הליקויים הקיימים בנישואין המתבססים על הסכם ממון

הליקויים הקיימים בנישואין המתבססים על הסכם ממון

חלוקת נכסים בעת גירושין, משליכה על השוויון של מודל השותפות. בשל כך, נוצר חוסר עקביות בדרך בה נוהג החוק כלפי צדדים שונים במקרים שונים, ובכך עלול להיפגע הצד החלש יותר מבחינה כלכלית. נוהג עקבי לטיפול בצדדים כשותפים שווים, חיוני והכרחי לגישה הקוהרנטית המוגדרת ע"י דעת החברה/ציבור, אשר ברובו דוחה את תדמית הנישואין כמוסד פטריארכאלי/קדום.

נסיבות הוצאה לפועל של הסכם, וחלוקה רכושית, ועקרון חופש החוזים אינם תמיד רצויים ע"י הציבור/החברה. ראשית, נסיבות מימוש הסכם נישואין פועלות בצורה שונה משמעותית, מחוזה /הסכם רגיל/סטנדרטי. כפי שצוין לעיל, סילוף קוגניטיבי, הנו קושי חמור במימוש הסכם נישואין. על הצדדים לידון על האינטרסים השונים לכל צד, וכאשר ההסכם שנכרת אכיף, הוא שולט עליהם כמעין "שלט רחוק" המכתיב את הפעולות. בזמן כריתת ההסכם רוב הזוגות מונעים מאהבה, אמון הדדי, אחריות ואופטימיות. ולכן התדיינות על הסכמי קדם נישואין, עלולה להיות מכאיבה.
תופעה זו ידועה, בשל התרחשות חוזרת ונישנת, שלל מקרים דומים החוזרים על עצמם באותה תבניתיות, אשר המעורבים בה אינם מתלהבים מהאופציה, אך בוטחים ומאמינים בבן/בת הזוג, הנענים בשתיקה לביצוע ההסכם. יתרה מכך, היקף המקבלים את ההסכם בשתיקה, משקף התדיינות בין צדדים שאינם שווים במעמדם בעת חתימת ההסכם,ומשכך הסבירות היא כי החוזה יגדיל את השונות.

השוואה לארה"ב ?
בארה"ב היה החשש שלא ניתן יהיה לאכוף את הסכמי קדם הנישואין בביהמ"ש בשל בין השאר, עקרון ההפרדה בין דת ומדינה הקיים שם, זכות הצדדים לביטול הסכמתם, קבלת החלטה בהליך גירושין בפני בורר וחוