתו הבלתי מחושבת ובלתי מרוסנת. היא מושכת אותו כל הזמן אל כור מחצבתה הפתוח הבלתי ממוסגר, והוא מושך אותה אל המסגרת ואל ההגיון. הוא נמצא כל הזמן בהתמודדות תמידית עם עצמו, עם נשמתו... והנקבה שלצידו מזכירה לו שישנם, מחוץ לארבע אמותיו, עוד יעדים ורצונות... אם תרצה – היא מאתגרת אותו במובן מסויים ופותחת בפניו את מרחב האין-סוף הבלתי מוגדר. שם מרחב הפעולה הטבעי של הנשמות.

הנקבה, איפוא, היתה עזר כנגדו. היתה לו לעזר– דווקא מהמקום המנוגד לו דווקא ממול.

והנקבה ללא הזכר, גם היא היתה דורכת במקום היא היתה נשארת עם הרוק בפה... היתה נשארת אומנם עם הרבה תשוקות ורצונות, אך מה הטעם בכל אלה על הנייר כי הרי הרצון נועד בשביל להוציאו אל הפועל... הזכר, לציין, גם הוא נתן לזו שלצידו ביד נדיבה ועזר לה להיישיר מבט אל המציאות ולטעום את פרותיה.

לסיכום, אף אחד משני בני הזוג, הזכר והנקבה, לא יכל להתקיים ולהתפתח ללא קיום השני לצידו. כדוגמת הזוג הראשון שנתקלנו בו, הנשמה והגוף, שהאחד לא יכל "לזוז" ללא ישותו של השני. שני הזוגות, השלימו האחד את השני.

ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו: זכר ונקבה ברא אותם

אם כן, הוא ניסח את הודעת בריאת הזכר והנקבה באופן המנוגד לדיקדוקי השפה העברית, הותיר את ההודעה כנגד המקובל לסיום, שבר באופן חד מלשון יחיד לרבים וחיבל במתכוון בקצב המשפט – בשביל להפנות את תשומת ליבינו לחלק המסויים זה של המשפט, היינו לחלק המסויים זה של הבריאה, שנעצור בו ונשאל את אותם השאלות העקרוניות ששאלנו לעיל היינו בשביל להצביע על הניגוד התהומי בין ערוצי הנשמה ואפיקי המוח.
במילים אחרות, בשביל שנגיע במו רגלינו אל הדו"ח שהוגש לו בפרק נתון זה של הבריאה ע"י האדם: הכיצד הרצון האנושי ישעט קדימה, אם כתוצאה מהזיווג נצרבה בו תכונה המנוגדת לטבעו, שעוצרת בעדו... נשמתו נמצאת במילכוד, ונטייתה הטבעית לחופש ולפתיחות נכבשה ע"י תכונה זרה לה המנוגדת לטיבעה ואם כן, האיך ימלא האדם את ייעודו ביקום, כישות בעלת רצון חופשי ובלתי מוגבל!

למיותר לציין שעשיתי שימוש במונח (דו"ח) במטרה לחדד את העניין: השם יתברך ביקש להסדיר לנו במה מסודרת ותקנית, עליה פרש לעינינו את כל סדר הבריאה כהווייתו: מדוע זכר ונקבה ומדוע גוף ונשמה. ביאור עובדות אלה וחשיפתם בפרק הראשון של בראשית, מרשה לנו להתקרב אל עוד עובדות שנתקלנו בהם על פני הדורות:

מדוע דווקא חווה פתחה במסכת החטאים, והאדם נגרר אחריה... היא הלכה בדמיונה כה רחוק, עד כדי איבוד הדרך... היא יצרה את "המציאות הווירטואלית" – מציאות שעדיין אנו לכודים בתוכה. אני מדבר על חטא אדם הראשון, שעל שום מה נדבק בשמו למרות והיה הנגרר... עמדתי על הדברים בחיבור "מידע", ושאלתי את השאלה הזאת: מדוע דווקא חווה! ומה היה חסר לאדם? מדוע להיות נגרר ולא גורר? והרי הוא המוביל לאורך כל הדורות...

מסתבר שהכוח היה בפרק הזמן ההוא בידי חווה. אינני מדבר על הכוח השיכלי או הפיזי שסביר להניח שהיה שווה לשני המינים, אני מדבר על הכוח שהיה דומיננטי בזמן ההוא – הוא כוח הרצון. האדם שלט במרחב דרך רצונו וכבר עמדנו על זאת לעיל – אם זכור לכם חוק ההתאמה הסימטרית ומשמעותו:

האדם יכל להגיע לכל דבר אשר ירצה, גבולו היה (ועודינו) השמים. הוא יכל להעזר בדמיונו, ומוחו האנושי עזר לו לשלוט בדמיונו ולשעוט בו הכי רחוק שניתן... כל הסובב אותו, היינו כל גורמי היקום, התאימו את עצמם עם רצונותיו, כוונותיו. במילים אחרות, כל מה שקרה במרחב נגזר מתוך הרצון האנושי האדם עיצב את המציאות, עשה אותה, הוא גרם לדברים להתרחש ובכלל הדברים האלה – החיים, חייו, והמוות– מותו.

לחווה אצה הדרך ושיעממה אותה המציאות הזאת! רק זה? רק המציאות הזו עומדת לרשותי? לא לא לא... אין זה מספק אותי, אני חייבת למצוא לי ערוצים נוספים ומיד! ואכן מצאה לה מרחב נוסף שלם בעל מציאות משלו – היא היא המציאות הווירטואלית. אומנם היא הגבילה את עצמה במרחב הזה, אך הטעם המתוק בזר ובמוזר (בחטא) תמיד נותר מתוק... וכאמור, היא כיוונה את האקדח לרקתה ולחצה על ההדק באצבעותיה! זה הסיגנון שלי להגיד שהגבילה את עצמה במו ידיה.

וכך - מרחב חוק ההתאמה הסימטרית נשמט הדרגתית מתחת לרגליה, עד שהגיעה אל הגבלת ההגבלות: אל החידלון! המוות. והאדם נגרר אחריה... מהסיבה הפשוטה הזאת: היא היתה בעלת הכוח! היא היתה בעלת המאה! האדם הסתכל על חווה בהשתאות ונמשך אחר כוחה. הדמיון שלה היה יותר מפותח משלו, נשמתה היתה יותר "גדולה" מנשמתו, הוא ראה את זאת והשתאה נמשך... ונגרר אחריה.

היא חטאה לעצמה, הטילה את מטבע הספק למרחב, היא יצרה למעשה את המטבע הזה יש מאין, כי עד אז לא היה מונח כזה, לא היה קיום "לספק" ולא משמעות, לא היה ספק בשום דבר, לא היה ספק ביכולות האדם, ביכולתה.

חווה "הנקבה" הטילה ספק ביכולתה! היא עשתה זאת מתוך השעשוע, מתוך המשחק, או אולי מתוך ההנאה הטמונה בעצם קריאת התיגר על המציאות! לעשות משהו כנגד המקובל, כנגד המציאות, כנגד הזרם! הנאה מעוותת וקיצונית כזו יכולה להיווצר רק בדמיון מפותח, ולאקולייזר שלה לא היה חסר תדרים... מסתבר שתדריו היו פתוחים לכל הכיוונים... תדרים מקסימלים ללא הגבלה. נשמה גדולה, בעלת עוצמות אדירות, עם שליטה מוחלטת בפרמטרים שלה הניתנים להגברה מקסימלית או מאידך להנמכה מקסימלית לכל הכיוונים.

היא הנמיכה חזק חזק בשביל השעשוע שבדבר, ונתקעה. היא המציאה במו ידה את המוות. היא המציאה את המונחים הווירטואלים שאין ולא היה להם קיום עד אז, שינאה, קינאה, שקר, עצבות, כעס... וכידוע לכם עוד הרשימה ארוכה.

מרשימה מאוד העבודה שלה מסקרן מאוד האופן בו עשתה את העבודה הזו היא עשתה את זאת באופן שכלתני, אלגנטי, כמעט חינני. מסקרן לקרוא את התיעוד המפורט אודות עבודת המסטר שלה. זה כתוב ומתועד בלי לפסוח על שום פרט בפרק השלישי של בראשית, וגם על זאת עמדתי בפרוטרוט ב-"מידע".

ונא לא לשכוח, היא הגיעה לכל "ההשגים" האלה בזכות האקולייזר הבלתי מוגבל שלה הנשמה שלה היתה ונותרה גדולה, הכי גדולה שיש. הפרמטר הזה נותר בעינו עד עכשיו: האישה היא רגשנית, הרבה יותר רגישה מהגבר, היא גם יותר אינטואטיבית – ולא בכדי... היא הכי יפה ונאה, וגם הפרמטר הזה נותר בעינו, בשיאו...

אבל וכמו שאמרנו, היא גם ירתה לעצמה ברגל, ברגלה שלה במו ידיה. וגם "הפרמטר" הזה הותיר את סימניו עד עכשיו. האישה היא חלשה – נפשית וגם פיזית. לחולשה הזאת הגיעה בזכות – לא בחסד, וכך זה הסיפור:

האדם, "הזכר" הנבוך עמד משתאה מולה, הוא "ידע" אותה, הוא הכיר את רובדי נשמתה שעולים מונים עליו. הוא עמד על האינטואיציה המפותחת שלה והשתאה. הוא ראה מולו ישות בעלת פרמטרים מפותחים ממנו, מתוחכמים ממנו, הוא הכיר את העוצמה הטמונה בנשמתה וראה מול עיניו את האפשרויות הבלתי מוגבלות שעמדו ומטבע הדברים לרשותה, בגין "גודל" נשמתה... בגין האקולייזר המפותח שלה... בעוד, ולעומתה, אפשרויותיו היו מוגבלות ומוגדרות! האיקולייזר מוגבל בעל תדרים נמוכים, ונמוכים עד מאוד לעומתה, דבר שנתן לו לבהות בה ולהעריץ, להימשך, להיגרר, להשתאות...

אולם היא גם חטאה, חטאה לעצמה והמציאה את ההגבלה, את המוות, את הספק ובעקבותיו את הכישלון. רוצה להגיד שהיא נכשלה ולא פעם! היא עלתה על העץ ולא תמיד ידעה לרדת ממנו, ולפעמים נפלה ושברה רגל! ביקשה מרצדס והסתפקה בעגלה כי ידה לא השיגה... לא נכנעה והלכה עוד יותר רחוק, ביקשה בויינג, מטוס, ארמון, אך גרה בפועל בדירת עמידר בת חדר וחצי, ובחניה אופניים יד שנייה. הרצון שלה תמיד היה צעד אחד אחר המציאות... והיא, ראתה את זאת והתאכזבה, התיסכול אפף אותה מכל עבר היא האמינה שחולשתה השיכלית ואולי הפיזית – הם הם מקור הכישלון שלה, אין על הבמה שחקן אחר! אין סיבה אחרת! ואכן היא הגיעה בכוחות עצמה אל החולשה הפיזית ואולי גם השיכלית, כי הרי האמינה בכנות בקיומם, האמינה כל כולה בקיומם היא קטפה את פירות חולשתה מחוק ההתאמה הסימטרית – החוק הדומיננטי היחיד ביקום שכל המציאות נגזרת ממנו: החוק שמבטיח לאדם להגיע אל כל פרי בו חפצה נפשו אם חפצה בו נפשו בכנות – זה התנאי היחיד, ובתנאי הזה עמדה חוה אימנו והאמינה כל כולה בחולשתה. למיותר לציין שהאמונה הכנה והרצון הכן חד הם, הם נפגשים בטבע ולא במקרה.

אם כן היא "זכתה" בחולשה הפיזית, והלכה איתה יד ביד לאורך כל הדרך... ככל והתיסכול גובר, כך חולשתה גברה, ע"פ חוק ההתאמה הסימטרית. היא בהתה במציאות עגומה זו ולא נותר לה אלא להשלים עימה. וגם המעריץ שהשתאה פעם מפעלוליה – הביט בחולשתה זו ורשם בפינקסו. שניהם האמינו בתכונה הטבעית הזו לכאורה שנולדה אליה חווה אימנו: היא נולדה חלשה – רשמו בפינקסם וטעו! שכחו! היא נולדה חזקה דווקא! שכחת אדם יקר?

בעלת האיקולייזר הפתוח לא הצליחה לממש כאמור את רצונותיה, כי היא היתה עסוקה כל הזמן בלרצות, לא היה לה זמן אפילו לטעום... לא פעם הזדקקה דווקא לזכר המוגבל שלידה בשביל להביא את רצונה לפועל, כי דווקא הוא, המרובע הזה עם האיקולייזר המוגבל, יכל לתכנן ולחשב ולשרטט ולהביא בסופו של יום את רצונו אל הפועל דבר שנכשלה בעצמה לעשותו. לפעמים היתה צריכה לפתותו בלעשות זאת! לפעמים להתחנן, ולפעמים להציע עיסקאות חלופין, אתה תעשה את זה ואני את זה, אתה תעשה את הדבר הקשה עבורי, ובתמורה אני אעשה הרבה מהדבר הקל: בישול, טיפול במשק הבית...

כך האמינו, וכך התפתחו, הרצון שלהם התקיים באופן טבעי ומדוייק: האישה נחלשה, והאיש התחזק "לעומתה", פיזית ואף שיכלית. אם תרצו – זה מקור "דיכוי" האישה על פני הדורות. זה אותו המקור של השמות המפורסמים על פני כל הדורות – כולל בדורינו זה, איינשטיין, ניוטון, אדיסון, שייקספיר, בית-הובן, בית-הלל, דקארט, גלילו, פיקסו, באך... שמה של האישה נעדר מהרשימה.

האישה, אמרו חכמינו ז"ל לא מחוייבת בלימוד התורה, שמצריך הרבה עקביות ותחת לשבת עליה וללמוד, לעיין, ללמוד דבר מתוך דבר, להסיק דבר מתוך דבר, היא, קבעו, לא יכולה לעשות את זה על הצד הטוב ביותר כמו הגבר, לכן עדיף שנוותר לה. הם קבעו, והשאירו את קביעתם סתומה ללא הסבר, ללא מקור... האיקולייזר עוד לא יצא לשוק בזמנם.

לא לשכוח, בהזדמנות זו, להדגיש ולציין בפנקס, את מסלול הידרדרות "הזכר" ואת המידרון אליו הגיע מאז החטא שנגרר אחריו. הוא "התפתח" באופן עקבי ודומה להפליא למסלול התפתחות העזר שכנגדו. וגם הוא נכשל בלהביא את רצונותיו אל מחוזם – והאכזבה והתיסכול אפפו אותו. הוא הפיל את התיק על חולשתו, הפיזית והשיכלית, קבע וקיבל הוא נחלש פיזית גם שיכלית, ע"פ חוק ההתאמה הסימטרית. אותו הכיוון, אותו הקול, אותו המידרון, רק היד שונתה.

אולם אני רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, ולהחזיר איתו את "כבודן" האבוד, את כבוד המין שעדיין ישנם סימנים למימדי כוחם לשעבר – רגישותם, יופיים, רמת האינטואיציה שעדיין שומרים עליה, ו/או שומרת עליהן...

אני חוזר שוב עד לחווה, לכוחה, למימדיה, שאדם הראשון עמד משתאה מול רצונותיה שנתנו ביטוי למימדי נשמתה. טענתי לעיל שלפי חוק ההתאמה הסימטרית, האדם יכל (ועדיין יכול) להגיע לכל אשר ירצה, בתנאי שרצונו זה יהא כנה. דרושה בסה"כ כנות. קשה לנו היום לרדת למשמעות המילולית של המילה. למשל, כנות צריכה לעמוד במבחן הסביבה, היינו כנות עצמית בלבד אינה מספקת ואין לה שום משמעות... כנות ללא תמימות למשל לא יכולה להתקיים, גם אין לה שום משמעות... אולם בזמן ההוא ידעו כנות מה היא, ואף לאחר החטא, ההתרחקות מהמושג הזה קרתה בהדרגתיות, הם עדיין נותרו כנים עם עצמם וסביבתם, ויכלו להגיע וליישם כמעט כל רצון שנשמתם חפצה בו. המתעד תיעד את אחד הרצונות הראשונים שהאדם חפץ בהם וקיים אותם. המתעד תיעד את חוק ההתאמה הסימטרית בהווייתו: איך היקום מתיישר עם קיומו ורצונו של האדם...

כך פותח פרק ד' של בראשית:

והאדם ידע את-חוה אישתו, ותהר, ותלד את-קין, ותאמר, קניתי איש את-ה'.

והאדם ידע את-חוה אישתו – הוא הכיר אותה. ידיעתו זו אודותיה היתה מושלמת. ידיעה זו הינה התנאי הבלעדי לחיים המשותפים ולמודל החברתי שנטמע בהם עם נסיבות בריאתם. הם נבראו בשביל להשלים האחד את השני, בנסיבות האלה נבראו.

כזכור לכם, האקולייזר של הזכר חסר– כך הוטען במפעל, במטרה שיוכל לחשב ולמדוד ויגיע בסוף היום אל חפצו, מבלי לתעות בסבך מחוזות הנשמה הבלתי סופיים שעלול לאבד את דרכו האנושית בתוכם. בעוד האקולייזר של נשמת הנקבה הוטען מלא במפעל, במטרה שתימצא בסביבה המשבצת החסרה בזכר, ויהיה לה קיום וייצוג, אחרת ייאבד האדם את הדרך חזרה אל ביתו הטבעי... שלא ישקע בהכנותיו וחישוביו האנושיים, ויאבד קשר עם כור מחצבתו– מחוז האין-סוף...

במילים אחרות, אדם הראשון, הזכר, יכל להסתדר בלי חווה ישנם הרבה זכרים היום שיחתמו על זאת... כלומר הוא יכל להפעיל את רצונו ולקיים אותו, המוח שלו, המכונה הנפלאה הזאת – יכל אף להעזר בה על מנת להגיע עם דמיונו רחוק ככל האפשר וגם להוצי את הרצון הזה ממחוז הדמיון אל מחוז הריאל, אל הפועל.

וגם לחווה היה מוח אנושי כמו אדם, שמן הסתם יכלה להשתמש בו ולהוציא את רצונותיה אל הפועל, אל העולם הראליסטי שלנו, וכפי שראינו, היא אף יכלה להגיע עם רצונותיה הרבה יותר רחוק מידידה אדם.

ניתן לשער מה יכל לקרות, אילו כל מין היה הולך בנתיב שלו, ללא שיתוף פעולה עם המין השני. אני רוצה לבנות את ההשערה שלי על סמך נתונים אודות התפתחות האדם, שנמצאים היום בידי אני יודע לאן הגיע כל המין האנושי ביחד, ואני יכול לשים את האצבע על התפתחות כל מין לחוד.

כולנו יודעים היכן אנו עומדים היום, המין האנושי הגיע עד לירח ועוד היד נטויה, התפתחנו מאוד באמצעי התחבורה והתקשורת, במיוחד בתקשורת, כל אדם בעולם התרבותי של היום יכול להצטייד בטלפון אישי נייד משלו, שניתן באמצעותו להתקשר עם כל אדם ובכל נקודה בעולם. לציין גם את המצאת מכונת המלחמה המתוחכמת שתירשם לחובתו דווקא: האדם המציא כפתור שבלחיצה עליו יימחק כל העולם, כל אשר יצר...

את כל זה ולכאורה המציא המין האנושי, הזכר והנקבה, אולם כולנו יודעים שהזכר היה הרבה יותר דומיננטי ובלשון המעטה. אם נדייק ניתן להגיד שהזכר הוא זה שרשם את התפתחות האדם האישה שלידו היתה לו לעזר- במובן האקטואלי של המילה, היינו עזרה לו בחינוך הילדים, במשק הבית... איננו יכולים לכוון למובן המקורי של המושג התנכ"י "עזר כנגדו" , כי היא לא עזרה לו בענף הזה, היא לא המציאה גם לא עזרה לו בהמצאותיו, אם תרצה – הכישרונות שלה לא נתנו את ביטויים בתחום הזה, זו העובדה וזו המציאות. הינני לדבר כמובן על הכלל, לא על היוצא מן הכלל– הגם ויש לו ייצוג והרבה דוגמאות... זאת ועוד: אני בוחש כרגע בעובדה – לא במדוע על "המדוע" כבר עמדתי לעיל וכיסיתי אותו.

מכאן אפשר להציג את המסקנה זאת: לא היה שיתוף פעולה בין הזכר והנקבה – במובן התנ"כי של המילה, כלומר האיש לא נעזר בדמיון הפורה של האישה, הוא הלך לבד, התפתח קצת אך לא הרקיע שחקים, והיא נותרה במקום – לא התפתחה, התלוותה אליו, אכלה משולחנו, המציא טלפון – דיברה בטלפון, המציא מטוס – נסעה בו, נסע לחלל – התלוותה אליו והתפוצצה לרוע מזלה.

הכל טוב ויפה ומובן, הכל הלך לפי הספר. היום אני יודע למה היא דרכה במקום, ולמה הוא התפתח מעט מדי מבלי להרקיע שחקים, ואני יודע אף מדוע נעצר שיתוף הפעולה ביניהם, היינו למה לא חיברו את האופקים המנוגדים שלהם ולא גייסו אותם למטרת התפתחותם. אני יודע גם להצביע על הנקודה בה נעצר שיתוף הפעולה שבכוחו היה לחולל תפנית בלתי ניתנת לתיאור בהתפתחות האדם. לא מתוך חוכמתי אני יודע להצביע על הרגע הזה, פשוט קראתי את זאת בפרק ג' של בראשית והבנתי, הפנמתי.

היא הטילה ספק ביכולתה, זהו החטא בתלת מימדיו, והוא הצטרף וטעם. באופן הזה ניתן להגיד, נעצרה התפתחותם "הבלתי ניתנת לתיאור", ובמקומה הסתפקו בהתפתחות מוגבלת ואיטית, משעממת משהו... לעומת ההתפתחות החלופית ההיא, "הבלתי ניתנת לתיאור", שוויתרו עליה בטיפשותם...

אני מבכה את האדם ובוכה איתו, בוכה על מר גוללי, גורלו... איפה הוא נמצא, ואיפה יכל להיות! אולם מגיע לאדם גם הספד ראוי, שניתן להשחיל בו הישג ותגלית של ממש שהגיע אליה בזכות לא בחסד, ועד עכשיו אנו נהנים מתגלית זו. בלעדי התגלית הזו, ולמעשה, לא יכלנו להגיע אף להתפתחות הצנועה שלנו, ובקושי היגענו עד הירח... בלעדי ההישג הזה, גם לירח לא היינו מגיעים, ולא לסלולרי, ולא לטלוויזיה, ולא למחשב... לכל ההמצאות האלו, הגיע האדם בכוחות משותפים, תומאס אדיסון המציא את נורת החשמל, ניוטון את חוקי התנועה, איינשטיין את תורת הייחסות, במכניקת הקוונטים בחשו מספר מדענים, וכך היגענו לאן שהיגענו...

בכוחות משותפים איפוא היגענו הלום. היינו ללא אדיסון לא יכלנו להגיע אל המטוס, כי לא יכלנו לראות את מגש האוכל וגם הדיילת לא יכלה להגיש לנו את המגש! וללא ניוטון אינשטיין לא היה מגיע אל תורת היחסות, ותורת הקוונטים לא יכל להיות לה קיום כל אחד, כל מדען, כל אדם, תרם את המדרגה עליה עלה חברו ובנה את המדרגה השניה והשלישית והרביעית ועד הלום. עד הרגע בו אני אוחז בסלולר ומודיע לאישתי איפה בדיוק אני נמצא ועם מי וגם את השקר שלי יכולה לגלות דרך המצאה אחרת אין כבר לאן לברוח.

בתוך כך ציינתי לעיל ובלי שתרגישו את נוסחת התגלית החשובה מכולם שהאדם הגיע אליה, שבלעדיה לא היה לנו כמעט כלום.

שם התגלית: לידה.

שם המדען: חווה.

השתתף בתגלית: אדם.

נוסחת התגלית: והאדם ידע את-חוה אישתו, ותהר, ותלד את-קין, ותאמר קניתי איש את-ה'.

תיעוד התגלית: פרק ד' של בראשית, פסוק א'.

למען להוריד ספקות ותהיות לא מיותרות, אתחיל דווקא בפרק הראשון של בראשית:

ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את-הארץ... ( בראשית א', כח)

אילו התכוון כאן "לתגלית" – היינו ללידה, היה מתחיל את פרק ד' של בראשית בנוסח התקין הזה:

והאדם היפרה את חוה אישתו, ותהר ותלד...

עד היום אנו משתמשים בפועל הזה על כל צורותיו: הפריה טבעית, הפריה מחוץ לרחם, הפריית מבחנה... ואם כן, מדוע לוותר על המונח "התקין" הזה דווקא במקום ההסטורי החשוב ביותר, היכן מתועדת ההפריה הראשונה, ובמקום זאת להשתמש בפועל חלופי ומטעה! "ידע" .

אינני מוכרח לדעת ולהכיר בשביל להפרות... אני יכול להפרות אף את הפרוצה מבלי לדעת את שמה... כלומר, הפועל התקני אמור היה להיות "להפרות" בעוד "לדעת" אמור היה להיות רק הפועל המשני, הנילווה... כדאי לך לדעת ולהכיר לפני ההפריה, אולם אין זה משנה מעצם האקט, והאקט הוא הפריה, הוא מתעד כאן את ההפריה הראשונה לכאורה בתולדות האנושות, והיה עליו להשתמש בפועל התקני היחיד בנמצא!

זאת ועוד. ואם נטען שהתורה "דיברה בלשון בני האדם" שיודעים ומכירים לפני ההפריה... ולכן השתמשה בפועל "ידע", ואם כך מדוע לא דיברה בלשון בני האדם גם כאן:

ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את-הארץ...

היה עליו לכתוב: ויאמר להם אלקים דעו ופרו...

והלכה למעשה, התורה לא השתמשה בפועלים הנגזרים מפרו ורבו בשום מקום הקשור ישירות ב-"אקט הלידה" הפועל שהשתמשה בו בעקביות היה "לבוא" – ביאה. אם כן, אנו עושים עד עכשיו שימוש מוטעה בשפה העברית, בכל הנוגע בשני הפועלים להפרות ולהרבות. ההקשר הישיר בלידה שאנו מקשרים אותם – הינו מוטעה.

היעד של "פרו ורבו" היה אחר. המשמעות הישירה שלו דווקא היתה מובנת, אך חל שיבוש בקליטה שהגיע עד השפה שלנו היום.

זכר ונקבה, ברא אתם. --ויברך אתם, אלקים, ויאמר להם אלקים פרו ורבו...

המיקום שלהם אומנם מטעה... זכר ונקבה נבראו, בשביל שילדו לכאורה... שיפרו וירבו... אולם ושוב, אכן הוא קישר את הפירייה וריבייה בזכר ובנקבה, אך בהקשר המקורי של המונחים "זכר" ו"נקבה" כפי שעמדנו עליהם לעיל:

"זכר" מלשון לזכור פניו אל המידע האנלוגי. רצונו נותן ביטוי לזיכרון שלו. הזכר קודם כל הוא זוכר, היינו הולך אל הזיכרון – אל התיקייה בה מאוחסנים הנתונים, הוא מחשב, מודד, מקטלג... פעולות האלה הן הן אשר יעצבו את רצונו הסופי.

בעוד "נקבה" היא היפוכו של הזכר: היא קודם כל תיקוב ברצונה ותשרטט אותו עד הפרט האחרון, ומאותו הרגע יהא עבורה למנחה, כאשר תיקיית הנתונים והחישובים והבחינות יעמדו לרשות "המנחה" הזה ויהוו בפועל "כלי עזר" להשגתו (לא "תנאי" להשגתו).

"נקבה" היא מלשון לנקוב: נקיבת דבר בלשון התנ"כי, משמעה הזכרת הדבר באופן מפורש, כמו – ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נִקְּבוּ בשמת (במדבר א, יז) – היינו השמות אשר הם מפורשים.

ויאמר: נקבה שכרך עלי ואתנה. (בראשית ל, כח) – זה בעניין השכר של יעקב מאת לבן: פרש במדוייק את שכרך, נקוב בו! תן נתון מפורש.

"נקבה", איפוא, מציגה באופן מפורש את רצונה, באופן ישיר, ללא עכבות. באופן בו מציג תינוק בעל נשמה "טרייה" [בלתי מחונכת] את רצונו: ישירות, ללא עכבות, ללא הגבלות ומעצורים...

לזכר ולנקבה האלה אמר: פרו ורבו... יש לכם כבר את כל הכלים הנחוצים לטייל במתחם גן -עדן שנמצאים בו. אתם יכולים כבר לקטוף את הפירות שלו ומה אתם מחכים? קדימה לדרך... קטפו את הפירות שלו! במילה אחת: פרו!
וכאשר אתם קוטפים את הפירות, אל תסתפקו במועט, קטפו הרבה! ובמילה אחת: רבו!

התורה השתמשה בלשון הציורית הנפלאה של גן הנטועים בו עצים עם פירות... הרבה עצים, שדרות אין-סופיות של עצים שמפרים... לפירותם אין-סוף... זה היקום העומד לרשותכם! זה היקום האין סופי שנברא במיוחד עבורכם. אל תוך הגן האין-סופי הזה נחת האדם. במקום הזה, לאדם הזה, אמר היוצר: קח את הפירות וקח לך הרבה אל תמעיט אל תסתפק במועט למרות וגם המעט נראה לך הרבה... כבוש את כל התחומים, לך אל כל פינה, כנס עד עומק הגן, ובלשונו: אל תוך הגן.

ויאמר להם אלקים – לזכר ולנקבה האלו, כל אחד מצוייד בכלי עבודה משלו, הזכר שזוכר, והנקבה שנוקבת, כל אחד וכליו על שיכמו.

פרו ורבו – עכשיו אתם יכולים כבר לפרות ולרבות, יש לכם את כל הכלים המשלימים אחד את השני. אתם יכולים כבר לקטוף פירות והרבה, התנאי שתדעו להשתמש בכלים שבידכם ביחד – לא כל אחד לחוד! לכן הוא פנה אליהם בלשון רבים, ביחד...

ומלאו את-הארץ... – המונח "הארץ" הוא עולם ומלואו. ובעצם, מי שמגיע עד הבנת המונח הזה, יכול לסגור את ספר התורה וללכת הביתה. כל התובנות והמסרים של התורה במלואה נמצאים במילה הקטנה הזאת "ארץ". המתעד פתח את סיפרו כך:

בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. בפסוק הזה נמצאת התורה במלואה. מי שמבין את הפסוק הזה לאשורו, יכול לסגור את התורה, לקרוץ לעצמו וללכת הביתה. בחיבור "מידע" עמדתי חלקית על הפסוק הזה, וכאן אנסה להבאיר את הכוונה – "כל התורה נמצאת בפסוק הזה"...

אלוקים ברא את העולם מתוך תכונת הנתינה. כלומר "רצה" לתת ולכן ברא יקום (שמים) – היא היא המתת.

נא לזכור שכל הבריאה נעשתה עבור האדם – שיקח אותה שייהנה ממנה, ואם כן היכן נמצא האדם? המקום שלו נעלם לכאורה בפסוק הפתיחה שאמור להכיל את כל התורה... ויותר מזאת: האדם נברא ביום האחרון, ביום השישי, ואף ביום הזה הוא נברא ברגע האחרון, לאחר שנבראה חיית הארץ למינה, והבהמה למינה, וכל עוף כנף וכל אשר במים, ואף בירך את אלה האחרונים באותה הברכה שנתן לאדם "פרו ורבו"! היתכן והיקום נברא גם עבור שרצי המים והעופות – שיהנו ממנו ויפרו וירבו...?

התשובה על התהיות האלו סופקה בפרק השני בפסוק הזה:

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. (בראשית ב, ז) – גוף האדם נוצר מעפר האדמה, כלומר הוא נוצר לאחר יצירת האדמה ועפרה, "העפר" עובד ונוצר ממנו הגוף, בעוד אין שום תיאור או תיעוד ליצירת הנשמה, נשמת החיים, לא בפרק הראשון גם לא בפרק השני!

מכאן המסקנה הפשוטה: נשמת החיים היתה קיימת, והגוף נוצר מהעפר עבורה, כפי שכל היקום וכל אשר בו נוצרו עבורה. לכן נעלם מקום האדם בפסוק הראשון, כי כל אשר נברא – עבורו נברא, נשמת האדם היתה קיימת עוד לפני הבריאה: היקום נברא עבורה, וגם הגוף, גוף האדם – נברא עבורה, וגם החיה והעוף וכל אשר במים נבראו עבורה. תיעוד בריאת האדם ביום האחרון ברגע האחרון בה לרמוז גם על הנקודה הזאת: הכל נברא עבור הנשמה שכבר היתה קיימת לפני היקום וכל אשר בו.

השאלה הנשאלת: ואם כל התורה נמצאת בפסוק הראשון של בראשית, מדוע ההמשך שלה? מדוע נכתבה התורה על כל פסוקיה ופרקיה?

תשובה: למי שלא קלט את מלוא תכולת הפסוק הראשון – נכתב הפסוק השני, שיבאיר את מה שלא נקלט בפסוק הראשון, וגם בפסוק השני נמצאת התורה במלואה, ולמי שלא קלט את הפסוק השני – נכתב הפסוק השלישי... וכך עד סוף כל התורה, עד "לעיני כל ישראל". וגם המסר הזה, אגב, תועד בפסוק הראשון ובמילה הראשונה: "בראשית", כלומר ראשון: ברא אלקים השמים והארץ שני: והארץ היתה תהו ובהו..., שלישי: ויאמר אלקים יהי אור... וכן עד סוף התורה.

במילה הראשונה הוא מסר לנו את אחד מכלי העזר החשובים ביותר שישמשו אותנו בהמשך להבנת ספר ההדרכה הזה הדרכה למי שאיבד את הדרך חזרה לחיים, לגן... למטרה שלשמה הוא קיים. מהמילה הראשונה הזו הסקתי את המסקנה החשובה הזו, שבלעדיה קשה היה לעמוד על יתר המסרים והקשר ביניהם.

מהמילה הזאת היסקתי שהתורה היא ספר הדרכה לכל דבר, ושבפסוק הראשון נמצאות כל המפות האבודות, ואם ידי תקצר ולא אעמוד על כולן – הרי לפני גם הפסוק השני וגם השלישי ואף הרביעי עומד לרשות השגתי המוגבלת...

מהמילה הזאת היסקתי כי גם הפרק הראשון מכיל את כל התורה במלואה, וגם הפרק השני והשלישי... מכאן היסקתי ש- ששת ימי בראשית המוזכרים בפרק הראשון – אינם אלא ששת שיעורי-עזר שדרכם ניתן לחזור אל המפה האבודה... ושהיום השביעי מכיל את כל ששת שיעורי העזר שקדמו לו.

דוגמה שעמדתי עליה ב-"מידע":
ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א, כ)
ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז)

בשביל להגיד לנו, שגם האדם וגם הבהמה וגם העוף... כולם בעלי "נפש חיה" וכולם נוצרו עפר מן-האדמה, ולכולם צורה דומה – עיניים, אף, פה, ריאות, לב... אין בין האדם וביניהם אלא "נשמת החיים" אולם ועל אף ונשמת החיים נמצאת באדם, עצם הימצאות הנשמה בגופו אינה מקנה לו עדיין את תכונת "האדם":

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז) – נותר עדיין "נפש חיה" ככל חיה אחרת, שום הבדל לא יבדיל ביניהם: חייהם קצובים, מוגבלים, בלתי מהנים, קשים, מתסכלים... תאר לעצמך את תיסכול הפרה שחולבים אותה ולוקחים לה את חלב עגליה. תאר לך את הקושי שנתקלת בו ברגע שהפור נופל עליה להשחט, לסיים את חייה... סיום החיים של האדם אינו רחוק מהתיאור הזה.

אם כן, ומתי יהפוך האדם לאדם בלתי מוגבל שהדמיון בינו לבין החיות אינו אלא מקרי?

התשובה ולא במקרה, בפסוק הבא:

ויטע ה' אלקים גן-בעדן מקדם וישם שם את-האדם אשר יצר (בראשית ב, ח) – ניתן לשים גם את החיה בגן עדן, האם הדבר יעזור שתהנה מפרותיו? אותה התהייה מופנית לאדם: ואם תשים את האדם בגן עדן, האם בהכרח הוא יהנה מפרותיה האין סופיות?

וגם התשובה לשאלה הזו ולא במקרה, בפסוק הבא אחריו:

ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל--ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע (בראשית ב, ט) – כאן הוא ממיין שתי תפיסות-חשיבה העומדות לרשות האדם, מתוך בחירתו הטבעית:

1- עץ החיים בתוך הגן

2- ועץ הדעת טוב ורע

אחד: אם תאמץ את התפיסה הראשונה ותחדור אל "תוך הגן", הרי תפגוש מטבע הדבר את עץ החיים – הבלתי מוגבלים, האין-סופיים. כאן בנקודה הזאת אתה תעמוד על ההבדל בינך לבין כל "נפש חיה", השימוש בפועל בנשמת החיים שנפחתי באפך – הוא אשר יעשה את ההבדל, לא עצם קיום נשמת החיים באפך.

שניים: או תאמץ את התפיסה השנייה והחלופית של "טוב ורע". או אז תפגוש ומטבע הדברים ב– "עץ הדעת" אשר טעמה ממנו חוה ונתנה גם לאישה לטעום מפרותיו, וכאילו קיימים בגן פירות טובים ורעים, עצים טובים ועצים רעים, ורק צריך לדעת לבחור ביניהם...

זה הדבר אשר הוליד את "הספק" (החטא) בלב אדם וחוה והביא למעשה להגבלתם, כי הם חשבו וכאילו ישנו ייצוג טבעי של טוב ורע בגן אולם הלכה למעשה אין שום מונח כזה בנמצא, יש רק טוב, רק פירות טובים הדעה הזאת, התפיסה הזאת מוטעית מיסודה, לכן הוא הקדים את תיעוד שתי התפיסות בזאת:

ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל – זה כל מה שיש אין רע וטוב, אין לתפיסת-חשיבה כזו ייצוג במציאות, זו תפיסה ווירטואלית שנגזר ממנה הספק וכל פירותיו, כי במציאות יש רק את הטוב והנחמד והטעים והנאה והיפה... זו תכולת הגן בפועל.

ואם עדיין לא נקלט "רעיון" שתי התפיסות שהוצג בפסוקים שלעיל, אזי הינה לך שורש "הרעיון", שורש שתי התפיסות.

ונהר יצא מעדן להשקות את-הגן ומשם יפרד, והיה לארבעה ראשים. (בראשית ב, י) – שורש שתי התפיסות הוא ארבע היינו האדם יכול להימצא בגן, ביקום, ומשם דרכו תתפצל לפי תפיסת החשיבה שלו. לתפיסה זו ארבע ראשים, ארבע אפשרויות, ואלו הם:

תפיסה ראשונה (תפיסת-חשיבה) ראשונה:

יא שם האחד פישון--הוא הסבב את כל-ארץ החוילה, אשר-שם הזהב – שפה ציורית מיוחדת במינה, קשה לי לעמוד על נפלאותיה, קשה לי לרדת אל עומקה, ובכל מילה ואות עומק תהומי... הוא מדבר כאן על "עץ החיים בתוך הגן".
הוא מדבר על העץ היחיד הנמצא בגן, בתוכו ומסביבו. הוא מדבר על שורת העצים היחידה הנמצאת בגן. מי שלוקח את קו האוטובוטס הזה, מובטחה לו גישה חופשית לכל פינות הגן. הוא יכול לרדת בכל תחנה אשר ירצה ולמצוא זהב, יקר, מבריק. הוא קורא לגן הזה "ארץ החווילה" ואיני יודע למה. עדיין איני יודע. מאידך, הוא קורא למידע "הטוב" והאין-סופי העומד לרשות האדם וניתן לקטיפה בלתי מוגבלת מתוכו כ– "זהב", ואני יודע למה: תמיד היה הזהב יקר, נוצץ, בעל ערך, נדיר כאשר אתה מחפש אותו, אך נהיר כאשר אתה זוכה בו.

אולם ישנה עוד תכונה לזהב ולמחזיקי הזהב: לפעמים הוא מביא קללה על בעליו! מה עוד אם הוא מגיע בסיטונאות מרבה נכסים מרבה דאגה – אמרו חכמים... הוא עלול איפוא להביא איתו את הגאווה, את האנוכיות, את ה-אני ואפסי עוד...

יב וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדלח ואבן השהם – אל דאגה! זו משמעות הפסוק הזה. אתה דואג? הזהב הזה טוב, מביא לבעליו רק את הטוב שם הבדולח בן-אדם! גם אבן השוהם! אינני יודע מה זה בדולח ואבן-השהם, עדיין אינני יודע, אבל אני יכול לתאר לעצמי מה הם. זה הטעים והיפה והנאה... משם רק תתפתח ותגדל ותפרוץ קדימה. הנהר הזה יוליך אותך רק אל הטוב, ומהטוב אל הטוב ואל היותר טוב ממנו – תלוי בטעם שלך אתה מעדיף את הבדלח? אולי את אבן השהם?...

זו התפיסה הראשונה והיחידה שבמציאות. זה "האחד" ושמו "פישון". את יתר שלושת התפיסות כינה "נהר", אך את התפיסה הראשונה כינה: "האחד" אין אופציה מציאותית אחרת. זה האחד ושמו "פישון", מלשון נופש.

כי-ששת ימים עשה ה' את-השמים ואת-הארץ, וביום השביעי שבת וינפש (שמות לא', יז)

נופש נופשים בפישון... "פישון" – מקום הנופשים הוא...

אולם החליט האדם לוותר על מרחב המציאות היפה הזה שמיועד רק לנופש, ולמלא אותו דווקא בחומר דמיוני, פרי הדמיון האנושי המפותח שלו ואכן הוא השתמש בדמיון שלו ומצא לו עוד תפיסה ועוד מרחב! ועוד אחת ועוד אחד כולם וירטואלים... את זאת עשה בחסות נשמתו היפה והנאה דווקא, הבלתי מוגבלת – המבקשת לנפוש...

וזו התפיסה השנייה אליה הגיע (תפיסת-חשיבה) שנייה:

יג ושם-הנהר השני גיחון--הוא הסובב את כל-ארץ כוש – "גיחון" מחזיר אותי אל חוה ואל הנחש שלה. חטא חווה התבטא בזאת שהכניסה את תכונת הספק הווירטואלית – שלא היה לה קיום במציאות – אל נפשה. גם כאן המתעד משתמש בתיאור ציורי נפלא... התכונה הווירטואלית הזו שלבשה את חווה וחיבלה בנפשה צויירה ע"י המתעד כ-"נחש". הערמומי הזה, המסוכן הזה... עמדתי ב-"מידע" באריכות על הפרק של חטא אדם הראשון, הוא פרק ג' של בראשית. אולם ובשביל לעמוד על שם "התפיסה השנייה" גיחון שנקלענו אליו כאן, אצטרך לחתוך את הקטע הרלוונטי מפרק ג' שמקשר אותנו עם שם הנהר השני "גיחון":

ויאמר ה' אלקים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה, ומכל חית השדה (בראשית ג, יד)

כי עשית זאת – לא תמיד הספק מבלבל... לא תמיד הפחד מבלבל עוברים על האדם רגעי פחד וחשש וספקות ואף התבטלות וכעס... והוא יכול לבחון את עצמו ולצאת מהם... זו גדולתו של האדם... אולם כאשר תכונות אלו מתיישבות בקביעות בנפשו, או אז הן מחליפות את עורם והופכות לנחש לכל דבר – כי יש להן את כל הזמן לעשות זאת... אלה הן מאפייני "העשייה" של הנחש: הקביעות, ההתמדה, העקביות, ההתנחלות בנפש האדם, ההתיישבות הקבועה, ההיצמדות העיקשת לאדם לכל דרך ולכל פינה.

או אז, כאשר הופך הספק והחשש והפחד והציניות והחנופה לנחש קבוע בנפש האדם, ובעצם הרגע הזה יוצא לפועל עוד מאפיין נחשי וכאילו הסתתר עד הרגע הזה... הנחש מתחיל להיות גורם מבלבל ארור. [המילה "ארור" מורכבת מאותן האותיות של המילה "אור" אך באופן מבולבל. כלומר, ארור הוא מי שמקבל את אותו המידע הנגזר מהאור (כי הרי אין בנמצא מידע אחר), אך בסדר מבולבל]

ועד כמה הוא מבלבל? עד כמה המאפיין הזה חזק? עד כמה מתבלבל האדם?

מכל-הבהמה, ומכל חית השדה – "ארור" "מבולבל" מכל הבהמה ומכל חית השדה. ארור הוא אפילו מהשה התועה כפי שתואר לעיל... אדם שתכונות הנחש שלטו בו – מבולבל הוא ומתנהל בבילבול הוא רץ – לא הולך, לא נח רץ ימינה שמאלה קדימה אחורה לצדדים – לכל כיוון אפשרי ובכל כיוון מתקדם במספר צעדים אמיצים בוני-אימון, ולפתע עוצר! חוזר בו מיד ומשנה באופן קיצוני את כיוונו, וכאילו אומר: איזה כיוון לקחתי... איזו טעות איזו פשלה! כמעט ונפלתי! לא עובר זמן והוא חוזר לאותו הכיוון – ללא שום סיבה לשמה ועוד הפעם מכה על חטא ושובר חזק ימינה... וחוזר חלילה. כך הוא עובר את החיים, עד שמתעייף, נופל, ומסיים את חייו משלים את ההקצבה שלו.

על-גחנך תלך, ועפר תאכל כל-ימי חייך – מתנהל בכבדות, וטוחן כל חייך מים זהו התירגום המילולי. אנו עדיין במעמד פניית השם יתברך אל הנחש, (אל תכונת "הניחוש" והספק שרקמה עור וגידים בנפש האדם) כאשר מתאר לו בפרצופו – מי הוא... הוא שורד בפני האדם את תכונות הנחש ומאפייניו, איך הוא מתנהל בנפש האדם...

על-גחנך תלך – מתנהל בכבדות... עוד מאפיין של הנחש. בכל מקום שנקלע אליו הנחש, חייב הוא לעבור כל כולו על פניו, כלומר גוף הנחש הפיזי חייב להיות נסרק כל כולו בכל נקודה ונקודה בשטח. אין ביכולתו לקפץ, לחלוף, לפסוח, לעבור בזריזות, באלגנטיות... הוא לא צועד, הוא זוחל. קח נציג כלשהו ממשפחת הנחש, קח כל נציג באופן אקראי ובחון את התנהלותו... בחון את התנהלות האדם דרכו.
הספק למשל: הספק מעכב, הוא גורם מעכב ומאחר בלעדי הספק יכלת לסיים מזמן ולהפוך דף... הספק גורם לך לסרוק את מלוא תכולת הסל או הדף או האירוע או המקום... אינך יכול לצאת מהספק – עד שתסיים את הסריקה המלאה- במקרה הטוב, ובמקרה הרע לא תסתפק בסריקה אחת או שתיים הפרט הקטן ביותר יגרום לך לחזור על הכל מחדש... התנהלות הספקן כבדה היא מטבעה. הוא לא צועד, הוא זוחל. אני מדבר על הספקן הכפייתי אין ביכולתו לקפץ, לחלוף, לפסוח, לעבור בצעדים זריזים, אלגנטיים... התנהלותו כבדה היא. על גחונו הולך...

קח את החשד: החשד מעכב... החשדן הכפייתי כבד צעדים הוא...

הפחד גורם מעכב הוא ומאחר... בלעדי התחושה הכפייתית זו – יכלת לסיים מזמן ולהפוך דף... התנהלות הפחדן כבדה, כי הוא פוגש את הפחד ומתמודד איתו בכל מקום שנקלע אליו לכן הוא זוחל במשנה זהירות הוא לא צועד בביטחה.. על גחונו הולך.

קח את הייאוש, את העצלות, את ההתבטלות, את הצער, את ההתייסרות, ואפילו גנב זריז – זוחל אל מטרתו בכבדות... אל מטרתו בהשגת חיים נוחים ושקטים עם הכסף שגנב – יגיע בכבדות... על גחונו ילך.

קח את השקר, את הכעס, את הגאווה... כולם על גחונם ילכו, יתנהלו באיטיות, בכבדות, קשה להם להגיע אל חוף מבטחים ראוי, כי הם זוחלים אליו – לא מתקדמים, מתנהלים בכבדות, הם יספיקו לראות את חוף מבטחם – רק מרחוק, דרך עדשה שבורה ומעצבנת.

ועפר תאכל כל-ימי חייך – תטחן מים. לאחר כל הבדיקות והסריקות והחזרות הנשנות, ובסוף הדרך תפתח את היד, ותמצא בתוכה עוד ספק אחד קטן זה כל מה שנותר. זה ההשג שטרחת עליו.

הספק יטחן את הספק, הכעס יטחן את הכעס, החשד יטחן את החשד, הגאווה תטחן את הגאווה, וראה איזה פלא! כל החיים שלך טוחן ומערבב ושוב מפסיק את המיקסר ומערבב, ואוטם את המיקסר וטוחן ומזיע וטוחן, ולבסוף פותח את מיכסה המיקסר: שום מוצר חדש לא יצא! שוםתוצאה שום דבר ראוי, שום חדש תחת השמש. נשארת עם אותו הספק והחשש והפחד והעייפות והכעס והחנופה והתכסיס לא העלה במיקסר כלום. רק דבר אחד השתנה: המוות שינה סוף סוף את הסטטוס שלך.

עפר אכלת כל החיים שלך, טחנת מים נחש שכמותך.


ושם-הנהר השני גיחון--הוא הסובב את כל-ארץ כוש – מקור התפיסה "השנייה" הוא במי שהולך על גחונו, ושמו "גיחון". זהו האדם שהספק עישש כבר בנפשו ומצא לו בה מקום קבוע. זה האדם שאימץ את התפיסה השנייה והחלופית של "טוב ורע". זה בעינו "עץ הדעת" אשר טעמה ממנו חוה ונתנה ממנו גם לאישה לטעום, וכאילו פירות טובים ורעים קיימים בגן, ויש לדעת לבחור אותם...

ומה יעשה אדם כזה עם תפיסה כזו? לאן יגיע הגיחון הזה עם תפיסתו?

הוא הסובב את כל-ארץ כוש – כוש הוא אחד מילדי חם, הילד האמצעי והשובב של נוח, זה שראה את ערוות אביו. "ערוות אביו" הינו מונח שאין זה המקום לעמוד עליו, אולם וכפשוטו, אין הוא מביא גאווה לבן הסורר חם... האדם חיפש את הרע הווירטואלי בפנס ומצא אותו! הוא מצא את הספק ובעקבותיו הגיע אל צאצאיו: אל הפחד, האנוכיות, העורמה, הכעס... הילד הסורר הזה הגיע אל אחד הצאצאים הראשונים של החטא.

כוש הוא אחד הצאצאים של חם.

התורה עמדה ארוכות על תולדות כוש ונתנה לו מקום מיוחד בספר היחוס. זה נמצא בפרק י' של בראשית ולפניו בפרק ט' תואר בפרוטרוט פעלולי חם, אבי כוש, ועד לאן הגיע...

וכוש ילד את-נמרד הוא החל להיות גבר בארץ (בראשית י, ח) – גבר, מלשון גברי, כוחני... כוחי ועוצם ידי!

הוא-היה גבר-ציד לפני ה' על-כן יאמר, כנמרד גבור ציד לפני ה'. י ותהי ראשית ממלכתו בבל, וארך ואכד וכלנה בארץ שנער (בראשית י, ט) – בחיבור שלי "מידע" עמדתי כאמור על "חטא" אדם הראשון וירדתי אל עומק משמעות החטא, מתודרך באמצעות התיעוד הפרטני המופיע בפרק ג' של בראשית.

החטא כאמור התחיל בהטלת מטבע הספק אל מגרש החיים, והגיע עד להטלת ספק ביכולת האדם, בקיומו, בשרידותו שם בנקודת הזמן ההיא יצא עיקרון השרידות אל האור והתנחל בנפש האדם, כדבר טבעי לכאורה שנולד עימו בטבע, היינו כחוק טבע לכל דבר.

עיקרון השרידות אומר, שכל דבר מאיים על שרידות כל הסובב אותו, וקיום כל דבר ביקום תלוי במידת הצלחתו בניטרול האיומים עליו. במילה אחרת, עצם שרידות ישות כלשהי מעיד על הצלחתה בניטרול כל סבך האיומים עליה. אך לא רק זאת כי עצם קיום אותה הישות מהווה "איום" בפועל על כל הסובב אותה. מכאן המסקנה הנחרצת שסוללת את הדרך "להבנת" אירוע המוות: אין שום ישות ביקום שביכולתה לנטרל את האיומים עליה עד לאין-סוף... ולכן סופה של כל ישות להיות מאויימת ע"י ישות אחרת שתגבר עליה ותמלא בהכרח את מקומה היינו סופה של כל ישות לקרוס ולמות. אל המסקנה הזו הגיעה חוה, וגזרה אותה מתוך שרשרת המסקנות הנילוות לאירוע הטלת הספק – החטא המקורי. כל זה תועד בפרק ג' של בראשית.

"הכשרת" המוות איפוא נעשתה על ידי האדם והוטבעה בחותמו. המוות אינו מסמל יותר את ההגבלה שהתפתחה בטבעיות מתוך שרשרת החטא המקורית, כי-אם את הדרך הטבעית של כל דבר ודבר: הוא נולד וסופו הטבעי לקרוס ולמות.

בפרק ג של בראשית, אגב, הקדים המתעד והציג בפני האדם את מפת החטא שלו במלואה, עד לאן עלולה להתפתח השרשרת הזו ולהגיע... עד להגבלת ההגבלות. עד לחידלון, למוות! אתה עתיד לראות במוות כאירוע טבעי הנגזר מהמציאות – הטיח באדם!

--עד שובך אל-האדמה, כי ממנה לקחת: כי-עפר אתה, ואל-עפר תשוב. (בראשית ג') – למסקנה הזו תגיע! בעצמך!

נחזור אל עיקרון השרידות, הפרי שזה עתה קטף האדם מעץ "הדעת" שלו: יש קיום לטוב ולרע: במסגרת החשיבה הזו, "הרע" ו"הטוב" הם ערכים יחסיים טוב – זה כל מה שתורם לי לשרוד, ומה שתורם לשרידותי לאו דווקא תורם לשרידות האחר, ולפעמים אף יכול לאיים עליו, מכאן "הטוב" עבורי – סביר שיהיה "רע" עבור השני, וגם ההפך נכון... המשבצות התחלפו, הערכים התבלבלו, ותוהו ובוהו שרד במציאות החדשה שזה עתה נוצרה, ממנה נותר רק ערך אחד קבוע ומנחה – הוא ערך השרידות שלרשותו גוייסו ערכי הטוב והרע "היחסיים".

כך נרשמה שיחת "חוה" עם "הנחש" שבתוכה, בפרק ג של בראשית (מתוך "מידע"):

כי ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים, ידעי טוב ורע.

הדובר הוא: הנחש... התכונה שהתנחלה כבר בנפש חוה. ולמסקנה הזו הגיעה חוה בעזרת הנחש – התכונה הזו:

חוה דיברה בקול רם אל עצמה: השם חושש מפני חושש מהאדם שיגיע אל עומק המידע ויגלה את הטוב ואת הרע ואת הספק... השם יתברך חושש למעשה מהמשחק האינטלקטואלי שאני משחקת בו כרגע ולכן הוא ניסה מבעוד מועד לאיים עלי שלא אפרוץ לתחום הזה... אולם הינה פרצתי נכנסתי ושיחקתי ופיקפקתי וחקרתי ולא קרה כלום! נהפוך הוא: נפקחו עיני! גיליתי את הרע שלכאורה אין לו קיום...
כך למעשה ביקש השם להחדיר לנו: אין רע בנמצא... ולמעשה, אין זו אלא קביעה בעלמא... ואין בקביעה הזו כי-אם אחיזת עיניים: ישנו קיום לרע! וניתן גם ניתן להפיק הנאה מהרע! אני נהנה מהגזל שגזלתי. אני נהנה מהגניבה שלא היתה ברשותי ועכשיו עברה אל רשותי. אני מנצל את החפץ שגנבתי – דבר שלא היה נהיר לי לפני הגניבה. על אותו המשקל – אני יכול לגנוב את הדעת ולהנות מגניבתי זו.

מכאן המסקנה הבסיסית: עדיף להיות הגונב מאשר הנגנב. עדיף להיות המערים מאשם המערימים עליו. עדיף להיות השקרן מאשר שמשקרים לו וגונבים את דעתו עדיף להיות בעל הכוח מאשר המסכן...

ומכאן נגזרת עוד מסקנה בסיסית ועקרונית: ישנו מקום לגונב ומקום שני לנגנב, ומתוך המסקנה שלעיל– יש להתחרות על המקום העדיף ולתפוס אותו, אחרת ייוותר לך המקום הנחות כמו במשחק הכיסאות המוסיקאלים: אין מקום לשניים... מכאן נגזר עיקרון הכדאיות: כדאי לתפוס את מקום הגנב מאשר ליפול במקום הנגנב. כדאי להיות בעמדת כוח תמידית, מאשר להפסיד את העמדה שלך לטובת עמדה נחותה – ואין זה כדאי...

יש להיות, היינו, במעמד התגוננות תמידי ובשביל לשמור על המעמד הזה, יש לאיים על כל הסובב אותנו באופן מתמיד ולנצח אותו, אחרת ננוצח על ידו ונעבור אל הצד הנחות... באותו הרגע נולד עיקרון השרידות הפועל בעולמינו עד עצם היום הזה.

זה המקום לחזור אל הטקסט המקורי, היכן מתועדת "תפיסת החשיבה" השנייה:

ושם-הנהר השני גיחון--הוא הסובב את כל-ארץ כוש (בראשית ב, יג)

מקור "התפיסה" השניה הוא "ארץ כוש", שם כור מחצבתה שם נולדה וגדלה...

וזה מסלול התפתחות תפיסה זו:

וכוש ילד את-נמרד – כוש, צאצא חם, הוא הוא אשר ילד את נמרד. ומי הוא נמרד?

הוא החל להיות גבר בארץ (בראשית י, ח) – נמרד החל להיות גבר, מלשון גברתני, כוחני... כוחי ועוצם ידי! הוא ראה בתכונת הכוחנות את הגורם המרכזי להישרדותו.

הוא-היה גבר-ציד לפני ה' על-כן יאמר, כנמרד גבור ציד לפני ה' – כבר הוזכר לעיל, כל מקום שמוזכר בו השם "אלקים" הכוונה היא למורה דרך, למדריך וכאשר מוזכר השם המפורש – הכוונה היא למסגרת בה מתנהל "חוק ההתאמה הסימטרית":

וידבר ה' אל משה לאמר – דבר השם שהתקבל אצל משה במסגרת חוק ההתאמה הסימטרית.

הוא-היה גבר-ציד לפני ה' – נמרד "שהשיג בכוח ובגברתנות את הציד שלו במרחב המציאות" היינו נמרד שהתנהל במסגרת חוק ההתאמה הסימטרית מתוך כוחנותו, מתוך גברתנות שלו, מתוך התפיסה הזו...

למיותר לציין שכולנו מנהלים את חיינו במסגרת חוק התאמה הסימטרית – מודעים לקיום החוק או לא...

על-כן יאמר, כנמרד גבור ציד לפני ה' – תכונת הכוחנות, היינו, קרמה לה עור וגידים בנפש האנשים של הדור ההוא, ועל כן, נרשמה תכונה זו על שם מוצאה, היכן ניתן הביטוי המלא של המילה, של הכוחנות... כנמרד הגיבור!

והיכן שלטה התכונה הזו? היכן גדלה והתפתחה התפיסה הזו? לאילו מרחבים הגיעה?

ותהי ראשית ממלכתו בבל, וארך ואכד וכלנה בארץ שנער (בראשית י', י) – עד בבל! עד לארך ואכד וכלנה... כל אלה התקיימו ב-"ארץ שנער" – היכן ביקשו לבנות "מגדל בבל" היכן מרחב האבסורד בו ביקש האדם להתבצר... את פרשת מגדל בבל נפגוש בפרק יא, לאחר פרק י של נמרד.

במילים אחרות, מקומו הגיאוגרפי של "נהר גיחון" נמצא סביב ארץ כוש ובבל, וארץ שנער... שם התחיל האדם להתרחק ממרחב המציאות, ולקנות לו במקומה מרחב ווירטואלי, מציאות ווירטואלית שם התחיל האדם להתבלבל. זהו מרחב המחייה של מסגרת החשיבה השני.

ישנה עוד מסגרת חשיבה, שלישית במספר:

ושם הנהר השלישי חדקל, הוא ההלך קדמת אשור (בראשית ב, יד) – ומיהו אשור?

מן-הארץ ההוא, יצא אשור... (בראשית י, יא) – נהר החדקל וכידוע שוכן לצד הארצות העתיקות בבל ואשור... ומארץ שנער יצא אשור ממסגרת החשיבה האחרונה יצא אשור, היא זו האחרונה הולידה אותו טבעי ביותר...

אולם אני כאן מתבלבל! והבילבול מגיע עד אלי... עד עכשיו חשבתי שאשור הוא בנו וצאצאו הטבעי של כוש! הרי הוא נזכר בתוך השושלת המיוחסת של כוש וכוש הוא צאצאו של חם, וחם הוא יו"ר מועצת המנהלים של "מורדות הגיחון". מובן ביותר ונהיר ביותר. הגיוני מאוד הסדר והשושלת.

אולם ולהפתעתי אני מגלה את הבלתי יאומן! אשור אינו צאצאו של חם, כי-אם צאצאו של שם!

בני שם, עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם (בראשית י, כב)

אם כן, מה הביא את אשור אל תוך השושלת של חם? מדוע לקלקל ל-שם... ובעצם, מדוע לבלבל בין השמות והכיסאות והארצות? חם אמור להיות בודד לחוד, ושם ויפת לחוד. הרושם שהוטמע מפרק ט' לא מותיר ספק: חם הוא הוא הילד הסורר, בעוד אחיו שם ויפת הם אלה שכיסו את "ערוות אביהם" והלכו יד ביד...

אם כן, ושוב, מהו מקור הבילבול? מהו מקור ארץ אשור, נהר גיחון נתיבו של כוש וחם...? או נהר חדקל הנתיב האלטרנטיבי?

על השאלה הזו עונה המתעד בסיגנונו המופלא:

והנהר הרביעי הוא פרת. (בראשית ב) – הוא שייך לכולם. גם לחם, גם ליפת וגם לשם. בסופו של דרך יגיעו כולם אל נהר פרת, כל אחד מהנתיב שלו.

נא לשים לב לתואר "נהר" שניתן לשלושת הנתיבים החלופיים לכאורה, היינו לשלושת תפיסות החשיבה השונות לכאורה: "נהר גיחון", "נהר חדקל", "ונהר פרת" בעוד תואר "נהר" נעדר מהנתיב הראשון, גם האלטרנטיבי לכאורה: "שם האחד פישון".

הוא כינה אותו ב-"אחד" להבדילו מיתר שלושת הנתיבים, ולתת משקל שווה לשלושת הנותרים: גם זה וגם זה וזה נהר הם. השוחה בם יחשוב שבאר הם, אך אין הם אלא "נהר" שיוצא מתוך אותו הנחל, מנחל "גיחון", תרצו – "נהר" גיחון...

ומדוע סוף הדרך עתיד להצטלב בנהר פרת? מדוע ובסופו של יום יגיעו כולם אל הנהר הזה, כל אחד מהדרך שלו... מדוע הפרת מייצג את הגבלת המגבלות, את החידלון, את המוות! מהיכן הודבק לו השם הנורא זה מכל?

את התשובה לזאת גיליתי מזה זמן, מלפני מספר שנים – מאז שהתחלתי בחיבור "מידע". את החיבור התחלתי בהתבוננות אין סוף בספר בראשית התחלתי עם הפרקים הראשונים שלו. סקרנות שטפה אותי ונסיתי לאכול את כל העולם בביס אחד! רציתי לדעת את הכל, רציתי להבין את סוד שבע ימי הבריאה, את המיוחד ביום השביעי, ביקשתי להבין את מהות החטא, לרדת לעומקו, לצלול לעומק נשמתה של חווה, להציץ בה ולקרוא... הרי הבחנתי שניתן לעשות את זאת כי המתעד תיעד את זאת, ולא נותר כי-אם לפתוח ולקרוא... לדעת לקרוא עברית צחה ותקנית כפי שנוסחה בתורה.

אני נוטה לכנות את תקופת התבוננות זו כתקופת החיזורים, כי לחיזור שלי אחר המידע הזדנב לו חיזור נגדי שהופעל עלי ושחשתי בו כל אימת והסקרנות שלי התעצמה... חשתי בגורם שעוקב אחר חיזורי ומתאם את תאוצתו... בשלב הזה למדתי את "תורת השלבים": ישנו סדר לקליטת המידע, ואין הוא הסדר המקובל בהכרח כפי שמופיע במקרא. כלומר, בשביל להגיע לפרשת החטא בפרק ג' של בראשית, יש לעיין ראשונה בתיבת נוח, לחזור אל פרשת קין, לנסוע שוב אל אחת מפינות גן העדן שבפרק השני, או אז נסלל המסלול אל פרק ג' המיוחל. תרשים זה היה רק לדוגמה, דרכו רציתי להמחיש את התחושה החזקה שחשתי בה – כל אימת וחיפשתי מידע... אילולא "הגורם המחזר" והדרכתו הנקודתית – לא הייתי מגיע אל מחוז חפצי...

ולפעמים טעמתי מפרי מסויים אך ורק ביס קטן... לא יכלתי לאכול את כולו, היינו לא הצלחתי לכסות את מלוא סל המידע אודותיו, הגם והרעיון הכללי היה נהיר – אך לא מלא... לא כשיר עדיין להעלותו אל החיבור, שם על דף החיבור חייב להיות מכוסה מכל הפינות. דוגמה מאפיינת לזאת – הנושא אודות ארבע הנהרות שהופיע בפרק השני של בראשית. בנושא הזה נתקלתי כבר בהתחלת הדרך, וגם אל "הרעיון הכללי" אודותיו היגעתי והחזקתי באמתחתי עד לשעת הכושר... עד שיתמלא הסל.

וגם את "הרעיון הכללי" הזה הישגתי בעזרת המתאם, המחזר... ידעתי שארבע הנהרות – ארבעה דרכים הם ארבע תפיסות חשיבה. אומנם ואל המונח "תפיסת חשיבה" היגעתי לאחר מכאן, אך גם בלעדיו הרעיון היה נהיר.

ידעתי עוד שהראשון שבנהרות הוא האחד היחיד והמיוחד, וכל שלושת האחרים – פירות ווירטואלים הם מפירות "החטא" הנכסף, שייצר את מרחב המציאות המדומה.

הישגתי עוד השגה חשובה מבחינתי, שעיצבה את שלד הרעיון הכללי... התורה חזרה על המספר 4 בהרבה הזדמנויות: 4 כנפות (ציציות), ארבעה המינים, ארבע הפרשיות שבמזוזה ובתפילין, האות ד' במילה אחד של הפסוק שמע ישראל שהופיעה בגודל אחר, ארבעת הנהרות, ועוד...

התורה ביקשה להטמיע בתוכינו את המספר החשוב הזה, שלא יסור מליבנו, שנזכור אותו בכל הזדמנות, שנזכור את המסר הספציפי הטמון בו: ישנם לכאורה ארבע תפיסות חשיבה, ארבע דרכים, אולם רק לדרך אחת ייצוג במציאות, היא הדרך אל החיים האין-סופיים אל אפשרויות אין-סוף. יתר הדרכים ווירטואלים הם, הגם ועל פניהם נראים מציאותיים ואפשריים כי בסופו של דבר הם מובילים למקום כלשהו, אך הם מובילים אל החידלון זה הדבר המציאותי היחיד בו תפגוש בסופה של כל דרך חלופית כזו, או כזו.

כאמור, המסר הזה שוגר לראשונה על פני ארבע הנהרות, ומשם פתחה התורה קו ייצור סיטונאי לייצר העתקים מהמסר הזה, במודלים שונים ובצורות מופלאות.

שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד (דברים ו', ד): אחד מתוך ד' (ארבע) נתיב אחד מתוך ארבע, דרך אחת, מסלול אחד, מדריך אחד, אם תרצה – תפיסה אחת, מתוך ארבע...
את התפיסה הזו, את המסר הזה, אתה עתיד לייצא ל- 70 אומות העולם, היינו לכל אדם באשר הוא... זו האות ע' של שמע.

אחד המודלים האהובים עלי הוא מודל ארבעת המינים הוא המודל שקלטתיו תחילה כאשר התבוננתי בו בזמן בארבעת הנהרות, ועזר לי, הלכה למעשה, להבנת מודל הנהרות שבידי.

ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר כפת תמרים, וענף עץ-עבת, וערבי-נחל (ויקרא כג, מ)

ואלה הם ארבעת הדרכים / ארבעת תפיסות חשיבה אפשריות:

1. פרי עץ הדר: פרי נאה הגדל על עץ נאה. זה האתרוג הנאה, עם ריח טוב, טעם טוב, בעל תוחלת חיים ממושכת. (תפיסת החשיבה הראשונה, הדרך הראשונה, הנהר "האחד")

2. כפות תמרים: אלה הם ענפי הדקל הצומחים במרכז הדקל. זה הלולב שאין לו טעם ולא ריח, אך עם תוחלת חיים לא רעה. (תפיסת-חשיבה השניה במספר, הדרך השניה, נהר "גיחון")

3. ענף עץ עבות: זה ההדס בעל הריח הנעים המשכר, אך נעדר טעם ותוחלת חיים. (התפיסה החלופית השלישית, "נהר חידקל")

4. ערבי נחל: זה צמח הערבה הגדל בנחלים. צמח זה הוא חסר כל: אין לו ריח, ולא טעם, גם לא תוחלת חיים. (הדרך הרביעית שבסופו של יום כל הנחלים החלופיים יגיעו אליה, "נהר פרת").

אל המידע הזה היגעתי בזמנו דרך האינטרנט: היקשתי בגוגל את שתי המילים בעברית – "ארבעת המינים" ונפלט לי אוצר של ממש. גלשתי שם קמעה, והיגעתי אל דף אחד שהעכבר נחת עליו באקראי בכתובת הזו:

http://www.daat.ac.il/daat/shabat/sukot/arbaat-2.htm

הדף הזה הוא מאתר דעת, נגה הראובני מחברו, מומחה לצמחיית ישראל. הוא נפטר באוקטובר אשתקד, יהי זכרו ברוך.

"מצוות התורה קובעת אפוא כי ביום הראשון של חג הסוכות יש לקחת "פרי עץ הדר" ואתו שלושה מיני ענפים שאינם מייצגים פירות, ולשמוח לפני ה' שבעת ימים." – כך קבע נגה הראובני במאמרו.

את הפיסקה הזאת תפסו עיני, ומצאתי בה את העתק המודל של "האחד" ושלושת הנהרות... שם החלטתי לנחות ולעיין.

המאמר נכתב ביד מקצועית, ונשמה עדינה. כדאי מאוד להקיש על הקישור שלעיל ולשטוף את העיניים. בכל אופן, אעתיק להל"ן קטע אחד שיטיל אור על השאלה שנשאלה לעיל בנוסח הזה:

"ומדוע סוף הדרך עתיד להצטלב בנהר פרת? מדוע ובסופו של יום יגיעו כולם אל הנהר הזה, כל אחד מהדרך שלו... מדוע הפרת מייצג את הגבלת המגבלות, את החידלון, את המוות! מהיכן הודבק לו השם הנורא זה מכל?"

כך היגעתי אל התשובה. כך קראתי את הקשר בין הדברים. קראתי, לא איתרתי כי עד שהיגעתי אל המאמר של הראובני, לא ידעתי לענות על השאלה שלעיל אודות נהר פרת. כך איפוא קראתי את התשובה אתם תקראו אותה להלן בעיניכם. זו גם ההזדמנות להבין מהי "הדרכה נקודתית" – מושג שהשתמשתי בו לעיל, וקישרתי אותו לעוד מושג של חיזור ומחזר...

מתוך "ארבעת המינים" – נוגה הראובני.

ערבי נחל (הערבה): סמל התלות במים

המכיר את ערבי הנחל יודע, כי כל קיומם תלוי בשפע מים. ייבש המעיין - יכמשו ויאבדו עצי הערבה שגדלו על מימיו. ענפי הערבה שליד הלולב בסוכה נכמשים ביום הראשון, לפני כל המינים האחרים. תכונה זו היא היסוד לדימוי המדרשי:
"מה ערבה זו כמושה לפני שלשת המינים, כך רחל מתה לפני אחותה". "מה ערבה זו כמושה לפני ג' מינין שבלולב, כך מת יוסף לפני אחיו" (ויקרא רבה ל', י')

עד כאן הקטע הרלוונטי שמצאתי במאמר אודות הערבה – הדרך החלופית הרביעית...
אולם ובסוף המאמר מצאתי נספח, בו מצאתי את המטמון. להלן חלק ניכר מתוכו:

נספח


"חילפא-גילא - כשר להושענא"
ההדגשה ש"ערבי נחל" שיש לקחת למצוות ארבעת המינים הם "הגדלות על הנחל, פרט לצפצפה הגדלה בין ההרים" היא, לכאורה, מיותרת ואף מוזרה. מדוע בכלל לציין כי "צפצפה הגדלה בין ההרים" אינה יכולה לשמש כ"ערבה" בארבעת המינים, וכי לא מובן מאליו הוא, שהרי לא זו בלבד שאינה ממיני הערבה, אלא אף אינה תלויה במים באותה מידה, ואינה יכולה לשמש בקריאת "הושיעה-נא" (כפי שהוסבר). אולם עיון מפורט בגלגולי השמות של עצי הערבה והצפצפה עשוי לחשוף פרטים מעניינים מאד. שיש בהם כדי להסביר תמיהה זו ואף תמיהות אחרות.

השואל לשמו הערבי של עץ הערבה יתמה לשמוע, כי במקומות רבים הוא נקרא בשם "צפצף". ולהיפך - עץ הצפצפה נקרא לעתים קרובות בערבית בשם "ע'רב". בגמרא. במסכת שבת (דף ל"ו עמוד א') מובא בשם רב חסדא, כי מיום שחרב בית המקדש השתנו השמות "ערבה
- צפצפה" ו"צפצפה - ערבה". ומעירה שם הגמרא "למאי נפקא מינה"? כלומר, איזו חשיבות יש לדבר זה בהלכה? - ומשיבה, "ללולב". כלומר, לקיום מצוות לולב, היא מצוות ארבעת-המינים בסוכות. שהרי על אדם מישראל לדעת איזו היא הערבה הכשרה למצווה זו. ובמסכת סוכה (דף ל"ד עמוד א') מביאה הגמרא מדברי רב חסדא על חילופי שמות נוספים שחלו לאחר חורבן בית המקדש, "חלפתא - ערבתא" "ערבתא - חלפתא". רב חסדא לימדנו אפוא על שלושה שמות שנתחלפו ביניהם במשך הדורות, חלפתא (או חילפא), ערבתא (או ערבה), וצפצפה. לפיכך, כדי להבטיח ידיעת הענפים הכשרים למצווה, למרות הבלבול שגרמו חילופי השמות, נותנת הגמרא את הסימנים המדויקים לאבחנה בין ערבה וצפצפה:

"ערבה קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך, ופיה חלק. צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל".



אולם כאן מביאה הגמרא ברייתא, שלכאורה סותרת את האמור לעיל, "דומה למגל כשר"! כלומר יש עץ, אשר עליו "דומים למגל" כעלי הצפצפה, ואף על פי כן הוא כשר למצווה. על כך עונה אביי, כי אותה ברייתא מדברת ב"חילפא גילא", ו"חילפא גילא כשר להושענא" (לקיים בו מצוות ערבה וקריאת "הושיעה נא!").

מה היא "חילפא גילא" זו?

"קח צפצפה" - משל החידה של יחזקאל
"נחל הערבים" (ישעיהו ט"ו, 7) מזוהה על-ידי רבים כנחל זרד, המגדל חילפא גילא ("דמירבי חילפי וגילי" - תרגום יונתן לבמדבר כ"א 12). המכיר את נחל זרד, הזורם אל ים המלח מדרום מזרח במפלים נהדרים, מכיר גם את העצים המיוחדים הגדלים על גדותיו. יש לעצים אלה עלים בני צורות שונות, בהם מוארכים-משוכים כעלי הערבה, אחרים סגלגלים-אליפטיים כעלי האקליפטוס, ועוד רבים אחרים הם "עגולים" כעלים הטיפוסיים לעצי הצפצפה.
- וכל אלה יחדו מעורבים בעץ אחד! לעץ כזה אכן יאה השם "חילפא-גילא", לאמור, יש בו עלים שונים, מהם "דמויי איזמל" (- "חלף" בארמית. ומכאן השם "חילפא") ומהם "עגולים" ("גילא" בארמית, כמו "גולה" בעברית). "נחל הערבים" הוא אפוא הנחל המגדל את ה"ערבים", העצים שהשם "ערבה" יאה להם במיוחד: שבענפיהם מעורבים עלים בעלי צורות שונות ומשונות.

עצים אלה גדלים לא רק ב"נחל הערבים", כי אם גם בכל הנחלים האחרים היורדים אל ים המלח, ובמיוחד ב"גאון הירדן". עצים אלה אופייניים גם לנהרות בבל, הפרת והחידקל. הוא שקראנו במזמור קל"ז בתהלים, "על נהרות בבל שם ישבנו גם-בכינו בזכרנו את ציון, על-ערבים בתוכה תלינו כנורותינו". ומעניין, כי שמו הבוטאני הלאטיני של עץ מיוחד זה הוא: "פופולוס אפרתיקה", ולפיכך נקרא כיום בספרי הבוטאניקה בעברית בשם "צפצפת הפרת" - עץ הצפצפה, שמקום גידולו האופייני הוא נהר פרת . זוהי אפוא צפצפה הגדלה על נהרות, שאדם מישראל רשאי לקחתה כ"ערבי נחל" למצוות ארבעת המינים, בניגוד לעץ הצפצפה הרגיל, שהוא "צפצפה הגדלה בין ההרים".

מסתבר אפוא שעץ מיוחד זה, המעורב בעלי "חילפא" ו"גילא", הוא הוא המקור לחילופי השמות ערבה - חילפא וערבה - צפצפה בעברית ובערבית, "מיום שחרב בית המקדש" ועד לימינו אלה...

סוף ציטוט. ועוד ציטוט מסכם מהתורה אשר שם משה לפני בני ישראל:

יא שם האחד פישון--הוא הסבב את כל-ארץ החוילה אשר-שם הזהב. יב וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדלח ואבן השהם. יג ושם-הנהר השני גיחון--הוא הסובב את כל-ארץ כוש. יד ושם הנהר השלישי חדקל, הוא ההלך קדמת אשור והנהר הרביעי הוא פרת. (בראשית ב)

ארבע ראשים, ארבעה נהרות, ארבע דרכים, ארבע תפיסות-חשיבה. מקור ארבעת התפיסות ולמעשה – הוא שניים:

ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע (בראשית ב, ט) – כאן הוא מיין שתי תפיסות-החשיבה העומדות לרשות האדם, מתוך בחירתו הטבעית:

1. עץ החיים בתוך הגן

2. ועץ הדעת טוב ורע

אולם והלכה למעשה, זה כל מה שיש בגן:

ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל – זה כל מה שיש, אין רע וטוב, אין לתפיסת-חשיבה כזו ייצוג במציאות, זו תפיסה ווירטואלית שנגזר ממנה הספק וכל פירותיו, כי במציאות יש רק את הטוב והנחמד והטעים והנאה והיפה... זו כל תכולת הגן על כל פירותיו בפועל. רק פירות טובים ונאים נמצאים בו הפירות האחרים הם "פרי דמיונו" של האדם.

מקור כל התפיסות והדרכים והנחלים איפוא, הוא הנחש ההולך על גחונו, שיצרה חוה אימנו יש מאין, ועודינו מהתל בנו, עד רגע כתיבת שורות אלה.

מהגיחון הזה ניתן להגיע רק אל הפרת.

תזכרו זאת בכל הזדמנות! קבלו מסר זה על כל צורותיו ואופניו הפנימו אותו. תחקקו בסלע את מספר- 4, שלא תפסיקו לרגע לשאול ולחקור לכל דורותיכם: ולמה דווקא ה- 4!

מכאן אני רוצה לחזור אל הפסוק הראשון של התורה, בו, טענתי, דחס המתעד את כל התורה ואת כל מסריה.

בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. מי שמבין את הפסוק הזה לאשורו, טענתי, יכול לסגור את התורה, לקרוץ לעצמו וללכת הביתה.

במילה הראשונה מסר לנו את אחד מכלי העזר החשובים ביותר שישמשו אותנו בהמשך להבנת ספר ההדרכה הזה הדרכה למי שאיבד את הדרך חזרה לחיים, לגן... למטרה שלשמה הוא קיים.
בראשית: ... שנית:... שלישית:.... כך תשתמש בתורה.

המילה הראשונה איפוא היא "כלי עזר", או "הוראות שימוש" בלעדיה לא היה ניתן להשתמש בתורה.

אחריה מופיע הפועל "ברא". ברא – יש מאין.

- למה ברא?
- "מתוך מידת הנתינה שלו".
- ולמי יתן?
- "לי ולך שקוראים את המילים והטקסט. אנחנו "המשתמשים" היחידים הנמצאים במגרש.

לכן לא מופיע "האדם" בפסוק הכולל הראשון כי הטקסט בעצמו נגזר מקיום האדם. הכל נגזר מקיום האדם, כולל כל הבריאה וגרמיה. "מקום" האדם איפוא נמצא בכל דבר, בכל מסר, בכל פסוק, בכל אבן... אם תמצא אבן ותבקש לעמוד על "מציאותה" – תחקור את האדם הנמצא על ידה. "מקום" האדם איפוא הוא "המובן מאליו", בעוד "המקום" של כל יתר הגורמים תמיד הוא בסימן שאלה:

- מדוע נמצא "הדבר" הזה במקום הזה?
- התשובה תלויה באדם שנמצא על ידו.

המילה השלישית מרחיקה לכת ומחייבת אף לסמן את מקומו של מי ששם את האבן שם... אפילו מקום הבורא בעצמו אינו "מובן מאליו" ואינו שווה למקומו של האדם!

האדם, שהמקום שלו מובן מאליו, שהטקסט נמצא לפניו ועושה בו שימוש אישי – קורא: בראשית ברא. כאן הוא עוצר ושואל:

- ומי ברא?
- "אלקים".

שוב, השאלה "ולמי ברא?" אינה תקנית, כי רק ישות "אחרת" שתימצא בזירה יכולה לשאול שאלה כזאת, ובנמצא אין מחוץ לאדם שום ישות אחרת.

האדם ממשיך בקריאת ספר ההדרכה, ושואל:

- מה ברא?
- "את השמים. את כל היקום שנמצא סביבך"
- ואיך אשתמש בזה?
- "לכן הוא כלל בבריאה "גם" את הארץ. היינו את "מסגרת החשיבה" זוהי המשמעות המילולית ל-"ארץ".

עד כאן ספר התורה במלואו. הוא הביא את האדם אל "כדור הארץ" ואמר לו לך תהנה מהיקום, מהגן, מפירותיו... הינה שמתי אותך כאן על הכדור הזה, כאן יש לך כל מה שאתה צריך. כלומר, הכדור הזה ולמעשה הינו "מסגרת" שתמצא בתוכה את כל הכלים הנחוצים בשביל לפרוץ קדימה אל יתר היקום... הכלים האלה הם פיזיים, מציאותיים, יש בכדור הזה גבולות, יש בו חמצן, יש בו אבנים, חיות, בהמות, עופות, דגים, ימים, כל מה שתמצא על כדור הארץ הזה – מדוד הוא לצורכי קיום גופך הפיזי, אולם אותם הכלים הפיזיים יכולים לעזור לך גם בשאלה החשובה שתיתקל בה: "ואיך אני אפרוץ קדימה?"

בשביל לענות על השאלה הזאת אתה צריך לחשוב ובשביל לחשוב אתה זקוק למסגרת חשיבתית – מעין במה עליה תקיים את הדיון ותגדיר אותו. ובכן, הבמה הזאת נמצאת כאן לידך, סביבך, הבט בכל הסובב אותך: הבט בעופות, בימים, בדגים שבתוכם, ואף בשרצים וברמשים ובכל הקיים. העוף – ישרה עליך המחשבה להתעופף... כן אפשר לעוף! האדם והלכה למעשה השתמש ישירות בהשראה הזאת. הבט בגבולות היבשות שנרקעו בתוך המים... יש להם מידות וגבהים ואורך שניתנים למדידה. יש למדוד לפעמים בשביל להגיע אל הדבר הבלתי נמדד...

אותם יבשות מרוחקות הם האחת מהשניה ויש את הסקרנות הטבעית לגלות אותם זהו כמעט צורך אינסטנקטיבי הטמוע בנשמתך. גלה אותם! סע אליהם! הבט בדגים הגדולים שבתוך הים איך הם שוסעים את הים לאורכו ולרוחבו... אף אתה יכול, ואף לעלות עליהם... והלכה למעשה הם היו ההשראה הישירה ליצירת האוניות הגדולות והאדירות שבהם חוצים את האוקיאנוסים. גם המטוסים והחלליות עברו את הנשר והעוזיה...

הבט באריה, בנמר! הבט בנחישות בתלת מימדיה... הם נחושים אומנם אך נחישותם מגיעה עד לאכזריות, עד לטירוף זו המסגרת שעליך להתבונן בה ולמדוד באמצעותה את הנחישות.

הבט ממקומך מלמטה בירח ובשמש ובאורות הקטנים של הכוכבים בשמים... זה היקום, זה האין סוף... גלה אותו לנשמתך הטובה אין סוף וגבולות, וכאן תמצא את מזורה, ביקום שסביבך שגורם לך לחוש את "מסגרת" האין-סוף... אבל וכמו שאמרתי לך, בשביל להגיע אל הבלתי מוגבל והבלתי מוגדר, יש למדוד ולחשב ולהגדיר... את זאת וכאמור למדת מהגבולות היבשתיים שנוצרת אל תוכם...

הבט שוב בחיות בעופות ובמיוחד בדגים אשר בתוך הים. הבט וראה איזה רבים הם ופוריים וחיים ונהנים מהמקום שהוקצה עבורם. תחום מחייתם גדול הוא ואדיר, כל הים הגדול עומד לרשותם, אבל גם לים ישנו גבול מוגדר, ולגבולותיך אין הגדרה. להנאתם יש גבול אך להנאתך אין סוף. תעשה איפוא שהנאתך מהגן, מהיקום, מכל הסובב אותך, שהנאה זו תהיה מרובה, פורייה – היינו שתביא בעקבותיה עוד ועוד... שלא תעצור ולא תתעכב בשום פינה, שתהיה הנאה מקסימלית אל תסתפק במועט, תקח מלוא חופנך והרבה. אל תסתפק במחוז אחד, ולא בענף אחד, כבוש עוד מחוז ועוד ענף, ישנם אין-סוף מחוזות וענפים ומחלקות... זוהי משמעות ברכת "הפריה ורביה" שהשרצים והדגים זכו בה... היא כוונה לאדם שיתבונן בה, שישתמש בה ככלי חשיבתי לכל דבר.

"הארץ" שנחת עליה האדם היתה ועודינה "מסגרת מחשבתית" שיש בה כל מה שנחוץ לפריצת האדם. כל הכלים האלה מדודים הם, מדוייקים, מחודדים, הם עוצבו לשימושו הבלעדי והמיוחד של האדם.

אבל האדם נכשל בקליטת המסרים האלה והבנתם. נכון להגיד – התעצל מלעשות זאת. הרים ידיים מהר כמעט מיידית עם הגעתו לאדמה. הוא פנה אל ה' ואמר: אני לא מבין איך להשתמש בכלי מחשבתי זה שהעמדת לרשותי. אין לי שום רעיון איך להתפתח ולפרוץ מעבר למקום בו אני נמצא.

או אז, זו היתה תשובת אלקים: לא הבנת? לא קלטת? לא הצלחת להשתמש בארץ שהעמדתי לרשותך? לא ירדת לסוף המסגרת המחשבתית שבידך? אם כן קבל הסבר יותר רחב למסגרת המחשבתית שלך.

והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על-פני תהום ורוח אלקים מרחפת על-פני המים (בראשית א, ב) – סוף ציטוט התשובה, עליה עמדתי ב-"מידע".

שוב הגיע האדם למבוי סתום, ושוב פנה...

ושוב נענה ע"י האלקים:

ויאמר אלהים, יהי אור ויהי-אור (בראשית א, ג) – וגם על תכני התשובה הזו עמדתי ב- "מידע".

היום הראשון, הוא השיעור הראשון, בו אוסף המידע של "המסגרת המחשבתית" המפורטת שנשלחה לאדם לאותו האדם שנכשל ולא קלט את המידע של "בראשית".

היום הראשון איפוא, הוא קובץ המידע שהרכיב את השיעור הראשון. לזכור שהמדובר במידע אודות "המסגרת המחשבתית", או בשמה התנכי "הארץ".

כך השיעור השני – היינו היום השני, השלישי, עד השישי, שם נחתם פרק לימודי ראשון, הנקרא פרק א', בו נתחם כל המידע של התורה אודות "הארץ" – "המסגרת המחשבתית" של האדם.

וגם כאן הגיע האדם למבוי סתום, וכך נולד הפסוק הראשון של הפרק השני וכל פרק ב'. וכן עד לפסוק ולמילה האחרונה של התורה.

לציין, ספר הלימוד הזה, התורה, פונה לאדם שבכל דור ודור. ההשגה של הדור של אדם הראשון ולכל הדעות אינה תואמת להשגה של דורינו, לטוב ולרע, היינו בין אם האינטלגנציה הטבעית היתה אז בשיאה או בין אם היום האדם הוא בשיאו... התורה איפוא מניחה ביד כל הדורות את מלוא הכלים לרדת אל עומק המונח "ארץ" ולהבין אותו לאשורו, ולכן לא עצרה בפסוק הראשון, ולא בפרק הראשון, ולא בספר בראשית הראשון, שלבטח כלולים בו כל הנתונים הדרושים להבנת "הארץ".

במילים אחרות, וגם אם הייתי "אדם הראשון" בכבודו ובעצמו או שהתמזל מזלי – או לחלופין הורע מזלי עד כדי להיות מנוי על הדור הנוכחי, המונח התנכי המלא "הארץ" הינו בהשג ידי והבנתי ובהישג האינטלגנציה הטבעית שלי עלי רק לפתוח את ספר התורה (ההדרכה/הלימוד) וללמוד את המונח אם ברצוני כמובן לעשות זאת.

שיטת הלימוד הנהוגה בספר הזה מיוחדת היא ומסועפת. היום יש מי שיקרא לשיטה זו "יצירתית". הנוסח הציורי שולט בה לרוב, ולפעמים גם שיטת "הסיפור" נכנסה אל חומר הלימוד, ועל התלמיד לדעת לקרוא את הסיפור, היינו להבחין במסר "הציורי" הטמון בסיפור, כפי שהתבקש להבחין במסר הטמון בחיות והעופות שהופיעו בשיעורים הראשונים. מכאן עלול להצטייר הרושם המוטעה וכאילו התורה היא ספר של תיעוד, תיעוד הבריאה, תיעוד יציאת מצרים... ואין כך הדבר. יש לדעת איפוא לקרוא את "הסיפורים" המתועדים בתורה ולעמוד על משמעותם המקורית, המציאותית, האמיתית. לפעמים קליפתם הראשונה מטעה בהכרח ואין לה קשר וחצי קשר עם הסיפור האמיתי, המציאותי. דוגמת הדוגמאות היא "סיפור" עקדת יצחק. אין לעקדת יצחק "השרויה בפינו" ולמציאות שום קשר ודבר. נגעתי על קצה המזלג בסיפור העקדה בהתחלת המאמר והסיפור ומלואו הוא עולם ומלואו.

עוד דוגמה "לשיטת הלימוד": תיעוד נח ותיבתו.

בקבוצת הפסוקים להלן – התחילה התורה בתיעוד הסיפור של תיבת נוח:

ה וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל-יצר מחשבת לבו, רק רע כל-היום. ו וינחם ה' כי-עשה את-האדם בארץ ויתעצב אל-לבו. ז ויאמר ה', אמחה את-האדם אשר-בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד-בהמה, עד-רמש ועד-עוף השמים: כי נחמתי כי עשיתם. ח ונח מצא חן בעיני ה'. (בראשית ו')

לא אכנס לעומק הדברים, הגם ועומקם ירווה צימאון כל אדם... אולם ומגלישה שטחית בהקדמה זו ניתן להבין את הרקע עליו נולד סיפור נח. הסביבה הטבעית של נח היתה בלתי נסבלת ובלשון המעטה. ורק נח מצא חן בעיני ה'! מכל הדור ההוא. שמו מן הסתם נטמע לדורות כנוח הצדיק.

אם כן בזמן ההוא ובמציאות ההיא כפי שמתעדת ההקדמה, היתה לנח בעיה: איך אני יכול "לפרוץ קדימה" להתפתח ולחיות בחברה הקלוקלת הזאת... נוח נתקל בבעיה ולא ידע איך לצאת ממנה. והוא פנה לאלוקים ושטח בפניו: הבנתי והפנמתי את משמעות "הארץ" על כל מרכיביה ואני מבקש הלכה למעשה להשתמש "במסגרת חשיבה" זו ולהוציאה מהכוח אל הפועל היינו להשתמש בכל הכלים המחשבתיים הנגזרים ממנה, ולפרוץ באמצעותם את דרכי קדימה בגן העדן האין סופי הזה, ביקום. אבל איך אעשה את זאת רבונו של עולם? איך אשתמש בכלים שבידי הנגזרים ישירות מהמסגרת שהעמדת לרשותי? איך אעשה זאת בפועל? והרי אני חי במרחב מקולקל מתועב שלא ניתן להשתמש בו בשום כלי... בתוך עמי אני חי, והעם הזה מושחת, מקולקל, מתועב, אירוני, הציניות נוטפת ממנו... איך אוכל להוציא את המסגרת המחשבתית שעיצבת עבורי בתוך המרחב המקולקל הזה? – זאת היתה שאלת נח.

עשה לך תבת עצי-גפר, קנים תעשה את-התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר (בראשית ו', יד) – זאת היתה תשובת אלוקים. במבול המים שאתה נמצא בו, עליך לעשות מסגרת מיוחדת סגורה הרמטית לך ולכל ביתך, שלא תטבעו במבול הזה.


בלשון התנכי, "מים" זה "מידע". היום בזמן שלנו, ניתן לרדת טוב אל עומק המונח "מבול מים". המידע העומד לרשות האדם היום הוא אדיר. הוא בא אליו מכל כיוון אפשרי, מאמצעי התקשורת, מהטלויזיה, מהעיתונות, מהסיפריות, מהספרים, נדהמתי פעם כאשר קראתי את מספר הספרים היוצאים לאור במדינת ישראל מידי חודש! אם איני טועה מעל למאה! רק בישראל! כל חודש. נסה לפתוח את מנוע החיפוש גוגל באינטרנט, ולחפש ערך מסויים, למשל "חמצן". היקשתי ומצאתי מעל לשמונה מליון תוצאות! ולכל "תוצאה" קישור וכתובת שתטיל אור על הערך "חמצן", ומכל קישור אתה יכול ללכת אל עוד קישורים שיטילו עוד אור על אותו הערך. בקיצור אתה יכול לכתוב עבודת דוקטורט על "חמצן" מלחיצה פשוטה על העכבר ים של מידע ייפתח בפניך, ולא מן הסתם קראו לאינטרנט כ-"מהפיכת המידע" החשובה ביותר בהסטוריה האנושית.

אנו חיים היום איפוא והלכה למעשה במבול של מידע. מבול, כי דווקא ריבוי המידע שזורם מכל עבר, מוביל אל המחסום האמיתי מפני המידע – עד כדי מחנק, ריקנות... השאלה היא, מהו מקור המחנק זה? מהו הדבר שמונע מלנפות את המידע, על מנת למשות ממנו את הנחוץ והנכון והטוב?

פשוט קיים גורם מעכב לניפוי המידע, ומקורו דווקא בצד הנכון והשפוי בתפיסות החשיבה הרבות והשונות, שהתפתחו בצל המידע האדיר שעטף את העולם. אין תפיסת עולם שאין בה משהו מההגיון ומהצדק. הסוציאליזם, האימפריאליזם, המרקיזם, הקומוניזם... שמאל, ימין, דמוקרטיה, פמיניזם, ליברליזם, פלורליזם, שמרנות, מתירנות, מודרניזם... אין אידאולוגיה שאין בה משהו מהטוב, מהישר, מהצדק ומההגיון...

אם כן קל לאדם לנטות אחר תפיסה זו או אחרת הרבה נתיבים ייפתחו בפני השכל הישר שבו ויסללו לו את הדרך פנימה. באותה המידה – גם קל לאדם לדחות תפיסה זו או אחרת ולמצוא בה את האי-צדק ואי-ההגיון ואי-היושר... מה עוד אם היה מנוי על תפיסה אחרת או נולד אל תוכה.

השאלה איפוא היא שאלה של זרמים מנוגדים הנגזרים מתוך הרבה תפיסות-חשיבה. הניגוד הקיצוני שמייצרים אותם הזרמים הוא האחראי לתחושת המחנק והריקנות.

אני יכול להיוולד אל תוך זרם מסויים וללכת איתו בלית ברירה, או במקרה הטוב אני יכול ללכת איתו מתוך בחירתי האישית, אולם אין הדבר מונע מעיניי מלראות גם את הזרם האחר ולסטות טיפה אליו... הקריצה והפיתוי תמיד קיימים. ניתן ללא ספק לנסות ולשמור על יציבות מחשבתית, אולם יציבות זו תמיד עומדת למבחן לאורך כל הדרך, ומכאן תחושת המחנק... אני חייב להדחיק מחשבות בשביל ולמען יציבות זו, ולפעמים אף לאטום אוזניים ולסתום עיניים... מכאן נובעת תחושת אי-סיפוק התמידי שמובילה בתורה אל תחושת המחנק ובסופו של יום אל הרייקנות. האדם "האנוס" או "הבוחר" מתמודד איפוא ובלית ברירה עם המחנק הזה, ללא ליאות כל ימי חייו.

אנו חשופים להרבה מאוד זרמים בעת ובעונה אחת היינו אנו מתמודדים בעת ובעונה אחת עם כל ניגודי הזרמים האלה, החברתיים, הדתיים, האידאולוגים, הכלכליים, הפוליטים, המוסריים... כל זרם, וכידוע, מכיל תתי זרמים וענפים ונטיות...

הוא אשר אמרתי, דווקא ריבוי המידע שזורם מכל עבר, מוביל אל המחסום האמיתי מפני המידע – עד כדי מחנק, ריקנות...

מבול! נוצר איפוא מבול של מידע, וברמה מסויימת של "מים" – מאבדים האנשים את עצמם בתוכו וטובעים, נחנקים עד מוות. זה המצב שנוצר בזמן נח, וזה המצב בעיניו שאנו חיים היום: מבול של מידע שעלול להתפרץ בכל רגע ולהגיע למפלס מסויים בו האדם נחנק למוות טובע.

נח עמד על הבעיה הזאת וביקש לחיות – לא למות. "איך אוכל להוציא את המסגרת המחשבתית שעיצבת עבורי בתוך המרחב המקולקל הזה? – בזאת הסתכמה "תלונת" נח וגם מהדור שלנו יכולה לצאת תלונה כזו.

עשה לך תבת עצי-גפר, קנים תעשה את-התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר (בראשית ו', יד) – זאת היתה תשובת אלוקים.

בנה לך מסגרת (ארץ) מבודדת שתעמוד בתנאי הסביבה היינו בודד אותה מכל הסביבה. במבול בונים תיבה, ספינה... והבידוד שלה נעשה ע"י הכפר – זפת...

ואיך חיים בתוכה? איך חיים בתוך הסביבה הקלוקלת באופן מבודד! הרי לא ניתן לבודד את עצמך באופן מוחלט מהסביבה, אתה חי בתוכה... ומעבר לזאת, מי היא המסגרת שלך, היינו מי הם המנויים על מסגרת זו? ומעל לכל זאת: איך אני בונה מסגרת בתוך מסגרת? איך אני מבודד אותה מהמסגרת הקלוקלת הנמצאת סביבה באופן הרמטי? איך אני מפתח את מסגרת החשיבה הפרטית שלי ופורץ איתה קדימה, ובד בבד שומר עליה לבל תיסחף במבול שנוצר? וגם מבחינה פיזית/מעשית: המבול יכול להפוך למבול פיזי של ממש ולטרוף את כל האנושות... המידע שהביא להתפתחות האטום – יכול להשמיד את האנושות או אז מי יערוב לעצם קיומי?

כל התשובות נמצאות באופן מפורט בפרשת נח, ומרתק בוודאי לעמוד עליה, ועל פרטי המידות המדוייקות של התיבה:

וזה אשר תעשה אתה: שלש מאות אמה ארך התבה, חמשים אמה רחבה, ושלשים אמה קומתה (בראשית ו', טו) – אלה הם מידות "הארץ" הזאת. וגם "למשכן העדות" שבנה משה רבינו במדבר לבני ישראל – ישנן מידות מדוייקות. בני ישראל שיצאו מ-"ארץ" מצרים ישירות אל המדבר היבש – ללא טיפת "מים" מקורית מתוקה, גם הם ביקשו "מסגרת" מיוחדת שתתאים לתנאי מחייתם. נא לזכור ולשנן את המשמעות התנכית של "ארץ" ושל "מים".

וגם לבית המקדש מידות מדוייקות. את בית המקדש בנו בני ישראל כאשר נכנסו ל"ארץ" המיועדת ישראל. וגם בארץ המיועדת הצטרכו לבקש מסגרת מתאימה ומיוחדת עבורם, שתשמור ותבודד אותם מעמים שבאו "מארצות" אחרות.

וגם בתוך בית המקדש ישנן מידות לכל מחלקה ועזרה, ומדרגות מפרידות בין כל עזרה ועזרה. גם להר הבית שבתוכו נבנה בית המקדש, גם להר הזה מידות מדויקות. כל מסגרת ומידותיה כל "מסגרת מחשבתית" והמידות שלה. קיים קשר ייחסי מתמטי מדהים בין כל מסגרת ומסגרת ומרתק לעמוד עליו, אולם גם כאן לא אתעכב מפאת קוצר היריעה, ואסתפק בשרידה מהירה לכל מסגרות החשיבה המוכרות לי, לפי סדר הופעתם בספר ההדרכה, התורה:

ארץ, תיבה, משכן העדות, בית המקדש, הר הבית, ירושלים, ארץ ישראל.

אגב, גם "מזבח" הוא "כלי" למסגרת מחשבתית בעל מידות מדוייקות, אולם כלי זה נייד הוא "וגמיש" שמתאים לכל מקום וזמן, לכן לא מניתי אותו עם המסגרות שלעיל.

אם כן היה או לא היה מבול (בהגדרה הסטנדרטית)?

- לא מוחלט!

ועקדה?

- לא מוחלט.

אולם, ניתן לזהות "אב-טיפוס" סטנדרטי בכל הסיפורים המופיעים בתורה, שניתן לנצלו ולהשתמש בו במטרה לאמת את הסיפור "המקורי" ומסריו. אקרא לאב-טיפוס זה "טעם" הטעם שנותר בפה לאחר הסיפור.

למשל, הטעם שנותר מהסיפור "הסטנדרטי" של נוח הוא: מבול, לטבוע, בילבול, מוות, חידלון, תיבה קטנה ובטוחה...

צריך להשאר בפה אותו הטעם, גם לאחר שרידת הסיפור המקורי בעל המסרים המקוריים. מבול, בילבול, רייקנות, מחנק, קריסה, חידלון, ומסגרת חמה וקומפקטית שתציל מגהינום זה.

עקדת יצחק: להקריב בן אהוב ולשחוט אותו! באכזריות! בידי אב אוהב... זו המסגרת הסטנדרטית זה הטעם שנותר בפה... והאמינו לי שהטעם שנותר בפה לאחר שרידת הסיפור המקורי, האמיתי, מר יותר מזה...

להזכירכם בהליקופטר שמורידים ממנו אדם באמצע הדרך לפיסגת ההימלאיה, כאשר האיש הזה אינו מוכן נפשית ולא פיזית למעמד... הוא לא התמודד מעודו עם משימה כזאת, ועכשיו נמצא כעובדה מוגמרת באמצע הרי ההימלאיה! לטפס למעלה – לא התכונן לזה... ולחזור אחורה? פשוט יתגלגל ויתרסק!

דינו איפוא כמעט נחרץ.

אברהם אבינו התבקש להוריד את בנו אהובו בהליקופטר באמצע הר המוריה. הטעם שנותר בפה, אותו הטעם ההוא... אותו "אב טיפוס".

הנחש שפיתה את חוה לאכול מעץ הדעת. על אושיות הנחש הזה עמדתי לעיל בקיצור, ובחיבור "מידע" באריכות. זו התכונה הווירטואלית שלבשה את חווה, התנחלה בנפשה וחיבלה בה, ועדיין מחבלת ומבלבלת את נפש האדם באשר הוא זהו הספק וכל צאצאיו שהשתלט על נפש האדם ולא הרפה מאז...
זה "הנחש", הערמומי שמתקדם באיטיות אל קורבנו ולופף אותו... זה הנחש המסוכן שהולך על גחונו ומתנהל בכבדות, וטוחן עפר ועוד עפר כל חייו...

אותו "אב-טיפוס" של הנחש...

אני הולך לחזור קילומטרים אחורה... אל מימדי חוה בעלת האקולייזר המלא, הנשמה האדירה... ואל אדם, הזכר, שהאקולייזר שלו הגיע חסר מהמפעל, שיוכל לחשב ולמדוד ויגיע בסוף היום אל חפצו, מבלי לתעות בסבך מחוזות הנשמה הבלתי סופיים שעלול לאבד את דרכו האנושית בתוכם.

בעוד נותרה נשמת הנקבה על כנה, והאקולייזר שלה נותר מלא... זאת במטרה שלמשבצת החסרה בזכר יהיה קיום וייצוג בסביבה, אחרת ייאבד האדם את הדרך חזרה אל ביתו הטבעי... שלא ישקע בהכנותיו וחישוביו האנושיים, ויאבד קשר עם כור מחצבתו– מחוז האין-סוף...

את כל הסיבוב הזה עשיתי למען הבהרת הביטוי התנכי "פרו ורבו", שנועד להדריך את האדם באופן סלילת דרכו בגן האין-סופי, ביקום... גם ברכת "פרו ורבו" של העוף ושרץ המים – כוונה לאדם, שיתבונן בעוף הכובש את השמים, וגם בשרץ הממלא את המים ובכל אשר במים: כה רבים הם, כה חופשיים, כה פעילים, כה זריזים, כה סוגים... גם אתה אדם, כבוש את השמים, כבוש את המים – את כל תחומי המידע, תהא פעיל, חופשי כעוף, עדין כדג... קח מלוא חופנך פירות והרבה פרו ורבו...

ובלשון המדריך (בראשית א, כח): ורדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל-חיה הרמשת על-הארץ.

ולפני כן הפציר בהם: ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את-הארץ וכבשה

ולמי אמר את זאת?

למי שברא בצלמו, לזכר ולנקבה, שישלימו האחד את השני, ויגיעו לצלמו עד צלמו, עד למסגרת האין-סופית זו.

כך תועד שיעור ההדרכה, על פי הסדר הזה:

כו ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש הרמש על-הארץ. כז ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. כח ויברך אתם אלקים, ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את-הארץ, וכבשה ורדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל-חיה הרמשת על-הארץ. (בראשית א) – היש ניסוח מופשט וברור מזה?

אם כן, יש לנו בריאה – יקום, גן עדן יש לנו אדם – זכר ונקבה, כלומר יש לאדם הזה את כל הכלים הנחוצים לחיים מהנים פוריים בלתי מוגבלים ואין-סופיים בגן העדן, במרחב האין-סופי. יש לנו איפוא את אדם וחווה מה הם עשו בכלים המשלימים – היינו המושלמים שעמדו לרשותם?

והאדם ידע את-חוה אישתו, ותהר, ותלד את-קין, ותאמר קניתי איש את-ה' (בראשית ד', א)

והאדם ידע את-חוה אישתו – הוא הכיר אותה. ידיעתו זו אודותיה היתה מושלמת. ידיעה זו, לציין, הינה התנאי הבלעדי לחיים המשותפים ולמודל החברתי שנטמע בהם עם נסיבות בריאתם. הם נבראו בשביל להשלים האחד את השני, בנסיבות אלה נבראו.

במילים אחרות, אדם הראשון ידע אודות "האקולייזר" המלא של אישתו, וגם הכיר בחיסרון שלו... הוא ידע את מה שאנחנו יודעים עכשיו: הזכר צריך "לזכור" בשביל להתפתח ולפרוץ קדימה, דבר שמגביל בהכרח את נשמתו ומחנכה לסטות ממסלולה הטבעי וממאפיניה המקוריים נשמת הזכר מתחנכת לחיות במרחב בר הגבלות ולהתנהג בהתאם בניגוד לטיבעה ובמקביל הוא ידע שלצידו נמצאת נשמה פתוחה ומקורית ללא שום הגבלה. הוא ידע שבלעדי הנשמה החופשית הפתוחה הזו – לא יוכל להרקיע שחקים ולפרוץ את מרחבי האין-סוף... את כל הנתונים האלה "הוא" ידע אותם, וגם "הוא" עיבד אותם, "והוא" הוא שהגיע למסקנה הנחרצת החד-משמעית זו: יש לעבוד איפוא יחד עם "הנקבה" שלידי ולשתף פעולה איתה על מנת לנצל את מלוא הפוטנציאל הטמון בשתי הנשמות, לחיים בלתי מוגבלים בגן העדן האין-סופי, ביקום.

למסקנה החשובה הזאת הצליח להגיע אדם הראשון, הודות ליכולת הניתוח האנלוגי שלו.

בעוד, "היא" לא ידעה זאת. "היא" לא ידעה את סודות הנשמה שלצידה, לא את מאפייניה ולא את חסרונה גם לא את יתרונה – היינו את "הפוטנציאל" החיוני הטמון בה, כי דווקא בגלל "החיסרון" הזה, יכל אדם הראשון להפעיל את המנגנון האנלוגי של המוח שלו, ולהגיע דרכו אל המסקנה החשובה שלעיל. הנקבה היתה עסוקה בשלה, בדמיון האין-סופי... ברצון האין-סופי הבלתי נשלט והבלתי מוגדר מטבעו... שאלה אחת העסיקה אותה: "לאן להגיע" לא – "איך להגיע".

אם כן, והאדם ידע את-חוה אישתו, הוא היה המחזר הוא זה שלקח על עצמו את התפקיד הרשמי הזה מאז בריאת העולם. (וגם בראי ממול ניתן לראות ולהפנים את התופעה הזו: תפקיד המחזר בכל המרחב הוא לזכר, גם בעופות גם בחיות גם בים... שנראה את התופעה הזו מולינו, שנעמוד עליה ונבחין בשורשיה).

אם כן, והחל מרגע הידיעה שנולדה במוח האנלוגי של הזכר, הוא התחיל לחזר אחריה, היינו ביקש להצטרף אליה לכל מקום, לכל מסע, בכל שאיפה, בכל פעולה... זו הגדרת החיזור: הרצון להיות עם בן הזוג וליתר דיוק: לנסות ולהיות עם בת הזוג כי אינך יכול לכפות את רצונך זה ללא הסכמת הצד השני, ללא רשותו ללא הרצון שלו... הבאת "הרצון המשותף" אל הפועל, איפוא, הוא מד הצלחתו.

ותהר – ותטפס על ההר זוהי משמעות הפועל "ותהר". המורה מראה לנו את מסלול נשמת הנקבה, איך היא עובדת, איך היא פועלת, מהיכן היא פועלת...

לפני הכל, לפני הלידה וכל המשתמע ממנה: ותהר – היא עלתה אל ההר, ושם למעלה בפיסגה הגתה ברצון שלה, בלידה. נכון להגיד, בפיסגת ההר היא נקבה ברצון שלה. היא נקבה בדיוק נמרץ מה היא רוצה!

ולא לשכוח לרגע: ותהר, כאשר אדם נמצא עימה, ברשותה, בהסכמתה.

בני הזוג הזה הסכימו ביניהם להביא "רצון משותף" אל הפועל אולם הרצון האמיתי הוא של הנקבה, והזכר רק הצטרף אל המסע הזה – לעשות "רצון משותף". אשר על כן, המנחה הוא "הנקבה", הרצון המקורי הוא של הנקבה, ערך הרצון הזה נקבע ע"י הנקבה אם תרצה – הנקבה היא אשר נקבה בערך המדויק של הרצון המקורי.

ושוב, איך היא נקבה ברצון הזה? איך היא הגיעה אליו? מה עשתה בשביל להגע לערך שלו?

ותהר – היא טיפסה על ההר.

על משמעות ההר עמדנו בפתח הדברים. זכור לכם גידי והמשימה שלו...?
ובכן אני מוצא לנכון להביא קטע קצר על הגדרת המונח התנכי "הר", מפינתו של גידי שכתבתי לעיל:

"... אמרתי לו: בזה הרגע גילית את המונח "הר" על כל מובניו. הרבה פעמים נעשה שימוש במונח הזה בתורה: עלה אל ההר, עלה אל הר העברים, הר המוריה של אברהם... התורה ניתנה על הר סיני, משה עלה אין ספור פעמים אל ההר עם תיעוד מילולי לכל עליה ועליה – שמות כד' למשל. מה סוד ההר? למה השם, הישות האין סופית הזו נגלית לאדם דווקא בהר? למה צריך לטפס על ההר בשביל לפגוש אותו שם?

השכל האנושי מסוגל לפעול רק דרך תפיסה מרחבית, פיזית. הר, בניין, רחוב, עגלה... קשה לי לתפוס מה זה אלוהים, קשה לי כמובן להגדיר אותו, כמו שקשה לי להגדיר אהבה, שינאה... אני צריך אדם או חפץ פיזי בשביל ליישם עליהם את אהבתי או שינאתי או חמלתי, בשביל להגדיר דרכם מונחים כאלו.

את אלוהים, כמונח, ניתן לפגוש רק על ההר, יש לטפס בשביל להגיע אליו, לא ניתן לעלות אל הפיסגה בהליכה רגילה, המשימה כמעט בלתי אפשרית, לא ניתן "לטייל" אל הפיסגה, יש להתרכז בדרך ולהתקדם בנחישות, בזריזות, בכוח, אי-אפשר לעלות בהליכה רגילה."

ותהר – חוה טיפסה על ההר. היא ביקשה להגיע לפיסגה ולהתחבר שם למעלה עם ישות השם בכבודו ובעצמו ומהות ישות כלשהי הוא רצונה.

היא התרכזה בשבילי ההר וטיפסה בנחישות, בזריזות, בכוח – לא בהליכה רגילה, והגיעה אל הפיסגה. הגיעה אל פיסגת הפסגות הגיעה אל הרצון האלוקי המקורי והתחברה איתו ביקשה אותו, רצתה אותו, רצתה עותק מדוייק ממנו לעצמה עד לכאן הגיעה.

רצון השם המקורי היה בריאת ישות שתקבל את המתת שלו, את הנתינה שלו, ובשביל שהישות הזו תוכל לקבל את המתת השלמה שלו, הוא יצר לידה עוד ישות – מעין כלי משלים...

ויברא אלהים את-האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו.

ובשביל שהישות הזו אשר ברא (האדם) תוכל לקבל את המתת השלמה שלו, הוא עשה את הפעולה המשלימה הזו:

זכר ונקבה ברא אתם.

מהפעולה המשלימה זו נוצר מעין "כלי משלים" ביד הישות המקורית, שבאמצעותו תוכל לקבל את מלוא המתת שלו. לא "הנקבה" היא הכלי המשלים, כי-אם "זכר ונקבה" ביחד הם הכלי המשלים.

חוה ביקשה "כלי" נוסף, שבאמצעותו יתקיים הרצון הגולמי שלה במלואו: שיהיה כלי משלים שיוכל לקבל את הרצון הגולמי שלה.

לציין, חוה לא נקבה ברצון הגולמי שלה, כי-אם ביקשה עבורו "כלי" שיוכל להכיל את הרצון הגולמי שלה במלואו.

ותהר – עלתה אל ההר הגיעה אל הפיסגה והתחברה עם רצון השם. ואדם לצידה, בכל זמן הטיפוס, יד ביד...

ותלד את-קין – הרצון שלה התקיים, כהווייתו, מתוקף חוק ההתאמה הסימטרית: רצון אנושי כן מתקיים כהווייתו, וכל היקום "מתיישר" באופן סימטרי עם הרצון הזה. היא ילדה ילד, יחד עם אדם, מתוך הרצון המשותף של שניהם יחד.

ברצון משותף אומנם עסקינן, אך היא היא אשר ילדה, היא לבד הילד נוצר בתוכה: היא היתה אם כל חי. כך אדם הראשון העיד עליה:

ויקרא האדם שם אשתו חוה: כי הִוא היתה אם כל-חי. (בראשית ג, כ)

ותלד – ותביא את רצונה אל הפועל.

ואלה הם מאפייני "הרצון" אשר נוצר: העתק מדוייק לשניהם ביחד, העתק מדויק לאדם, אותה הדמות, אותו הצלם – היינו אותה המסגרת.

אותה הקיבולת: הזכרית, או הנקבית, היינו העתק מדוייק לאותם הנשמות שלהם, הנשמה הזכרית המוגבלת, או הנקבית המלאה.

לרצון הזה ניתן שם התואר "ילד", כי גם פרי רצונה, בדומה לה, יכול לשכפל את עצמו וללדת: ילד יולד, וגם הוולד שלו יולד...

חוה רצתה "כלי" שבאמצעותו יתקיים כל רצון עתידי אשר תרצה בו במלואו.

בכוחות משותפים היגענו הלום... כך קבעתי לעיל. ללא אדיסון לא יכלנו להגיע אל המטוס וללא ניוטון אינשטיין לא היה מגיע אל תורת היחסות, וגם תורת הקוונטים לא יכל להיות לה קיום כל אחד, כל מדען, כל אדם, תרם את המדרגה עליה עלה חברו ובנה את המדרגה השניה והשלישית והרביעית ועד הלום. עד הרגע בו אני אוחז בסלולר ומודיע לאישתי איפה בדיוק אני נמצא ועם מי...

זהו איפוא נוסח התגלית החשובה מכולן שהאדם הגיע אליה. בלעדיה לא היה לנו היום כלום כמעט כלום.

שם התגלית: לידה.

שם המדען: חווה.

השתתף בתגלית: אדם.

נוסחת התגלית: והאדם ידע את-חוה אישתו, ותהר, ותלד את-קין, ותאמר קניתי איש את-ה'.

תיעוד התגלית: פרק ד' של בראשית, פסוק א'.

חוה, במילים אחרות, רצתה להגדיל את מרחב הפעולה של נשמתה – מקור דמיונה ופריונה, ולהעניק למרחב זה את מאפייני "האין-סופיות" על ידי יצירת עוד ישויות כמותה והוספתם אל המרחב המקורי. היא העתיקה בפשטות את "הפטנט" האלוקי: השם הוסיף עוד ישות ל-"אדם" והפך אותו מ- אחד לקומבינציה של שניים – במטרה להרחיב את מרחב המחיה של נשמת האדם ולהאדיר אותה... וגם היא ביקשה להשתמש באותו "הפטנט": להוסיף בפשטות עוד ישויות למרחב, באופן שהמכנה המשותף של רצונות כל הישויות ביחד – יגדל בהתאם ויצור כיפת רצונות אדירה שרק תגדל ותגדל, כי כל הישויות משכפלים את עצמם כל הזמן ומתרבים, ופורים... האדם לא מפסיק ללדת.

זה היה רצונה המקורי במציאות המקורית. לציין, עתיד אותו הרצון לפעול בעוכרה, כאשר יצירת כפיה הווירטואלית תעלה לבמה ותאיים על שרידותה... היא עתידה לנטרל את איומו הבלתי פוסק... את איום הרצון המקורי שלה – עליה! היא לא חשבה על מיכשלול זה כאשר יצרה במו ידיה את הספק – הפרי הרשמי של עץ הדעת "טוב ורע". את המיכשול הטכני הזה, ולמעשה, רק אדם הראשון בעל המוח האנלוגי יכל לנבא, אך ידו קצרה ולא עזר.

ותלד את-קין, - קראה ליצירה הזאת "קין", מדוע?

ותאמר קניתי איש את-ה' – כי הישגתי "איש" במרחב "חוק ההתאמה הסימטרית" האלוקי – היינו מרחב המחיה של קיום הרצון האנושי בפועל. איש זה, ישות זו ומעכשיו תצטרף למרחב הרצונות שלי ותגדיל אותו, תגדיל את הכיפה... תגדיל את מרחב האפשרויות של הרצונות האנושים.

קניתי – נוסף לאוצר שלי...

אם כן, פעולת "החיזור" של אדם הראשון אחר חוה, נבעה מתוך המוח האנלוגי שלו הוא "ידע" אותה ולכן הוא חיזר אחריה והצטרף אליה הצטרף אל רצונה.
היא טיפסה על ההר והגיעה עד פיסגתו, והוא אחריה... משתאה.
היא התחברה עם מהות השם, עם הווייתו, עם רצונו והוא אחריה... משתאה.
היא נקבה ברצונה, בפרי שווה לפרי האלוקי – לא פחות... והוא אחריה, משתאה.
עד שקטפה את רצונה, את הפרי הנאה הזה, והוא מביט בה, משתאה, נדהם – עד היכן הרצון שלה יכול להגיע... מופתע מהכוח האין-סופי זה, תמוה, מתפלא... כמעט במבוכה.

זה מקור המשיכה המינית, האינסטינקט המיני, זהו מקור האקט המיני האנושי. הזכר מחזר, משתאה, מעריץ, מתרגש, מגיע עד לאורגזמה, עד לשיא... רגע זה מייצג את רצונו האדיר בפרי המשותף, ובו בזמן מייצג את המציאות הנפשית בה שרוי הזכר, הנדהם, השותף, המשתאה, הנבוך... הוא כה רוצה לקיים את חלקו ברצון המשותף, כה ממהר לקיים את העסקה המשותפת זו, כה משוכנע בעסקה, כה מעריך את כדאיותה, כה רוצה לקיימה... וככל שותף אחוז אמוק הוא נותן את כל אשר לו, שם את כל תכולת כיסו על השולחן, מאחד עד עשר, עד אלף, מליון, מליארדים של חלקים – רק שהעסקה תצא אל הפועל.

בעוד הנקבה ועד לרגע הזה יודעת לנקוב ברצונה ויודעת לנקוב בחלקה, היא זו שעיצבה את הרצון, היא זו שנקבה בערכיו... היא זקוקה לביצית אחת ויחידה – לא יותר. דפוס התנהגותי זה יחזור על עצמו גם בתוך רחמה של האישה, כאשר מליוני הזרעונים רצים אחוזי אמוק אל עבר הביצית, המלכה, שמבקשת רק אחד מהם, את החזק ביותר, את הכנה ביותר, הוא יהיה שותפה לאורך כל הדרך, וכל היתר נדחים בלתי כנים הם, בלתי ראויים.

קיימת גם משיכה מינית נשית, מצד הנקבה. מה היא מעריצה בזכר? מהו מקור משיכתה לזכר?

הזכרות שבו. המוח האנלוגי שבו. היא רואה מולה את המעלות הנגזרות דווקא מהנשמה המחונכת הכנועה הזו, שדווקא בעזרתה הוא יכול להגיע להשגים ולמרחקים. הזכר הזה מציב לו מטרה ומגיע אליה! הוא מחשב ומודד ומתכנן ובודק ומזיע ומגיע! מגיע בסופו של יום אל מטרתו דבר שאינו נעדר מתבונת הנקבה, אך אינו בהכרח בר השגה, כי ידידתינו וכאמור עסוקה עד מעל הראש במרחב האין-סופי שלה אין לה זמן לחישובים ומדידות... אולם עצם יכולת הזכר להגיע אל הבלתי מושג בפועל מבחינתה – מהווה למקור הערצה מצידה. היא מעריצה את היכולת הפיזית שלו, את עקביותו, נחישותו, סבלנותו, הזיעה שלו... היא מעריצה את מלוא סל היכולות הללו, ולו בגין מבחן התוצאה: הוא משיג את מטרתו בסוף הדרך – הגם ומטרות אלו כה צנועות בשבילה אולם אליהן אין ביכולתה להגיע...

מכאן איפוא מקור משיכתה, שתמיד נדבק בה שם התואר "על תנאי"... הערצתה ומשיכתה הן בדרך כלל מעשיות מדי... הן מהולות בנימה של זילזול מוסתר – כה מושרש, כה מובן... היא מביטה על הנשמה הזכרית המוזרה מהקומה העליונה... היא מביטה על הנשמה הזכרית הכבושה, המחונכת, שוויתרה מזה זמן על מאפייניה הטבעיים לטובת מוח אנלוגי מגושם, זר, שחוסם בגסות את התכונות הבסיסייות של הנשמה שבאה איתם מהבית... היא בוהה בתופעה מוזרה זו ותוהה... וגם מעריצה.

מכאן האינסטינקט המיני הזכרי המתפרץ, הבלתי נשלט... ולעומתו האינסטינקט הנשי המחושב, המעשי, הנשלט בהחלט.

אדם הראשון ידע את חוה ונמשך אחריה. אגב גם היא "ידעה" אותו ומכאן מקור משיכתה, אולם הוא נתן לידיעתו ביטוי מעשי, מתוך בחינת כדאיות אנלוגית גרידא – כפי שרק הוא יודע לעשות... מכאן מקור החיזור הבלתי נלאה...

מאידך היא ידעה ידיעה מהולה בתהייה... לכן הידיעה שלה שהיתה על תנאי – לא פילסה לה מקום במרחב המעשי. הזכר מחזר אחר הנקבה זו עובדה מוגמרת.

אדם הראשון ידע את חוה אישתו, והוא חיזר אחריה והשיג את רצונה ואת הפרי המשותף הזה. מעניין מאוד לעקוב אחר הרצון המשותף הזה ולבחון מספר נקודות ציון דרכו, עד זמנינו זה.

נקודת הציון הראשונה – שוביניסטית היא בהחלט, כי היא מחזירה את הכדור אל מגרש הזכר, ומחזירה לו את היתרון, שקיבל אותו בעמל ובזיעה על פני ההסטוריה, מתוך אופי נשמתו המחונכת, החסרה...

עודינו בפרק הרביעי, היכן תועד האדם כאשר טיפס מעלה מעלה על ההר, והגיע עד לפיסגת הפסגות... תיעוד זה זוקף את ההשג הנעלה מכל לאישה, בעלת מימדי הנשמה האדירה, שרק במימד כזה יכול האדם להגיע לפסגות כאלו ולכבוש אותן. בפרק הרביעי אנו פוגשים בתיעוד יצור הפרי המשותף והראשון במספר של חוה ואדם: חוה בעלת הנשמה האין-סופית, ואדם בעל נחישות האין-סוף.

עודינו בפרק הרביעי, והמתעד ממשיך עוד רצונות ולידות:

ב ותסף ללדת, את-אחיו את-הבל

יז וידע קין את-אשתו, ותהר ותלד את-חנוך

כ ותלד עדה את-יבל

כב וצלה גם-הִוא ילדה את-תובל קין

כה וידע אדם עוד את-אשתו, ותלד בן, ותקרא את-שמו שת

ולקראת סיום הפרק, בפסוק האחרון, אנו פוגשים להפתעתינו בתיעוד מסוג שונה:

כו ולשת גם-הוא יֻלַּד-בן, ויקרא את-שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה'.

לראשונה, הזכר יולד! והוא מטבע הדברים נותן את השם. מה פשר הדברים...

פשר הדבר הוא שהנקבה בשלב הזה יצאה ממשחק החיים כמעט כליל, התמסרה למציאות הווירטואלית שיצרה במו ידה, וויתרה מרצון על המרחב של חוק ההתאמה הסימטרית, נכנעה והרימה ידיים. וגם הזכר "הנגרר" התמסר וויתר ונכנע, אך הוא עשה את זאת בשלב יותר מאוחר, בגין תכונת הזכרות שבו – המוח האנלוגי והנשמה המחונכת.

אדם הראשון ניגרר אחרי חוה בטיפוסה אל ההר, תפס בשימלתה ועלה. הגיעו שניהם ביחד עד לפיסגה וקטפו "פרי משותף" אלוקי זה הפרי המשותף הראשון שנקטף מגן-עדן. אכן, בלעדיה לא היה מגיע עד לשם, דווקא בגלל המוח האנלוגי שלו ונשמתו המחונכת, המוגבלת. אולם וכאמור הוא הגיע! הוא טיפס וקטף ונעם לו... "הפרי המשותף" שנקטף יש לו מן הסתם את אותן התכונות של הקוטפים גם הוא "אדם" כמוהם הוא למעשה חלק מהם, חלק חי מהם, לכל ילד יש את תכונות אביו ואימו ביחד... הפרי המשותף הזה איפוא, יש לו את אותן התכונות הבלתי מוגבלות של הוריו, הוא עתיד לחיות חיים בלתי מוגבלים בגן העדן הבלתי מוגבל, ולקטוף ממנו בתורו פירות עד אין סוף... קין, הפרי המשותף של אדם וחוה, הוא חלק אינטגרלי מאדם וחוה, ובעצם הוא שיכפול מדויק של שניהם ביחד – דבר שמייצר לכאורה ישות אחרת בעלת אופי אחר, נשמה אחרת...

אולם שוב, ואפילו אדם וחוה, הזכר והנקבה, אין הם אלא שיכפול מדוייק של נשמת אדם המקורית, שלא יכלה לקיים את יעודה המושלם ביקום, בגין בעיה טכנית של נשמתה שהתרגלה לחיות לצד המוח האנלוגי היא התחנכה לחיות לצידו, דבר שהגדיר את אופקיה וממנו נגזרה הגבלתה בפועל באופן שעלול בהחלט להכשיל את יעודה המקורי המוגדר על ידי הבורא "צלם אלוקים", היינו לחיות במסגרת בלתי מוגדרת ובלתי מוגבלת... ולכן השם חילק את אותה הנשמה המקורית של "אדם" למרכיב בן שני נתונים במקום אחד, באופן ששני הנתונים ביחד יוכלו לקיים את יעוד הנשמה המקורית. אמור מעתה: זכר + ונקבה = אדם. זהו "אדם" המקורי שנברא בצלמו, ובשביל שיוכל למלא את יעודו ולחיות בצלמו, נתן בידו כאילו שני כלים אולם נכון להגיד – יצר אותו בשני כלים זכר ונקבה.

הפרי שחוה ביקשה וקיבלה הוא שיכפול מדוייק "לפטנט האלוקי" שדרכו נפתרה בעיה הטכנית של "אדם" המקורי, אולם לחוה לא עמדה "בעיה טכנית" שהצריכה פיתרון, אלא רצון אנושי גרידא להגדיל ולהאדיר את עצם ההנאה מהחיים ע"י שיכפול הפטנט האלוקי ויצירת כיפה יותר גדולה של יצור ההנאה. למשל, סביר להניח שהפרי המשותף של אדם וחוה ביחד יותר גדול מפרי אחר – אילו היה של אדם לחוד או של חוה לחוד. אם כן, ובשביל ליישם את המסקנה הזו בפועל, היא רצתה להוסיף עוד חלק למשוואה המקורית, הוא הוא הפרי המשותף שנקרא "קין". אמור מעתה: אדם + חוה + קין = אדם. [כאשר קין = אדם + חוה]

ובכל אופן, רציתי להפיק מכל הסקירה הזו את הנתון הזה: לקין, הפרי המשותף של אדם וחוה, יש את אותן התכונות האנושיות הבלתי מוגבלות של מי שרצו בו, הוריו כי הוא הרי חלק מהם. הפרי המשותף הזה איפוא, עתיד הוא לחיות חיים בלתי מוגבלים בגן העדן האין-סופי, וגם הוא בתורו עתיד לקטוף מהגן פירות אין סוף...

אותה המסקנה בניסוח אחר: הפרי המשותף נצחי הוא. הרצון המשותף נצחי הוא. אותו הרצון ומרגע הגהתו ע"י חוה, הפך להיות חלק קבוע ואינטגרלי מהמציאות. היא והוא התניעו, והרצון שלהם יצא אל מרחב המציאות, ולא עצר מאז לרגע, עד עצם היום. לכן כולנו יולדים עד עצם היום הזה. אם תרצה – זהו עיקרון האינרציה: כל "רצון" ישאף להשאר במקום הוא נמצא אם במנוחה – ישאף להשאר במקומו, ואם בתנועה – ישאף לשמור על מהירותו.

ולשת גם-הוא יֻלַּד-בן, ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה'
(בראשית ד, כו)

ולשת גם-הוא יֻלַּד-בן – השרביט של "הרצון המשותף" נותר בידי הזכר הנקבה בשלב הזה יצאה ממשחק החיים כמעט כליל, התמסרה למציאות הווירטואלית שיצרה במו ידה, וויתרה מרצון על המרחב של חוק ההתאמה הסימטרית, נכנעה והרימה ידיים. וגם הזכר "הנגרר" התמסר וויתר ונכנע, אך הוא הגיע לשלב הזה קצת יותר מאוחר, בגין תכונת הזכרות שבו – המוח האנלוגי והנשמה המחונכת.

ולשת גם-הוא – תיעוד "הלידה" האחרון היה בפסוק כה' הקודם:

וידע אדם עוד את-אשתו, ותלד בן, ותקרא את-שמו שת: (בראשית ד, כה)

ולשת גם-הוא יֻלַּד-בן – נקטף עוד פרי מגן עדן, והפעם נקטף ע"י שת בלבד, הוא רצה בו בלבד, ללא שיתופה של אישתו. לא כדוגמת תיעוד הלידה הקודמת, היכן נקטף הפרי ע"י אישתו של אדם ובשיתופו. ובניסוח המקורי: גם שת קטף פרי – "בן".

השאלה המתבקשת: ומה היה איפוא חלקה של אישתו של שת בלידה הזו? הרי הילד יצא בכל זאת מבטנה...

תשובה: היא ילדה ילד ככל אישה שיולדת היום, ללא שום רצון מקורי, בלי לטפס על שום הר...
אך שת לעומתה רצה בילד הזה, התכוון לו, טיפס על ההר והגיע עד לפיסגה, שם למעלה התחבר עם ישות השם – עם רצונו שת רצה להגדיל את מרחב הפעולה של נשמתו – מקור דמיונו ופריונו, ולהעניק למרחב זה את מאפייני "האין-סופיות" על ידי יצירת עוד ישות כמותו והוספתה אל המרחב המקורי.

הוא רצה וקטף: יֻלַּד-בן.

איך יצא רצונו אל הפועל?

דרך חוק ההתאמה הסימטרית. אישתו היתה לשליח (מלאך) שהביא את רצונו עד אליו והניחו בפניו. במילים שוביניסטיות אחרות: אישתו שימשה במשחק הזה ככלי לכל דבר.

יעברו הימים, וגם הזכר יצטרף כשליח למשחק החיים, ועל זאת נעמוד להלן אך לפני כן נסיים ביחד את תיעוד "משחק החיים" הפרטי של שת:

ויקרא את שמו אנוש: (בראשית ד, כו)

ובתיעוד "הלידה" האחרון בפסוק כה' הקודם:

ותקרא את-שמו שת: (בראשית ד, כה) – זו נקודת הציון של יוזם הפרוייקט, והוא אשר יסמן אותה בכתב ידו. "קריאת שם" בעגה התנכית היא סימון דרך לכל דבר. זוהי נקודת הציון שהאדם מסמן אותה כאשר מגיע להישג כלשהו, בשביל לדעת מהיכן להתחיל בפרוייקט הבא...

ובנוסף, זוהי גם נקודת מנוחה ראויה לציון, שגאה בה האדם, גאה בהישגו, לכן הוא מסמן אותו ואף עושה לו מסגרת נוצצת...

אז הוחל לקרא בשם ה' – אנו חוזרים גם כאן למונח "קריאת שם":

- מתי קוראים בשם השם?

- כאשר מגיעים עד לפיסגת השם. מי לא ירצה לסמן הישג כזה?

אז הוחל – ולפני כן לא היה צורך ב-"קריאת השם" זו המשמעות המדויקת.

אני חוזר אל המשמעות הראשונה של "קריאת שם": סימון דרך. לנעוץ נ.צ בכל פינה שמגיעים אליה עם ההישג ביד זאת בשביל לדעת להיכן לחזור בסיבוב הבא היינו מההישג המסומן הזה.

גם מפה היא ביטוי לסימון דרך. מתי באמת אדם פורש מפה לידו ומעיין בה?
התשובה פשוטה: כאשר אינו מכיר את הדרך. כי אילו הכיר את הדרך, לא היה לו צורך בשום מפה... אינני רגיל להשתמש במפה כל יום בחזרה הביתה...

אז הוחל – כאשר נוצר הצורך בסימון הדרכים וחישוב ותיכנון הדברים... לפני כן הדרך היתה מוכרת, אדם רק הצטרף אליה... חווה הכירה את ההר ככף ידה, נשמתה שאפה אל הפיסגה, התחברה אליה בטבעיות, זה היה הבית שלה, היא באה משם... קטיפת הפרי מהגן היתה עבורה פעולה של מה בכך.

אז הוחל לקרא בשם ה' – אולם כאשר "שת" נותר לבד ללא נוכחות "הנקבה" בזירה, אז הוחל לקרוא בשם ה'. עדיין יכל אומנם לקטוף ולנקוב בערך הפרי אשר ירצה, אך היה עליו לעבוד בשביל זה, הדבר לא בא לו מאליו. היה עליו להזיע, להתאמץ, לחשב, להתכונן, אולי אף לנטרל עכבות... בל נשכח שגם עליו פעל החטא – הספק וכל תולדותיו... היה צריך לסמן הרבה נוני צדיק, לטפס עד למרחק מסויים וליפול, להתגלגל מסיבה זו או אחרת, או אז לחזור שוב אל אותה המפה ואל אותו הנון צדיק ולטפס משם שוב, ולהתגלגל, ולא להתייאש, ולחזור! ושוב ושוב... עד שמגיע למעלה וקוטף. ומי כמוהו יודע לעשות את זאת, לשרטט ולסמן ולחשב ולהתגלגל ושוב לחזור ולחשב ולהזכר... אני מדבר על הזכר, בעל המוח האנלוגי, והנשמה המחונכת.

פעם ניהלתי דיון מעמיק עם ד"ר מילשטיין אודות המידע האנלוגי והדיגיטלי... טענתי שניתן להגיע לידיעת האלוקים רק דרך הצינור האנלוגי – לא הדיגיטלי. ובשביל לעמוד על המונחים אנלוגי ודיגיטלי, אביא להלן קטע קצר מהדיון, בו תיארתי את המונחים:

"אנלוגי ודיגיטלי הם שני סוגים נבדלים של אותות בהולכת מידע. דיון הוא במה שעליה מוליכים מידע, לכן ניתן לנהל דיון בשיטה אנלוגית או בשיטה דיגיטלית. כידוע, אות אנלוגית היא אות רציפה, בעוד אות דיגיטלית היא אות בלתי רציפה, בעלת ערך סיפרתי מוגדר, ומכאן בא השם שלה הלועזי: "דיגיטלי" – סיפרתי. הדוגמה הטובה ביותר לעמוד על הנבדלות בין שתי האותות היא דוגמת הרדיו הישן בעל הטיונר שמסובבים אותו עד להגיע לתחנה הרצויה, בעוד במקלטי הרדיו החדישים, משתמשים בשיטה הדיגיטלית: רוצה 99.4 FM ? בלחיצה אחת אתה מגיע אל התחנה הזאת או לכל תחנה אחרת אין את הצורך בללכת אל הטיונר בשביל לחפש את התחנה."

הסקירה הזאת טובה בשביל לעמוד על שני המונחים המנוגדים: אנלוגי ודיגיטלי. אני טענתי כאמור, שניתן להגיע אל ההכרה האלוקית דרך הידיעה האנלוגית, הרציפה, הסדירה לא הדיגיטלית הבדידה, הבלתי רציפה. ד"ר מילשטיין טען את ההפך והתחלנו להתאגרף... ניתן להגיע אל הדיון דרך הכתובת זו: http://www.global-report.com/um/?l=he&a=194668

נזכרתי היום בדיון הזה ובטענה שלי, כאשר היגעתי עד לכאן, עד "שת" ולתיעוד שנדבק לו: "אז הוחל לקרא בשם ה' ".

שת, הזכר, היה צריך לאמץ את השיטה האנלוגית הרציפה בשביל להגיע עד לפיסגה ולקטוף... רק מפה מסודרת ורציפה יכלה להבטיח לו לפרוץ את דרכו מעלה מעלה, לטפס וליפול ושוב לקום על הרגלים ולטפס ולהתגלגל ולעבור את כל העכבות והמיכשולים שהיה חשוף להם ומושפע מהם.... ומפה כזו יכל לשרטט רק הוא בעצמו, ולציין עליה את כל סימוני הדרך שהכיר. הוא עבד בשיטה האנלוגית הרציפה. מוחו היינו פעל על השדר האנלוגי, הוליך אותות אנלוגים רציפים.

ומאז הרבה אנשים "זכרים" התחילו לאמץ את השיטה של שת, השיטה האנלוגית, שהמוח האנושי פועל עליה. אז הוחל לקרא בשם ה'.

והינה ישירות לאחר תיעוד נקודתי זה, שמטרתו היתה לתעד את החשיבה האנלוגית שאימץ לו האדם הזכר, מגיע פרק ה' ומפרט ומדגיש את השיעור הקודם. מי השתמש בחשיבה האנלוגית, כמה זמן זה ארך, ומתי וויתר על החשיבה הזו וקרס היינו מתי נכנע, הצטרף לקהל אימו הנקבה, וכרע תחת עול ההגבלה העצמית שגזרה על עצמה.

קריסת האדם אגב, לא מתרחשת בבת אחת, לא ביום אחד, לא של הזכר גם לא של הנקבה, האדם נכון להגיד – גוסס זוהי איפוא קריסה מתמשכת...

בפרק ג של בראשית, קיים תיעוד לשלבי החטא, איך נכנס "הנחש" אל לב חוה, ואיך ניהלה מעין וויכוח ענייני עימו (עם עצמה): האם יש קיום לטוב ולרע? האם כדאי לאמץ את דפוס החשיבה הזה? האם יש לו תכלית? ...היא הגיעה בדיון העצמי הזה עד למהות האלוקית ופסקה: אלוהים מכיר בעובדת קיום הרע, והוא מנסה להסתיר את העובדה הזאת ממני! מסקנה: גם הוא מבקש לנטרל את האיום שלי עליו! בשלב מסויים נכנס אלוהים לדיון, ושאל והקשה וענה ונענה... מכאן שחווה טיפסה בין לבין על ההר ויכלה אף להתחבר ולהקשיב... עד שהתגלגלה ממרום ההר אל תחתיתו, ופעולה זו ארכה זמן. פעולת קריסת האדם היא פעולה מתמשכת שיכולה לארוך שנים, בהם ולמרבה האירוניה האדם "מת", כלומר הוא נמצא בתהליך של הגבלה עצמית בו מגביל את עצמו בהדרגה עד שמגיע אל המוות.

מכאן יש לבודד את תקופת "החיים האמיתיים" ואורכה, מתקופת "חיי המוות" ואורכה. בחיבור "מידע" נתקלתי בהבחנה הזאת במקום בלתי צפוי אצל פרעה מלך מצרים! כאשר פוגש את יעקב – אביו של יוסף בשיחת ההכרות.

ז ויבא יוסף את-יעקב אביו, ויעמדהו לפני פרעה ויברך יעקב את-פרעה. ח ויאמר פרעה אל-יעקב: כמה ימי שני חייך. ט ויאמר יעקב אל-פרעה, ימי שני מגורי, שלשים ומאת שנה: מעט ורעים, היו ימי שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי אבתי, בימי מגוריהם. י ויברך יעקב את-פרעה ויצא מלפני פרעה. (בראשית, מז')

הבחנה:

1. "ימי שני חיים": אלה החיים האמיתיים.

2. "ימי שני מגורים": אלה סך שנות "המגורים" בעולם שכוללים בתוכם שתי תקופות:

א. "החיים האמיתיים" – בהם האדם פורה ומתרבה ומטפס על ההר...

ב. "חיי המוות" – או תקופת הגסיסה, בה האדם מתרחק מההר, ומתחיל להגביל את עצמו עד שמגיע למגבלת המגבלות...

מכאן המשוואה המתמטית: [ "ימי שנות מגורים" = א + ב ]

כידוע, במשוואה מתמטית בת שלושה נתונים, ניתן להסתדר גם עם נעלם אחד ולהשלים את המשוואה עם השניים הנותרים. כאמור, את המשוואה הזו מצאתי בניסוח שאלת פרעה, ועמדתי על שני נתוניה הנותרים בניסוח תשובת יעקב. מכאן הסקתי שגם פרעה מודע היה למושג "החיים" ולכל המונחים הקשורים בו, כמו "גן-עדן", "יקום", "עץ חיים", "עץ דעת", "חטא", "הר", "גסיסה", "מיגבלה", "מוות", "פרי", "הנאה", "ארץ", "חוק ההתאמה הסימטרית", "זכר", "נקבה", "אדם", "גוף אדם", "נשמה", "לידה"...

בפרק ה' איפוא, ישירות לאחר שהודיע לנו על הלידה "החד הורית" הראשונה שהמוח האנלוגי של "הזכר" איפשר אותה, ועל אימוץ "השיטה האנלוגית" ע"י "הזכרים" שבתקופה ההיא מתוך "צורך השעה", זאת כי מי שניתן היה לתפוס בשימלתה ולטפס איתה על ההרים – התחילה לרדת כבר מהבמה... אם כן וישירות לאחר שיעור מתועד זה לפרטי פרטיו, מדביק המורה בזנב השיעור – עוד שיעור מעשי בזמן אמת עם שמות ונתונים ותאריכים ריאלים, שייעזר בהם התלמיד ויתרגל דרך נתונים אמיתיים אלה את השיעור הקודם.
בפרק ה' המורה מפרט לנו מי השתמש בשיטה האנלוגית, כמה זמן השתמש בה – היינו כמה זמן הוא "חי", וכמה זמן חי בלעדיה – היינו כמה זמן ארכה הקריסה שלו. וככל מורה מסור – עד לעייפה לפעמים, הוא לא מסתפק בשני הנתונים המספיקים ללא ספק, אלא משלים את המשוואה בגיר שבידו ומציין על הלוח את התוצאה הסופית של המשוואה. ילד אחד מרים יד ואומר: אמר המורה אנחנו יודעים כבר את התוצאה, אין צורך... אך המורה העקשן משתיק אותו עם היד וממשיך בשלו, וכותב על הלוח כל משוואה ומשוואה על שני נתוניה והתוצאה הסופית! תפנימו ילדים! תעתיקו!

וזה נוסח השיעור המעשי המשעמם קימעה, כי כבר הכל ברור כשמש, הפנמנו והבנו טוב טוב את השיעור הקודם... אבל אין מה לעשות, צריך להשמע להוראות המורה, הוא יודע מה הוא עושה:

בראשית פרק ה':

א זה ספר תולדת אדם: ביום ברא אלקים אדם, בדמות אלקים עשה אתו. ב זכר ונקבה בראם ויברך אתם, ויקרא את-שמם אדם, ביום הבראם. ג ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את-שמו שת. ד ויהיו ימי-אדם, אחרי הולידו את-שת, שמנה מאת שנה ויולד בנים ובנות. ה ויהיו כל-ימי אדם אשר-חי, תשע מאות שנה ושלשים שנה וימת.

ובכל זאת... אוסיף גם משלי מעט הבהרות:

כמיטב המסורת החינוכית, המורה חוזר ומתמצת את כל השיעורים הקודמים במספר מילים, עד לנקודה בה מתחבר השיעור העכשוי המעשי עם השיעורים הקודמים.

...ויקרא את-שמם אדם, ביום הבראם – כאן מתחבר השיעור המעשי שלנו.

ג ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו – ובשיעור השישי של הקורס הראשון (פרק ראשון) כתב:

כו ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – את האות ב' של המילה "דמות" החליף באות כ', כנ"ל במילה "צלם". על האבחנה הזאת ומקורה עמדתי ב- "מידע" על גבי מספר עמודים... אשר על כן לא אכנס כאן לים הזה.

ושוב אל השיעור המעשי:

ג ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את-שמו שת – זו הלידה "המשותפת" האחרונה בתקופה הזו, בה אדם וחוה טיפסו ביחד על העץ, וקטפו את הפרי שלהם. גם על התיעוד הזה למעשה הוא חוזר, ואף משנה במתכוון בתוכנו משהו, בשביל להדגיש דרכו את הערך "לידה משותפת" אחרונה: כאן הוא זוקף את קריאת השם לאדם – האיש, ושם זוקף את "קריאת השם" לאישה...

וידע אדם עוד, את-אשתו, ותלד בן, ותקרא את-שמו שת (בראשית ד, כה)

ללמדך ששניהם ביחד וכל אחד לחוד "קראו שם" הפרי היינו סימנו את הדרך והגיעו לפרי "המשותף". גם היא וגם הוא, אותו סימון דרך, אותו הפרי.

ג ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את-שמו שת. ד ויהיו ימי-אדם, אחרי הולידו את-שת, שמנה מאת שנה ויולד בנים ובנות. ה ויהיו כל-ימי אדם אשר-חי, תשע מאות שנה ושלשים שנה וימת.

מכאן המשוואה המתמטית: [ "ימי שנות מגורים" = א + ב ]

או בנתונים מעשיים: [ 930 = 130 + 800 ]

במילים: [ "ימי שנות מגורים" = "חיים אמיתיים" + "תקופת גסיסה" ]

במילים מעשיים לגבי הדוגמה הראשונה של השיעור:

אדם חי בגן העדן 130 שנה. הוא טיפס בתקופה הזאת על הרים וגבעות והגיע לשיאים ופיסגות... על אחת הפסגות קטף "פרי משותף", בפרוייקט משותף שלו ושל אישתו, היינו תחת כיפה אחת, רצון אחד. אגב, לסימון הדרך זה שהגיעו אליו קראו "שת" ומטבע הדברים גם הפרי שהגיעו אליו נקרא "שת".

לאחר תקופת הזוהר זו, באו שנות הרעב... בהן "אדם" התחיל לרדת מההרים ומהגבעות אל מורדות ונחלים ונהרות... הוא התחיל לטפס על "עץ הדעת" – יצירת כפיה של אישתו המופלאה, ולהטיל ספק בכל דבר זז! גם ביכולתו האישית! כי הרי השתכנע, או רצה להשתכנע, כי קיים הטוב והרע, ואם כן היה מקום לספק לחלחל בנפשו: האם הדבר הזה טוב הוא או רע? האם טוב הוא עבורי או רע? האם טוב הוא עבורו או לא? האם כדאי לי לאמץ אותו או לא? לרבותא: לפעמים כדאי – גם אם הוא רע לאחר, ולפעמים לא כדאי – גם אם הוא טוב לאחר.

בשלב זה, אגב, הוא גילה מונח חדש וקרא לו בשם: "האיום", ובעקבותיו גילה את עיקרון ההישרדות, ומאותו רגע רק משימה אחת העסיקה אותו וגזלה את רוב משאביו וזמנו: לשרוד! הוא החל לנטרל את האיומים עליו מכל עבר בשביל לשרוד. בתוך זאת הוא המציא כלים מתוחכמים להמשך שרידותו, ונרתם כל כולו לענף התעשיה הצבאית שהשקיע בו את כל משאביו, כי הוא ראה בפיתוח "מכונת המלחמה" את המפתח לשרידותו... מכונה זו תשתכלל ותשתכלל עד שתאיים בתורה גם על שרידותו! במילים אחרות, הוא יצר במיומנות אומן מגבלה ועוד מגבלה ונע באלגנטיות מאחת לשניה עד שהגיע למגבלת המגבלות... עד שכרע תחת מעמסת המגבלות, קרס ונפל. מת.

נכון לציין, ועם זאת, היו לו עליות וירידות, ובעיקר ירידות... כלומר הוא לא קרס בבת אחת, זה היה "תהליך" של קריסה שהתרחש על פני תקופה ארוכה, בה הוא ניהל "חיים רגילים" לכאורה, ומעבר למשימת ניטרול האיום שמילאה את רוב זמנו, הוא גם אכל, שתה, ישן, נח, נהנה מתנאי החיים "המאיימים" עד כמ שניתן. במסגרת זו הוא מצא הנאה שמקורה באינסטינקט שלו – היא ההנאה המינית זהו המשכה של המשיכה ההיא אחר "הנקבה" שידעה לנקוב ברצונה... שנשמתה "הגדולה" איפשרה לה לטפס על הרי ההימלאיה ולהגיע עד לפיסגת הפסגות ולהתנהג שם כבביתה שלה... בחופשיות, בטבעיות, בנקל... לקפץ בין הגבעות, לטפס בין העצים ולקטוף, כל פרי אשר תרצה... האדם, אם זכור לכם מאז, עם נשמתו המחונכת הקשובה לאנלוגיה ולחישובים ולמדידות – הסתכל על הנשמה הגדולה החופשית הזאת ולא האמין למראה עיניו! הוא נדהם! השתאה! השתגע אחריה! העריץ אותה! וחיזר אחריה, תפס בשימלתה ועלה ההרה...

גם הוא רצה מאוד ומיד מהאדום האדום הזה... גם הוא רצה לטעום ובאופן מיידי מכל הבא ליד מגן-עדן אומנם הוא היה מקובע ומחושב בעל נשמה כבושה ומחונכת, אבל הוא בן-אדם בסופו של דבר... גם הוא רוצה לטעום והרבה ומיד ומכל הבא ליד מי רוצה לתכנן ולחשב, למי יש סבלנות... מכאן נוצרה הערצתו והערכתו וגם משיכתו... הוא זיהה בעצם היצמדותו לנקבה את טעם ההנאה, את טעם הפירות שקטף... וממבחר טעמים אלה שקטף עימה, נותר בו רק אות חלולה ומעומעמת שנטמעה בו מעצם היצמדותו לנקבה... אות זו מנחה אותו להיצמד כל הזמן אליה... זהו האינסטינקט המיני הטמוע בנו הזכרים.

וגם באישה נותרה אות חלולה – זכר להערצה "על-תנאי" שרחשה לאיש המחושב בעל המוח האנלוגי, שיכל בסופו של יום להגיע אל הפרי שכה קרוב אליה ובנקל יכלה לקטוף אותו – אך לא הצליחה לעשות זאת, כי היתה עסוקה בפיתוח רצונותיה ושאיפותיה למי יש זמן לקטנות... אך גם קטנות אלה הן "פרי" טעים ומושך שהיא לא קטפה, אך הממזר האנלוגי ההוא כן יכל וקטף! מכאן מקור משיכתה אחריו בערבון מוגבל. וגם ממשיכה זו נותר אות חלולה שמזכירה את ההערצה התהומית ההיא לאנלוגי, לגבר שמצליח להשיג את מה שידיה לא השיגו... זהו האינסטינקט המיני שנותר במין החלש...

באופן הזה התפתח האינסטינקט של שני המינים: הזכר התגבר וכבש ומצא ועבד והמציא ועיבד, והיא חרקה שיניים ונחלשה וקטנה אף במידות, וגם האינסטינקט המיני שלה התפתח על המסלול הזה: ככל שהוא גדל וגבר כך גברה משיכתה אחריו אך תמיד נותרה בערבון מוגבל.

גם האינסטינקט המיני שלו התפתח על אותו המסלול: היא רגישה יותר "ממנו", שונאת יותר, מקנא יותר, בוכה יותר, מרעיפה חום אנושי יותר, מתמסרת לעצב יותר... היא גם יפה יותר האינטואיציה שלה מפותחת יותר... אלה הן האותות המיקרוסקופיות שנותרו מכוחה הטבעי "הנקבי" לשעבר... אותות אלו נקשרו בתודעת הזכר עם המין החלש, וככל שהתרגשה והתעצבה וקינאה והרעיפה חום – כך גברה משיכתו אליה ככל שנחלשה כך גברה משיכתו אליה... קשיחות פורצת מידי פעם במין השני, אך תמיד תישאר כנטע זר בסל הנשי, שתכולתו הטבעית – יופי, אינטואיציה, רגש, וחולשה. כן, חולשה, פיזית בעיקר.

המשיכה המינית נותרה, והפרי העיקרי ממשיכה זו נותר, אם תרצה – על פי חוק האינרציה הטבעי, כפי שהברקתי לעיל... גם ההנאה מקטיפת "הפרי המשותף" נותרה נכון להגיד נותר ממנה אות זעירה מיקרוסקופית... כה קטנה לעומת ההנאה המקורית ההיא, האדירה... כה היו מימדיה שלא יכלה להעלם כליל והותירה סימן קטן שהלך ודעך עד שהגיע להנאה המינית בת ימינו הנאה קצרה ומוגבלת, בה משחק עדיין מוטיב החיזור – עוד שארית זעירה מיקרוסקופית מימים עברו...
ההנאה המינית דעכה, אך עדיין היא מופיעה בספר השיאים של כל הימים אין הנאה גדולה ועצומה ממנה עד עצם היום הזה. וגם הפרופורציה הזו הינה זכר מיקרסקופי לפרופורציה המקורית. הפרי המשותף של פעם, שנקטף מתוך רצון משותף ותחת כיפה אחת, לא היו לערכיו סוף... גם אז וגם היום.

אם כן, נחזור "לתקופת הקריסה" של אדם, כפי שהופיעה בשיעור המקורי:

ד ויהיו ימי-אדם, אחרי הולידו את-שת, שמנה מאת שנה ויולד בנים ובנות.

בתקופה הזאת וכאמור הוא גילה את מוטיבי האיום והשרידות, ושקע בתעשיה הצבאית... ומעבר למשימת ניטרול האיומים שמילאה את רוב זמנו, הוא גם אכל, שתה, ישן, נח, נהנה מתנאי החיים "המאיימים" עד כמ שניתן... למיותר לשכוח ולהוסיף את ההנאה המינית לסל עיסוקיו... הוא גם הוליד בנים ובנות. זה הפרי שפעם טיפס על ההרים להשיגו, ועכשיו הוא בהישג ידו ובקלי קלות, ואף בתוספת הנאה בלתי מבוטלת! אבסורד החיים שאחראי לו חוק האינרציה...

אנחנו עדיין עם "אדם" שבדוגמה. הוא נמצא בתקופת המעבר, בה התרחק מההר, והתחיל להגביל את עצמו עד שהגיע אל מיגבלת המיגבלות. זו התקופה בה עבר מ-"חיים אמיתיים" אל "חיי המוות" זוהי איפוא תקופת הגסיסה ונכון להגיד שהוא גסס, איבד את טעם החיים בהדרגתיות, עד שהתנתק מהם כליל. תקופה זו ילדים ארכה 800 שנה. כך המורה המסור עד לעייפה...

ובכן, כאן מתחיל לשעמם השיעור, ולסיכום המשוואה הראשונה, נא לציין במחברות ולהעתיק טוב מהלוח:

130 + 800 = 930 , חזרו אחרי ילדים:

- כמה סכ"ה "ימי שנות מגורי" אדם?

- 930 המורה.

- יפה! וכמה זמן נהנה אדם מהעולם וקיפץ בין עצי גן-עדן?

- 130 שנה המורה!

- יפה מאוד! וכמה שנים גסס אדם הראשון?

- 800 שנה, פעמון ההפסקה מצלצל המורה...

- לא לא ילדים, היום אוכלים בכיתה, כי השיעור עוד לא נגמר... אז ככה, וזהירות עם הסנדוייץ' שלא ללכלך את המחברות:

ו ויחי-שת חמש שנים ומאת שנה ויולד את-אנוש. ז ויחי-שת, אחרי הולידו את-אנוש, שבע שנים ושמנה מאות שנה ויולד בנים ובנות. ח ויהיו כל-ימי-שת, שתים עשרה שנה ותשע מאות שנה וימת.

- רועי, גש ורשום על הלוח את משוואת "שת".

- כן המורה. [ 105 + 807 = 912 ]

- יפה רועי! גש משה וכתוב את המשוואה הבאה.

- [ 90 + 815 = 905 ] זו משוואת "אנוש" המורה.

- שמעון נסח לי את משוואת קינן.

- [ 70 + 840 = 910 ] , קינן "חי" מעט המורה הוא חי פחות 20 שנה מאנוש אביו.

- כולכם מחיאות כפיים לשמעון.

מחיאות הכפיים נמחאו, אך בכפיים עייפות... הילדים הבינו את השיעור, והפנימו, והתעייפו מאין-ספור הדוגמאות והיד עוד נטויה... אך המורה בשלו, בנחרצות, במרץ, בנחישות, וכאילו בדוגמה הבאה ייגלה תו שהסתתר תחת מעטה הדוגמאות שעברו, ונעלם מעיני התלמידים. הוא ביקש שהם יעלו על התו הזה, שמישהו מהתלמידים ירים יד ויצעק: מצאתי תו ניסתר המורה!

עד שהגיע אל הדוגמה המעשית האחרונה, ושום יד לא הורמה עדיין... שום תלמיד לא עלה על התו הנסתר שום תלמיד בשום דור.

המורה לוקח את הגיר ביד, ורושם על הלוח את הדוגמה האחרונה:

כח ויחי-למך שתים ושמנים שנה ומאת שנה ויולד בן. כט ויקרא את-שמו נח, לאמר: זה ינחמנו ממעשנו, ומעצבון ידינו, מן-האדמה אשר אררה ה'. ל ויחי-למך, אחרי הולידו את-נח, חמש ותשעים שנה וחמש מאת שנה ויולד בנים ובנות. לא ויהי כל-ימי-למך, שבע ושבעים שנה ושבע מאות שנה וימת.

המשוואה ולכאורה היא אותה המשוואה... למך חי "חיים" 182 שנים, בתוכם קטף פרי "חד הורי" בשם נח, לאחר מכאן התחיל ליפול ולהתגלגל, תקופת גסיסתו ארכה 595 שנה, היינו קרס בן 777. זה סמל הבוינג הענק של ימינו.

ובכל זאת, ניסה המורה לרמוז לנו על תו ענק שאיפיין את למך... תו שלא נמצא באף אחד לפניו הוא נעדר גם ממי שחי יותר חיים ממנו.

למך רצה בן. כולם לפניו רצו בפרי זה או אחר, וכולם הגיעו לפרי שלהם וקטפו אותו.
כולם, ללא יוצא מהכלל, ביקשו להגדיל את כיפת ההנאה שלהם דרך הישות שתצטרף אל הקובץ הנתון ותגדיל את האפשרויות... האדם חיפש את המכנה המשותף הגדול ביותר להנאתו, את הכיפה הגדולה ביותר... אם זכור לכם – פעם הכיפה הזאת כללה רק את אדם, אחר כך התפתחה לכלול את הנקבה והזכר, לאחר מכאן "גנבה" חוה את הפטנט האלוקי ורצתה להגדיל את הכיפה הכייפית דרכו, היא ביקשה לכלול גם את קין, ואת הבל. ואת שת.

וידע אדם עוד את-אשתו, ותלד בן, ותקרא את-שמו שת: כי שת-לי אלקים, זרע אחר--תחת הבל, כי הרגו קין. (בראשית ד, כה) – וגם היא רצתה בן היא רצתה עוד מנוע אנלוגי שייווסת את רשת הרצונות שלה... המטרה שלה היתה אישית גרידא, הנאה אישית גרידא:

"כי שת-לי אלקים זרע אחר--תחת הבל, כי הרגו קין" – כלומר היא ביקשה למלא את מקומו שהתרוקן של הבל: היא ביקשה להגדיל את מפלס הרצונות האנושיים על ידי הוספת עוד ישות למרחב, עוד רצון, עוד אוצר, כפי שהעידה בלידתה הראשונה:

"ותלד את-קין, ותאמר, קניתי איש את-ה' " – קניתי דבר, הוספתי עוד אוצר לאוצרי... ועכשיו כאשר הבל נעדר מהבמה, היא "רצתה" את שת תחתיו, סימנה את הנון צדיק על המפה, עלתה וקטפה... "כי שת-לי אלקים זרע אחר תחת הבל" – וגם אדם "הסכים" עם זה והיה איתה לאורך כל הדרך, זה היה פרי משותף כפי שראינו בפסוק השלישי מפרק ה'.

וגם למך "רצה" בן אולם, הרצון שלו נבע ממעיין אחר...

אומנם גם המעיין של למך מקורו בהנאה, והרי מהות הקיום האנושי והרצון האנושי הוא "הנאה", אולם הרצון של למך היה עמוק יותר מהותי יותר בניגוד לכל הרצונות האחרים שקדמו לו כולם קטפו את הפרי המיידי, ולמך הלך אל הפרי המקורי, הוא ביקש לקטוף את הפרי שמבטיח את קיום כל גוש קטיף. הוא הבטיח איפוא ע"י הפרי שלו, עוד עונות קטיף. איש חכם היה למך.

כח ויחי-למך שתים ושמנים שנה ומאת שנה ויולד בן. – רצה בן, זכר, שזוכר... בעל מוח אנלוגי ונשמה מחונכת, שיחשב, ימדוד, שיטפס באיטיות אל פיסגה צנועה, אך יגיע אליה בסוף היום ויכבוש אותה.

כט ויקרא את-שמו נח, לאמר: זה ינחמנו ממעשנו, ומעצבון ידינו, מן-האדמה אשר אררה ה' – למך זיהה את הבעיה שעומדת חצץ בפני רצון האדם והמשך הדרך היא חוסמת אותו. כל הדוגמאות שראינו לעיל– אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, ואף למך עצמו... כולם חיו שנים מספר במרחב גן העדן, קטפו ממנו מעט פירות, וקרסו בסופו של דבר, גססו, מתו. אני יודע ואתם כבר יודעים וגם למך יודע מה היא הבעיה ומהו מקורה. הבעיה נולדה בנפשה של חוה אימנו, היא יצרה נחש כזה גדול ונתנה לו לחדור אל תודעתה ולהקים שם את ביתו הקבוע. אני משתמש בלשון התנכית הציורית, אך המדובר הוא בספק וכל משפחתו... אין יותר קשה מהספק כאשר תוקף אותך ואינך יכול להשתחרר ממנו פשוט אינך מאמין יותר לעצמך, ובמקום זאת אתה מאמין בכל דבר אחר – רק לא לעצמך. או אז מתחילה מלחמת האחים בתוכך, כי לתודעה שלך עדיין יש קיום – היא לא נכחדה, הספק לא מחק אותה כליל מהמפה, והיא מנצלת את מלוא זכויותיה והקול שלה נשמע ומהדהד: אולי לא נכון... אולי לא טוב... אולי... בשלב זה מתפתח החשד, הפחד, החשש, הכעס, התיסכול והתודעה לא מניחה לרגע, מקשה, חוקרת, מתשאלת, מחשבת סיכויים / סיכונים / אפשרויות... וכל זה בצל הספק המקורי הקטן שגדל בנתיים. זוהי מפת התפתחות הנחש כל הזכויות שמורות לבעלים – חווה.

אם כן, הנחש הזה מתפתח בלב האדם, ונוגס מיכולותיו בהדרגה, באיטיות, הוא מגביל אותו בהדרגה, לאט לאט, כל יום ביס קטן, עד שמחסל את הכל, ומגיע לשיא המיגבלות זוהי נקודת הקריסה האדם מת. כן הגוף קורס, אך שנים לפני כן השותפה קורסת וסוללת לגוף את הקריסה הנעימה. את זאת אנחנו יודעים וגם למך ידע.

את האמת למך ידע קצת יותר מזה... היה לו עוד מידע מסווג שנחשף לו, ולנו אין את המידע הזה. אנו בדורינו לא יודעים מה זה לחיות "חיים אמיתיים" – במרחב גן עדן, אנו מתחילים את תהליך הגסיסה כבר בחדר הלידה בבית החולים... קשה לנו להבין מה זה "חיים" כי לא טעמנו אף פעם מהם, אפילו לא ביס אחד קטן אבל הוא, למך, טעם וטעם, שתים ושמנים שנה ומאת שנה טעם... הוא ידע מה הוא מפסיד אנחנו – לא לכן התפתח אצלו מנגנון הגנה מסויים מפני הנחש הערמומי הזה... הוא לא רצה אותו בשום פנים ואופן, גם חוה ביקשה לגרש אותו בשלב מסויים, וגם אדם בעלה, וגם מתושלח ומהללאל וקינן ושת ואנוש... כולם ניהלו מלחמת חורמה עם הנחש וגברו עליו! כולם חיו עשרות השנים במרחב גן עדן וקטפו אין ספור של פירות טעימים ונאים מעציו. כולם ידעו מה זה חיים טובים, וניהלו מאבק מזויין להשגתם, וניצחו! אולם כולם הפסידו בסוף המערכה והרימו ידיים, התמסרו לכוח הנחשי הזה שבתוכם, כרעו בפניו ונפלו מתו. הינה המורה המסור תיעד את מות כולם, אין אף ניצול אחד.

לאף אחד לא היה את הכוח להתגבר על הנחש ולשרוד זו לא מסקנה כי-אם עובדה.

לעובדה זו נחשפו למך ומתושלח ומהללאל ואדם... אך אף אחד לא נתן עליה את הדעת, אף אחד לא ניסה לעצור ולהתעכב עליה, לבחון אותה... כי הרי המדובר בעובדה מסקרנת: הכיצד יתכן הדבר! הכיצד שהענקים מגיעים במו רגליהם וכורעים בפני הנחש! מה עוד ויש להם המון מה להפסיד...

אף אחד לא נתן את הדעת על השאלה המסקרנת הזאת... אולי היו עסוקים כל כולם בקטיפת הפירות? אולי אולי... מלבד איש אחד ושמו למך, הוא היחיד בחבורה ששם לב לאבסורד ונתן את מלוא דעתו על הקושיה.

למך הגיע למסקנה פשוטה זו: בעיה שענקים וגיבורים לא יכלו לעמוד בפניה – אינה בעיה של כוח בלבד, כי-אם של דבר אחר ויש לזהותו.

שאלה פשוטה שאל למך, וביקש מעצמו תשובה עליה:

- מתי אינני יכול להתגבר על דבר מה, למרות ויש בי את הכוח להתגבר עליו?

- תשובתו לעצמו: כאשר אין בידי מידע מספיק על הדבר הזה.

- ומתי נעדר ממני המידע הזה?

- כאשר מאבד קשר עין עם המידע הזה היינו כאשר מאבד את המפה המקורית שדרכה אוכל להגיע אליו.

- ומה מונע ממך לחפש את המפה? – שאלה אחרונה.

- כאשר הבילבול אופף אותי מכל עבר. שום גיבור ושום ענק לא יכול לעמוד בפני הבילבול ולהתגבר עליו.

למסקנה הזאת הגיע למך. אני מכיר את הנחש אבל אין לי את כל המידע אודותיו, לכן אינני מסוגל להתגונן מפניו אינני יכול לזהותו באופן נקודתי ומדויק, לכן אני נופל כל הזמן בפניו, ויש למצוא איפוא "מפה" שאשחזר דרכה את כל הנתונים החסרים ואם אין מפה בנמצא, יש ליצור את "המנגנון" שיצור אותה, שישרטט אותה.

למך "רצה" מנגנון זה הפרי שביקש לקטוף מגן-עדן. את נקודת הציון הזו קרא לה "נח" זה שם הפרי שלו. עם לידת נח, נוצר לראשונה הרצון האנושי ליצירת מנגנון שמטרתו ומשימתו מוגדרים מראש: רוצים מפה שנחזור איתה על כל נקודות הציון שאבדו לנו בדרך... אנחנו רוצים להפסיק את רעם הבילבול ששלט בנו ובילבל את שמיעתינו וראייתינו וכל חושינו. אנחנו רוצים מפה שנחזור דרכה אל גן עדן.

אלה הם מאפייני הפרי של למך וזה שמו:

כט ויקרא את-שמו נח, לאמר: זה ינחמנו ממעשנו, ומעצבון ידינו, מן-האדמה אשר אררה ה' :

היינו, כאשר נבנה כהלכה את המנגנון הזה ונשים יד על הסוכריה המתוקה הזאת, או אז טעימה אחת מהסוכריה הזאת תספיק למחוק את כל העצב הנצבר על פני האדמה המבולבלת הזאת, שבמו ידינו צברנו, במו ידינו בילבלנו.

(המונח "ארור", להזכירכם, מצביע על אותו המידע הנגזר מהאור, אך המתקבל באופן מבולבל. בלבל אותיות אור וקבל ארור)

(השם המפורש, להזכירכם, מצויין כאשר הכוונה למהות האלוקית שנגלית לאדם דרך חוק התאמה הסימטרית)

מן-האדמה אשר אררה ה' : מנגנון – שישכיח מאיתנו את העצב שפרץ מהאדמה המבולבלת, ששידרה לנו אותות מבלבלים, שבמו ידינו בילבלנו... אובדי עצות עמדנו בפני האדמה הזאת.

ואכן, המנגנון הזה התחיל לצאת מהכוח אל הפועל עם לידת נח. אז פרץ המבול, מבול המידע אם זכור לכם... ונח ביקש מפלט ממנו ביקש מסגרת שתאפשר לו מרחב פעולה בתוך המחוז המקולקל שנמצא בו... כך נולדה תיבת נח, וכך עתיד להיווצר משכן העדות – עוד מסגרת שתאפשר פריצת דרך בתנאי יובש של מדבר... כך פרצו מתוך אותו המנגנון – כל יתר מסגרות החשיבה: הר הבית, בית המקדש, ירושלים, וארץ ישראל – היינו מסגרת החשיבה "ארץ" ישראל.

כל המסגרות האלו פרצו מתוך הרצון האנושי, שעלה לראשונה אל המרחב ע"י למך החכם כמו שכל האנושות נוצרה מתוך הרצון האנושי המשותף הראשון של אדם וחוה. רצון אנושי תקני יכול רק להמשיך הוא לא ניתן לעצירה.

במנהרה הזאת נוצרה התורה במנהרה של המנגנון בו "רצה" למך ואילולא רצון זה לא היה מקום לתורה. היא ניתנה על הר סיני לעם "שרצה" בה. כלומר, רצונו של עם ישראל הוא המשכו הטבעי של רצון למך...

התורה היא מפה, ומפה זו כוללת את כל המידע שחיפש למך, ואחריו נח, ואברהם, ויצחק, ויעקב, ונביאינו, ועם ישראל. על המפה הזו ניתן לשחזר את כל המידע הדרוש, והמטרה: לסלול את הדרך חזרה לגן עדן הדרך שאבדו בה כה גיבורים ונבונים וחכמים...

ועכשיו יש בידינו מפה מסודרת ותקנית. הייתי רוצה לעמוד עליה מה מאפיין אותה? ובעצם אני רוצה לדעת, איך היא יכולה להחזיר את האדם לגן עדן? איך היא הולכת לעשות את העבודה? מהו הפטנט?

המשימה היא להחזיר את הנשמה למסלולה הטבעי והפטנט פשוט: תחזיר אותה אל התנאים המקוריים שלה והיא תעשה את העבודה. תחזיר לה את "הזכר" שלה, את המנוע האנלוגי... רק דרכו ניתן לעבד ולחשב ולשחזר את הנתונים שהתבלבלו והלכו לאיבוד על פני הדורות זה מרחב הפעולה של "הזכר" לא של הנקבה... אשר על כן, זו משימתו של "הזכר".

הבה ניצור איפוא את מרחב הפעולה האידאלי והאופטימלי ביותר עבור הזכר, עליו יוכל לפתח באופן היעיל ביותר את המאפיין העיקרי שלו, שהגיע עימו למרחקים ואף קטף דרכו פירות בלתי מבוטלות מהגן, ללא עזרתה של הנקבה שלידו... שם המאפיין הזה: המוח האנלוגי.

מוחו האנלוגי של הזכר כמעט ושבת, מאז התקרית בה כה נמשך אחר חוה, עד כדי לטעום מידיה דבר שלא נבדק מבעוד מועד על ידו! מעץ הדעת טעם אומנם האדם, אך מעולם הוא לא הוכשר על ידו מעולם לא נבדק על ידו לעומק אילו רק היה בודק ולו לרגע – יכל להבחין ללא ספק במוזרותו ולדחותו על הסף. המידע שקיבל מחוה אישתו אודות פירות העץ הזה היה מידע בדיד, לא רציף, בימינו קוראים לסוג המידע הזה "מידע דיגיטלי", כמו המידע שמשחררים מהדיסק הקשוח של המחשב: אין צורך בעיבוד המידע הזה כי הוא מידע בדיד, אמין לכאורה, מעובד לכאורה, שכבר עברו עליו מומחים לעניין ונבדק מראש על ידם. באותו האופן התקבל המידע "הנקבי" אצל אדם הראשון: הוא ידע את חוה, הכיר את מעלותיה היא נקבה בערכים המיוחדים והגדולים ביותר, הטובים ביותר, הטעימים ביותר... לכן הוא היה תופס כל הזמן בשימלתה ומטפס איתה על כל גבעה... מכאן מקור משיכתו האדירה זה מקור החיזור ההיסטורי המטורף אחריה.

אינני מנסה לטטא את חטאו של אדם... הינני מנסה לשחזר את הבמה עליה ביצע את חטאו, ומהבמה הזו נעדר מוחו האנלוגי. מוח זה התחיל להתרגל ומאותו רגע לעבוד על התדר הדיגיטלי, לקבל מידע בדיד, בלתי רציף, לא בדוק, או ליתר דיוק – כאילו בדוק... לכאורה נכון... אולי נוח, אולי הגיוני...

המטרה איפוא היא להחזיר את הזכר אל מסלולו המקורי, היינו אל המוח האנלוגי שלו, שמוליך מטבעו אותות אנלוגים, מקבל וגם מעבד אותן באופן אנלוגי...
נסה לשלוף מהמוח מילה כלשהי שאתה צריך ושנמצאת בשיר מסויים, וראה את המאפיין האנלוגי לנגד עיניך: אתה תמצא את המילה רק אם תחזור על כל מילות השיר או על כל הקטע, ואז המילה מופיעה. זה התדר האנלוגי.

המשימה אם כן היא להחזיר לזכר את המוח האנלוגי היעיל שלו, ושישתמש בו הפעם נכונה.

זוהי התורה. זה מידע וזה חוברת הדרכה וזה מפה מסודרת ומקצועית, אולם ומעל לכל זה מכשיר טכני לפיתוח המוח האנלוגי. התורה היא מכון לפיתוח התכונה האנלוגית במוח האנושי. המידע שבה הוא דלק אנלוגי שנצרך ע"י מנוע אנלוגי... זו הסיבה שלא ניתן להגיע אל המידע שבתורה ע"י קריאה אלא ע"י עיון, ובאופן הזה הצרכן מפתח את מוחו האנלוגי יחד עם צריכת המידע, ובד בבד מעיין במפה שמובילה אל הדרך חזרה... כלומר שלושה ציפורים במכה! ואישית מעדיף את הנוסחה הזו: גם יפה גם אופה גם עשירה.

משהו אישי... אני חי בפנמה ועובד באזור הסוחר החופשי של המדינה. יש לי מידי יום כשעתיים נסיעה עד מקום העבודה, שעתיים הלוך ושעתיים חזור. טירוף. מצאתי יום אחד פטנט להתמודד עם הטירוף הזה... עיסוק בקריאה, פשוטו כמשמעו. נסע איתי באותו יום בחור בשם אריאל עבוד, ועל ידו מונח היה ספר משניות, ביקשתי רשות ולקחתי אותו ליד. עניין אותי והתחלתי לעיין, ובאמת הפטנט עבד והזמן עבר מהר... היגענו וביקשתי מאריאל להשאיל לי את הספר לכמה ימים בכיף – ענה לי.

וכך התחלתי את הרומן שלי עם המשניות. הספר שהושאל לכמה ימים נותר בידי חצי שנה, ומספר ימים לפני שסיימתיו, התעניינתי אצל אריאל אם יש לו את החלק השני, וגם אותו השאיל לי בכיף.

עברו כשנתיים בתוכם גרפתי כארבע חמש חלקים, עד שהיגעתי יום אחד להחזיר-להחליף, ולאכזבתי החלק הבא בתור אבד לו! את הודעתו קיבלתי כאסון, כי התמכרתי, כן זו המילה, התמכרתי! עוד באותו ערב נסעתי לכולל היכן מוכרים ספרי קודש, וקניתי את כל הסידרה, 13 ספרים בסך הכל. זו המתנה היפה ביותר שקניתי אי-פעם לעצמי ושמחתי בה...

אני רוצה להגיע לשורה הזאת: אני מכיר את הדת היהודית מאז ילדותי, למדתי בחלב בבית ספר דתי, וכבר בכיתה ו' התחלתי עם הגמרא ומשנה... המידע הטכני האדיר של התורה מוכר לי זה מכבר, אומנם היתה הפסקה בת כעשרים שנה בה הייתי חילוני, אולם סוג המידע הזה לא זר לי, מוכר לי היטב, אבל דווקא עכשיו עם המשנה של אריאל זיהיתי משהו חדש במידע הזה... משהו שנמשכתי אליו אינטיאוטיבית.

המשהו הזה, המוטיב הזה אקרא לו "טפח". טפח היא יחידת מידה קדומה למדידת אורך, בה השתמשו התנאים והאמוראים במשנה ובגמרא. אורכה כרוחב ארבע אצבעות האדם כאשר ידו קמוצה. מדידה זו משמשת לקביעת מדידות במצוות שונות, כמו סוכה, שטח עירוב...

הטפח וכאמור הוא ארבע אצבעות. על חצי אצבע יכולה להיות מחלוקת בין רבי יהודה ורבי אליעזר, או רבי טרפון, או רבי מאיר... אנשים משכמם ומעלה בעלי רמה שיכלית ואיטלקטואלית גבוהה וחדה... אנשים אלה ירדו אל דקויות ונימוקים במחלוקת על חצי אצבע, או על מיכסה של קופסה, או על כמות התבן הנכנסת בתרמיל... הם ייכנסו למחלוקת שתתפרש על פני עמודים ופרקים, בה יגייסו הנימוקים החדים והמלוטשים ביותר. לאחר עיון מעמיק בהסברים האלטרנטיבים ובוויכוח הערני ורב התהודה שהתנהל, לא נותר אלא להשאר עם פה פעור נדהם מיכולת הניתוח החדה שגוייסה למשימה.

לאותם דקויות של מחלוקות יכולים להגיע גם אנשים אינטלקטואלים ועייפים, בשביל להפיג את השיעמום שלהם, או כמו שאומרים, בשביל לשרוף את הזמן בוויכוח אמיתי איכותי. וויכוחים מהסוג הזה שכיחים היום בפורומים השונים ברשת האינטרנט.

השאלה הנשאלת: האם זוהי התורה? חומר לוויכוח רציני...?

ואני אגע ישירות בתשובה: החומר של התורה הוא מידע מסווג שנועד להחזיר את צרכניו למרחב גן-עדן. אין ספק שגם "חצי האצבע" שעמדה במרכז המחלוקת בין רבי יהודה ורבי אליעזר – מהווה חלק אינטגרלי מהמידע המסווג הזה. כלומר המידע נמצא בנתון הזה: "חצי אצבע". וגם "בחוטי הציצית" וגם "בסוגיהם", וגם במידות המדוייקות של הסוכה, וגם בכמות המים השאובים של המקווה...

הקושיה איפוא, מדוע לומדים את המידע הזה וממיתים עצמם באוהלה של תורה--ולא מגיעים לשערי גן עדן...

- כי הם קולטים את המידע הזה באופן מבולבל. ושום גיבור ושום רב ושום אינטלקטואל לא יכול לעמוד בפני הבילבול ולהתגבר עליו הוא צריך מפה שתחבר בין שרשראות המידע שבידו.

למסקנה הזו, אם זכור לכם, הגיע למך. הוא ביקש את מנוחת הנפש. הוא ביקש מקום שינוח עליו, שיתן לו ביטחון. הוא ידע שיש בידו את כל המידע ואף ידע לעשות שימוש נכון במידע הזה... אולם בד בבד הוא חשש לאבד ביום מן הימים שליטה על המידע הזה ולהתחיל לקלוט אותו באופן מבולבל, או אז גם יעבד את המידע באופן מבולבל ויגיע לקריסה... למוות. הרי טובים ורבים וענקים ממנו מתו לפניו וקרסו. הוא רצה מפה קבועה בפינה קבועה בבית שיוכל לחזור אליה בכל רגע של בעיה, של בילבול...

או אז קטף כרצונו פרי ושמו נח. מאז נוצר הקיום לרצון האנושי הבסיסי ביותר: מקום בטוח שניתן לחזור אליו כל אימת ויש בלגן בקליטת המידע. כלומר ביקש האדם להתחכם ולקנות לעצמו פוליסת ביטוח מפני אי-אלו פשלות שיגרום... כי הרי הוא האחראי לפישול בקליטת המידע אבל וככל ילד מפונק ביקש עוד סוכריה על החשבון...

רצה וקיבל. קיבל מסגרת חשיבה שתסדיר לו את המידע המבולבל. נח קיבל את התיבה המתאימה בדיוק למידותיו היינו שתאפשר לו לסדר דרכה את המידע המבולבל שהתרוצץ במרחב. הוא רצה לקלוט את המידע הזה באופן מסודר בשביל להנות ממנו ולקטוף את פירותיו. רצה וקיבל.

עד שבאו בני ישראל. הם באו מארץ מצרים, היינו ממסגרת חשיבה נחותה, כה נחותה... הם ביקשו לצאת ממנה רצו לצאת מארץ מצרים רצו מסגרת חשיבה מיוחדת תפורה למידתם, שיקלטו דרכה באופן נכון ומסודר את המידע הרב שיש בידם, שכה התבלבל בארץ מצרים. רצו וקיבלו. קבלו "מסגרת חשיבה" חדשה ומצוחצחת מהקופסה קיבלו את "ארץ" ישראל. אולם והפעם הם קיבלו את המסגרת הקבועה שלהם דרך כלי זמין ונייד, מעין כל פעם שאתה רוצה מים, גש אל הכלי והשתמש בו. גם לנוח אגב היה כלי נייד וזמין ושמו "מזבח".

אם כן, הכלי הנייד שדרכו "מוזגים את המים" הוא התורה. התורה איפוא היא מסגרת ניידת וזמינה. ומדוע אני צריך כלי נייד?

פשוט יותר נוח לשימוש... יותר זמין.

לאחר סקירה חוזרת זו, נחזור אל הקושיה שעלתה לעיל: מדוע ממיתים עצמם באוהלה של תורה--ולא מגיעים עדיין לשערי גן עדן...

עודני מתעקש על אותה התשובה: כי קולטים את המידע של התורה באופן מבולבל.

- ולמה? איך!

- כי הם שכחו כל הזמן ובכל הדורות, שמה שבידם זו מסגרת: "מסגרת חשיבה". כלומר, קודם כל אני צריך להגיע אל המסגרת, ורק לאחר כך לקרוא את המידע שמכילה.

בעיה טכנית גרידא, ואף אחד לא שם לב אליה, וממלא לא יכל לתת עליה את הדעת... בעיית זיהוי: התורה היא כלי נייד של "מסגרת חשיבה", וכמובן, ישנו מידע רב בתוך המסגרת הזו... מידע אדיר שנותר מיותם ולא נקרא. מכאן, ואילו ידעו לזהות את הבעיה, היו יכולים לקרוא ולעיין ולהתעדן על המידע המענג הזה, כרטיס כניסתם לגן העדן.

אילו ידעו לזהות את התורה, כשם עצם לכל דבר שעומד לזיהוי, היו מזהים ומן הסתם את שלושה השלבים שהיו צריכים לעבור בשביל להגיע אל המידע של התורה ולקרוא אותו:

1. לקרוא להבין ולשנן את שיכבת המידע הראשונה של התורה היינו את המידע הנוכחי המוכר לנו, זה שאנו לומדים אותו ושוקדים עליו, ומדקדקים בו, ומתפלפלים עימו, וממיתים את עצמינו באוהלו. זה "הטפח" "וחצי אצבע" וחוטי הציצית והמידות המדוייקות של הסוכה, וגם כמות המים השאובה למקווה...

2. בשלב הזה אנו מגיעים בשעה טובה אל המסגרת המיוחלת, ונכנסים אליה כדיירים מוגנים וחוקיים מרגישים אותה, נוגעים בדפנותיה, מבלים במחיצתה, מתרגלים לחיות בתוכה. בשלב הזה אנו כבר כשירים להכיר את המסגרת שלנו באופן אינטימי מבפנים. השלב הזה ולמעשה בא מאליו, הוא אוטומטי... כל מי שלומד את שיכבת המידע הראשונה של התורה – מגיע אל השלב הזה ונכנס אל "המסגרת". זוהי בעינה ההרגשה החמה ואף המוזרה קצת – שמלווה את הלומד ואופפת אותו מכל עבר. האם זוהי השכינה וזיוה?

כן, זוהי זיו השכינה שלובשת כל מי שדעתו התיישבה עליו. זו בעינה המודעות למרחב חוק ההתאמה הסימטרית. זוהי ההרגשה העילאית הנלווית לכל מי שהשתמש כהלכה במוחו האנלוגי והגיע לישוב דעתו.

וגם אלברט איינשטיין ונילס בוהר במחשבותיהם השוטפות ובוויכוחיהם המדעיים – גם הם הפעילו את המנוע האנלוגי שלהם, לחצו על הדוושה והעפילו אל ההרגשה העילאית האנושית הזאת של ישוב הדעת. אולם מרחק של "טפח" בלבד הפריד ביניהם לזיו השכינה טפח אחד.

איינשטיין ובוהר לא נכנסו אל "המסגרת החמה" בפועל למרות והיו כשירים לזאת, בעוד רבי אליעזר ורבי יהודה שקיימו דיון מעמיק על הטפח האחד של תחום העירוב – נכנסו אל המסגרת. ההבדל הוא שהתנאים לא הגבילו את אורך השרשרת האנלוגית שלהם הם הלכו עם השרשרת הזו עד לאין-סוף... הם התמזגו באופן מושלם וכנה עם המציאות וכל טפח ממציאות זו היה לו משמעות של "מקום" בעיניהם – כולל הטפח וחצי האצבע... לכן לא רק מרחב המציאות שעגנו בו לא היה מוגבל בשום מדידה, אלא גם כל מרכיב ומרכיב מהמציאות – לא היתה לו הגבלה ולא מדידה ולא סוף.

בעוד איינשטיין ובוהר חתכו שרשרת אנלוגית אחת מהמציאות והלכו עימה עד הסוף. לשרשרת זו לא היה קשר הכרחי ומחייב עם יתר השרשראות שהרכיבו את המציאות.

נחזור אל "השלב" בו היגענו אל המסגרת והרגשנו בה. נחזור איפוא אל תנאינו וחז"לינו וכל יהודי שלקח את ספר התורה ביד ולמד אותו. אני מדבר על התורה שבעל פה ותורה שבכתב, היא היא "התורה".

נכנסנו אל המסגרת בפועל, ותחושת חום אפפה אותנו, הודות לתכונה "הזכרית" שפיתחנו דרך קשת המידע הראשונה של התורה. התמזגנו באופן מושלם וכנה עם כל טפח מהמציאות, ומוחינו הסתגל לעבד מידע אנלוגי ולהגיע אליו באופן הזה אנו כבר כשירים ומוכנים לשלב השלישי, בו ניתן לקרוא את המידע המסווג של המסגרת הניידת התורה. יש לנו כבר מסגרת חשיבה שדרכה נוכל להעיף מבט במפה ולקרוא את המידע שמכילה בעיניים מזויינות.

3. מקבלים את שערי גן עדן ליד. חוזרים אל אותה התורה ואל אותן המילים, וקוראים את המידע המסווג שמכילה "המסגרת" בעיניים אנושיות. שם נפגוש במידע חדש שבד"כ אין לו קשר עם המידע שהיה נהיר לנו פעם. פשוט מעיפים מבט במפה האבודה ומזהים את נוני הצדיק שעליה. זו המפה שעיני למך נשואות היו אליה, וביקש לשמור אותה על המדף בבית ולחזור אליה כל אימת והבילבול גבר עליו.

אולם קרתה וכאמור תקלה טכנית עם ישראל לא ידע לזהות את "שם העצם" של התורה. הוא לא ידע שהתורה היא "מסגרת חשיבה" שיש להגיע אליה ורק לאחר מכאן לקרוא את המידע שבה. אי-ידיעה זו גרמה לשיבוש בקליטת המידע:

אומנם עם ישראל לא הגיע אל השלב השלישי, אולם הוא הגיע אל השלב השני ועבר אותו בהצלחה זיו השכינה היה על ראשו. הוא למד תורה, ומוחו האנלוגי הגיע לשיאו, עימו הגיע לישוב הדעת, ונכנס בפועל אל מתחם המסגרת החמה, הגם ולא היה מודע לקיומה.

עם ישראל לא היה מודע לקיום המסגרת, אך הוא חש את קרני החום שלה, ואת הקרינה הזו שייך ובצדק למהות המידע שלמד.

עם ישראל לא היה מודע לקיום המידע המסווג של המסגרת, אך עצם מיקומו בתוך המסגרת זיכה אותו לקלוט מידע חלקי ומסווג שטיפטף מכותליה והוא קלט כאמור את המידע החלקי זה, וניסה לעבד אותו ולחברו עם מקור המידע היחיד שהיה מודע לקיומו, הוא הוא קליפת המידע הראשונית שלמד בתורה. כך התחיל תהליך השיבוש בקליטת המידע. נביאיו ניבאו וכוהניו פסקו ומפרשיו פירשו וקלטו מידע בדיד ובלתי סדיר, וכך חזרו באותה מנהרת הזמן האנלוגית שהביאה אותם הלום – חזרו מאות הקילומטרים אחורה, אל עידן קליטת המידע הבלתי סדיר והבדיד ועיבודו בהתאם... כך הלך והתרחק מעיניהם השלב השלישי, שטפח קטן באמת הפריד ביניהם, והיה אמור להיות בהישג ידם... מפתחות גן העדן אמורים היו להיות בידם. זו הבמה עליה התפתח ושיגשג השיבוש בקליטת המידע וגם בעיבודו.

כך קובעו מושגים שגויים, שנולדו מתוך המידע המשובש שנקלט, וטעות הייחוס היתה בסיסם, כגון גן העדן, גהינום, עולם הבא חיי עולם הבא החיים שלאחר המוות עבודת השם יתברך הנחש של חוה, האתרוג – עץ הדעת תיבת נוח האבודה המבול בית המקדש ארץ ישראל הקדושה... ואיך לשכוח את "התורה הקדושה". זו, לציין, רשימה חלקית ביותר.

אינני מתיימר לשרוד ולהגדיר את הרשימה במלואה ואת כל המושגים והמונחים התורתיים הינני ניצב על אם הדרך– אך בהתחלתה, ורק טיפה קטנה טעמתי מהאוקיאנוס השקט...

ח ויאמר אלקים אל-נח ואל-בניו אתו לאמר. ט ואני הנני מקים את-בריתי אתכם, ואת-זרעכם אחריכם. י ואת כל-נפש החיה אשר אתכם, בעוף בבהמה ובכל-חית הארץ אתכם מכל יצאי התבה, לכל חית הארץ. יא והקמתי את-בריתי אתכם, ולא-יכרת כל-בשר עוד ממי המבול ולא-יהיה עוד מבול לשחת הארץ. (בראשית ט') – דוגמית קטנה מהאוקיאנוס האדיר.

ברית: זהו "עיקרון ההתמדה" של הרצון האנושי עיקרון הנגזר מחוק ההתאמה הסימטרית שאומר:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה האין-סופית ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מבחוק הזה.

משמעות המילים: האדם יכול להגיע לכל דבר אשר ירצה גבולו הוא השמים. הוא יכול להעזר בדמיון, ומוחו האנושי יעזור לו לשעוט בדמיונו הכי רחוק שאפשר, באופן שכל הסובב אותו, היינו כל גורמי היקום, יתאימו את עצמם עם רצונותיו, כוונותיו.
במילים אחרות, כל מה שקורה במרחב – נגזר מתוך הרצון האנושי האדם מעצב את המציאות, עושה אותה, הוא גורם לדברים להתרחש ובכלל הדברים האלה – החיים, חייו, והמוות– מותו.

ברית: זו פוליסת הביטוח לעיקרון ההתמדה הפועל במרחב. על פוליסה זו חתום השם יתברך, והמוטב הוא האדם: רצונך האנושי, ומרגע הגהתו, ימשיך להתקיים במרחב, בצל חוק ההתאמה הסימטרית.

מבול: כולנו כבר יודעים את משמעות המונח.

נוסח הברית / וזאת לתעודה:

והקמתי את-בריתי אתכם, ולא-יכרת כל-בשר עוד ממי המבול ולא-יהיה עוד מבול לשחת הארץ. (בראשית ט, יא) :

בעל הרצון המקורי: למך.

נוסח הרצון המקורי:

כט ויקרא את-שמו נח, לאמר: זה ינחמנו ממעשנו, ומעצבון ידינו, מן-האדמה אשר אררה ה' (בראשית ה, כח)

למך רצה מפה שיחזור דרכה על כל נקודות הציון שעלול לאבדן בדרך... הוא רצה להפסיק את רעם הבילבול שעלול לשלוט בו ולבלבל את שמיעתו ראייתו וכל חושיו. הוא רצה מפה שיחזור דרכה אל גן עדן.

ובניסוח ישיר:

וכאשר ייבנה המנגנון שממנו תיגזר "המפה" וכאשר נשים יד על הסוכריה המתוקה הזאת, או אז טעימה אחת מסוכריה זו תספיק למחוק את כל העצב הנצבר על פני האדמה המבולבלת הזאת... עצב שבמו ידינו צברנו, ונתונים שבמו ידינו בילבלנו.

נוסח הברית (התעודה) בתירגום סימולטני אונליין: הרצון המקורי של למך ימשיך להתקיים ולהדהד במרחב. אשר על כן וכתוצאה ישירה מזאת, לא יהיה עוד מבול מתמשך של מידע, שהאדם יטבע בתוכו ולא ידע לצאת ממנו, כי תמיד תהיה מפה ניידת וזמינה בקירבת מקום שהאדם יכול להעזר בה ולעמוד שוב על אם הדרך וזהו למעשה רצונו המקורי של למך רצון שימשיך להתקיים ולהדהד במרחב.

נח הפעיל את הפוליסה ונהנה מרצונו המתמשך של למך, אביו. הוא ביקש תיבה וקיבל.

עם ישראל הפעיל את הפוליסה באמצעות צד שלישי (משה רבינו), ונהנה מהרצת הרצון המתמשך הזה. הוא ביקש מסגרת וקיבל אלף: משכן, בית המקדש, הר הבית, ירושלים, "ארץ" קבועה ושמה ישראל ועוד כלי מחשבתי נייד ושמו תורה...

בעזרת הכלי המחשבתי הנייד נשמרה התכונה "הזכרית" שבאדם, והתדר האנלוגי האנושי לא סר מהמרחב. כלי מחשבתי זה לא הפסיק לייצר תדרים אנלוגים מקוריים ותקינים על פני כל הדורות האנושיים. זהו מקור הקיום המתמשך של כל משפחת האדם, וזהו גם מקור קיומו הבלתי פוסק של עם ישראל – היצרן הראשי והבלתי נלאה לתדר האנלוגי האיכותי קו ייצור זה לא פסק מעולם קיום עם ישראל לא פסק מעולם וגם קיום האנושות לא פסק בעקבותיו הברית האלוקית עם האדם עמד במבחן התוצאה:

והקמתי את-בריתי אתכם, ולא-יכרת כל-בשר עוד ממי המבול ולא-יהיה עוד מבול לשחת הארץ. (בראשית ט, יא) – אומנם לא השכיל האדם לנצל את הברית הזאת ולקבל חזרה לידיו את מפתחות גן העדן, אולם את המנהרה לגן העדן חצב במו ידיו, ונוכחותו בה לא פסקה מעולם. "ברית" זו נחתמה איפוא בין שני צדדים, והתקיימה כתיקנה על ידי שניהם.

עוד דוגמית מהאוקיאנוס האדיר והשקט, ועודינו עם המונח "ברית":

ט ויאמר אלקים אל-אברהם, ואתה את-בריתי תשמר--אתה וזרעך אחריך לדרתם. י זאת בריתי אשר תשמרו, ביני וביניכם, ובין זרעך אחריך: המול לכם כל-זכר. יא ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם. יב ובן-שמנת ימים, ימול לכם כל-זכר--לדרתיכם: יליד בית--ומקנת-כסף מכל בן-נכר, אשר לא מזרעך הוא. יג המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם, לברית עולם. יד וערל זכר, אשר לא-ימול את-בשר ערלתו--ונכרתה הנפש ההוא מעמיה: את-בריתי הפר. (בראשית יז)

אנו חוזרים אל "הרצון האנושי המשותף" הראשון ביקום.

והאדם ידע את-חוה אישתו, ותהר, ותלד את-קין, ותאמר קניתי איש את-ה' (בראשית ד', א)

עמדנו בעמודים הקודמים על משמעות הרצון המשותף הזה, מקורו והמשמעות שלו. אדם וחוה רצו להרחיב את יריעת רצונותיהם המשותפת, ע"י יצירת עוד ישות שתיצטרף אליהם ותיכנס איתם תחת אותה היריעה, וכך תגדיל את כיפת הרצון המשותף של "האדם" ותרחיב את אופקיו, הן במחוז הנקבי, והן במחוז האנלוגי, הזכרי. זה הפרי הראשון שקטפו במשותף, לו קראו קין, ואחריו קטפו את הבל, ואת שת... הם טיפסו אל המחשבה האלוקית שיצר את הזכר והנקבה במטרה להשלים את מרחב האפשרויות העומדות בפני האדם, והם העתיקו מחשבה אלוקית זו וקטפו אותה לעצמם הגיעו עד להנאה אלוקית, עילאית, שאין דומה לה, ועוד ידם נטויה...

הנשמה האדירה והבלתי מוגבלת של חוה, היא שנקבה את ערך הרצון הזה, ואדם הצטרף אל המסע העילאי זה וקטפו ביחד פרי ועוד פרי. אם כן, הפרי היה משותף, אך מי שהגה את הרצון הגולמי הזה – הוא אשר ינהיג אותו בעתיד ולכל הימים... האישה הרה ויולדת ומניקה את הילוד ומטפלת בו לאורך כל ההסטוריה האנושית.

וכפי שהזכרנו, חוה שידעה לנקוב ברצונה – היא זו אשר ירדה ראשונה מהבמה הרציונלית – ודווקא בגלל אותה הנשמה הבלתי מוגבלת, שהמציאה את הספק ביכולתה, וביססה במו ידיה את יסודות הגבלתה. וגם עם "המצאה" זו הלכה עד הסוף, ולא הצליחה לעצור גם כאשר הגיעה אל מגבלת המגבלות אל הקריסה והמוות.

ואדם אוחז בשימלתה לאורך כל הדרך, לחיים ולמוות, עומד משתאה מיכולותיה עד אשר נותר לבד על הבמה, והצליח בעזרת מוחו האנלוגי להמשיך ולהחזיק כברת דרך, ולקטוף אף את אותו הפרי שפעם נקטף במשותף עימה.

אולם ובשלב מאוחר גם הוא התמסר אל המציאות הווירטואלית והטיל ספק ביכולתו מוחו האנלוגי התנוון וקרס, והוא בעקבותיו.

נותר על הבמה אדם, אדם פשוט, זכר ונקבה שמו אך ורק שמו. לא זכר שזוכר היה, ולא הנקבה שנוקבת ברצונה... נותר אדם מוגבל ומשותק, שמרחבו לא עולה על מרחב החיה שאיתו נותר אדם שמתכונן לקריסתו מרגע לידתו.

ועל אף זאת, הרצון האנושי הראשון והמשותף, המשיך לרוץ במרחב ולא הפסיק לרגע על פי העיקרון המנחה – רצון אנושי ימשיך להתקיים ולהדהד במרחב. האדם המשיך ללדת בנים ובנות המשיך לכאורה לקטוף פירות להנאתו העילאית...
מהנאה זו לא נותר כי-אם אות מיקרוסקופי שקוראים לה בימינו "אינסטינקט מיני" היא ההנאה המינית המוקצבת, בה משתתף הזכר המחזר, והנקבה החלשה המעריצה על תנאי...

לציין ולזכור: רגע לפני הקריסה, האדם התעלה על עצמו, ורשם נקודת ציון ראויה לשמה. הוא ניבא את קריסתו, עמד על מקורה, ורצה את התרופה שתצילו מידי עצמו... הוא בנה ברצונו זה את יסודות המסגרת, שבבוא היום יהנה מקרני החום שלה שיאירו לו את הדרך חזרה אל הבסיס היפה ממנו הידרדר אל גן העדן, היכן השפע האלוקי וההנאה העילאית.

והינה מתוך רצון מתמשך "וחכם" זה – נולדה המסגרת המיוחדת, התורה. משימתה היא להאיר בקרני החום הנפלטים ממנה, את הדרך חזרה למי שרוצה לחזור אל חיק הגן, לטייל ולקפץ בין שורות עציו הארוכות, ולקטוף להנאתו את פירותיו הטעימים, העילאים...

מתוך הפירות הללו, ישנו פרי אחד שכבר נקטף וניתן לטעימה מיידית... זה הפרי המשותף הראשון של אדם וחוה. אלה הם הבנים והבנות שאנו "קוטפים" היום עם הנאה מיקרוסקופית, ויש לחזור אל מימדי ההנאה המקורית ולשחזר אותה לזכור אותה, לזכור את מימדיה.

נקודת החזרה ומטבעה מתחילה מאותה נקודה נחותה אליה היגענו. עלינו להיות מודעים איפוא לנקודת השפל אליה היגענו ועליה אנו עומדים. זוהי הערלה הדבר המיותר המאוס הזה. מיותר היה חטאינו... מאוס היה הספק שנכנס לליבנו. זר וערל הנחש שהתנחל בנפשותינו איתו עברנו כברת דרך והיגענו עד הלום, עד להנאה מיקרוסקופית זו – "עילאית" בלשונינו.

ביום השמיני, יום לאחר שעברתם את מלוא שבעת שיעורי ההדרכה הראשונים וניכשלתם בהם, ואת עצם היום האפל הזה תזכרו ותציינו. בעצם היום הזה התחילה נפילתכם התהומית במדרון אפל וחשוך, בו נפרדתם מההנאה העילאית, ומהפרי האלוקי. את עצם היום הזה תציינו לדורותיכם, בזכרכם, באלה שלא זכרו את מעלתם, את מוצאם, את ייעודם... באלה שלא השכילו להשתמש במוחם האנלוגי, בשפתו האנלוגית... באלה שלא ידעו לנצל את תדריו האנלוגים.

המול לכם כל-זכר – נתקו את הערלה הזרה הזאת מכל זכר כרתו אותה! התנתקו ממנה.

ובן-שמנת ימים, ימול לכם כל-זכר—לדרתיכם. – כרתו את העורלה הזאת בעודה באיבה, כבר ביום השמיני. היום התשיעי רחוק הוא מהיום השביעי, ומשבע השיעורים שנטשתם ולא נתתם את דעתיכם עליהם...

זאת בריתי אשר תשמרו, ביני וביניכם, ובין זרעך אחריך: – "ברית" זו תיקרא ברית, אם תישא את חתימתי וחתימתכם כאחד: ביני וביניכם, ובין זרעך אחריך.

זאת בריתי – אשר תשמרו: בתנאי וכאשר תשמרו...

ומהו הברית?

הוא הוא אותו ברית: זו פוליסת הביטוח לעיקרון ההתמדה הפועל במרחב. על פוליסה זו חתום השם יתברך, והמוטב הוא האדם: רצונך לחזור אל קטיפת הפרי המשותף ואל ההנאה המקורית ממנו – ימשיך להתקיים במרחב, בצל חוק ההתאמה הסימטרית.

וזאת לתעודה: היהודי לדורותיו קיים את הברית הזו הוא הכין את חלקו במסגרת, שתיפתח בפניו את הדרך חזרה אל המרחב המקורי הקדום. "ברית" זו נחתמה איפוא בין שני צדדים, והתקיימה כתיקנה על יד שניהם.

"ערווה" – זה עוד מונח תנכי שנשר מהערלה...
ו איש איש אל-כל-שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערוה: אני ה'.
ז ערות אביך וערות אמך לא תגלה: אמך הִוא, לא תגלה ערותה.
ח ערות אשת-אביך לא תגלה: ערות אביך הִוא.
יב ערות אחות-אביך לא תגלה: שאר אביך הִוא.
יג ערות אחות-אמך לא תגלה: כי-שאר אמך הִוא.
יד ערות אחי-אביך לא תגלה: אל-אשתו לא תקרב, דדתך הִוא.
טז ערות אשת-אחיך לא תגלה: ערות אחיך הִוא. (ויקרא יח)

הערך האינציקלופדי של המונח "ערווה": מערומים, מבושים, זימה, הפקרות, פריצות. זהו אזור אברי המין.

מהערך האינציקלופדי ומהמשמעות הנגזרת מהציווי התורני, אני מגיע למסקנה חד משמעית: "ערווה" – זה מונח שמבטא השפלה ובושה שלא מוסיף גאווה לבעליו...

השאלה היא, ומדוע מותר לאדם לגלות את ערוות אישתו? והרי ללא גילוי ערוותה – לא יהיו לו בנים ובנות...

ובכן התשובה נמצאת בגוף השאלה: הוא הוליד בנים ובנות וגילה בזאת את ערוותו ואת ערוות אישתו... הם גילו את מבושיהם, וזה הסוד המביש שלהם. זה היה אמור להיות הפרי המשותף של הרצון שלהם, שנקטף מגן העדן ושטיפסו על ההר להשגתו זה היה אמור להיות מקור גאוותם ונחת רוחם... הוא היה אמור לדעת אותה והיא אמורה היתה להרות, לטפס על ההר והוא איתה... אך שום דבר מכל אלה לא היה, לא הר ולא טיפוס ולא ידיעה ולא גאווה גם לא רצון – לא משותף גם לא בודד. זהו איפוא מקור ההשפלה שלהם, וזהו מקור הבושה שלהם. זה מקור זימתם ופריצותם. הם נתפסו איפוא במערומיהם, אך רק לעצמם גילו את זה... את הסוד המעליב והמביש הזה – רק שני בני הזוג ראו.

ערות אשת-אחיך לא תגלה: ערות אחיך הִוא! – זה הסוד האישי והמביש של אחיך! ומה לך לגלות אותו?!

ערות אשת-אביך לא תגלה: ערות אביך הִוא! – זה סודו וזו בושתו ובושת אישתו.
איש איש אל-כל-שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערוה: אני ה' – אל תגלה את ערוות ביתך ואל תוסיף בילבול לבילבולך: היא אמורה להיות "הפרי" שלך... ולנישמת ביתך הנקבה – בן זוג זכר אחד ויחיד שתי הנשמות שמשלימות אחת את השניה - אין הם אלא נשמה אחת השכחת? [ אדם = נקבה + זכר ]
ומהיכן לי שהיא שלו והוא שלה?
- אני ה' – אני בראתי את האדם [ אותם ].
אני יודע שגם המונח "נידה", "טומאת הנידה", "טהרת הנידה", טומאת היולדת וטהרת היולדת... כל המונחים הללו קשורים הם בנושא הרצון האנושי המשותף, או ליתר דיוק – אינם קשורים ורחוקים מהרצון האנושי, שכבר אינו רצון ואינו משותף... הולדת הבנים והבנות היא בסך הכל פעולה נגזרת מהאינסטינקט המיני של האדם – ותו לא זה מקור הערווה האנושית.
אולם ומידי פעם, מופיע מאי-שם ניצוץ אחד מקורי ואציל, שגם אדם וחוה בתקופת טרום חטאם – היו מזהים אותו וגאים בו... ניצוץ כזה היה מזוהה ישירות עם הרצון המשותף שלהם, על כל המשמעויות הדקות הנגזרות ממנו.
הזכורה לכם המשוואה הזו? [אדם + חוה + קין = אדם]
הבה ניזכר במקור המשוואה הזו. השם חילק את אותה הנשמה המקורית של "אדם" למרכיב בן שני נתונים במקום אחד, באופן ששני הנתונים ביחד יוכלו לקיים את יעוד הנשמה המקורית. אמור מעתה: זכר + ונקבה = אדם. זהו "אדם" המקורי שנברא בצלמו, ובשביל שיוכל למלא את יעודו ולחיות בצלמו, נתן בידו כאילו שני כלים ונכון להגיד – יצר אותו בשני כלים זכר ונקבה.

הפרי שחוה רצתה בו וקיבלה אותו, הוא שיכפול מדוייק "לפטנט האלוקי" שדרכו נפתרה בעיתו הטכנית של "אדם" המקורי אולם בפני חוה לא עמדה שום "בעיה טכנית" שהצריכה פיתרון, כי-אם רצון אנושי גרידא להגדיל ולהאדיר את עצם ההנאה מאופקי החיים ע"י שיכפול הפטנט האלוקי ויצירת כיפה יותר גדולה, תחתיה יפעלו כל קווי היצור של ההנאה הגלובלית. סביר להניח, למשל, שהפרי המשותף של אדם וחוה ביחד יותר גדול מפרי אחר – אילו היה של אדם לחוד או של חוה לחוד. ובכן, ובשביל ליישם את המסקנה הזו בפועל, חוה רצתה להוסיף עוד חלק למשוואה המקורית, הוא הוא הפרי המשותף שנקרא "קין". אמור מעתה:
אדם + חוה + קין = אדם. כאשר "האדם" = אדם + חוה, וגם קין = אדם + חוה. (כי קין הוא פרי וחלק אינטגרלי מאדם וחוה כאחד).

במילים אחרות: "האדם" = כל האנושות. כולל הסיני גם האיטלקי והרומני...
זו המשוואה המקורית שאדם וחוה, ובעצה אחת ביקשו להגיע אליה. זה היה רצונם המשותף והמקורי רצון שעודינו פועל במרחב. קשה לרדת אל עומק המשוואה, אך מופיע מידי פעם ניצוץ אחד שמזהה אינסטיקטיבית את המשוואה זו ואף מתחבר עימה באופן רציונלי. זה היה רועי קליין ז"ל שראינו בהתנהגותו סטיה ברורה, אולם הוא ראה לנגד עיניו משוואה מתמטית אנושית פשוטה: האחד שווה- פחות מפלוגת חיילים.
כדאי שילדיו ידעו את מקור "סטיית" אביהם. כולנו זיהינו את הסטיה, והוא עמד בודד מול כולנו, ולא הבין על מה המהומה: בסך הכל פתר משוואה מתמטית פשוטה.

אלברט שבות - פנמה




דירוג:  

הוסיפו ל Facebook Share on Twitter

הוספת תגובה / יצירת קשר עם אלברט שבות

שם מלא: *

אימייל: *
(האימייל לא יפורסם בשום מקום באתר)
כותרת: *
תוכן:
6 + 8 =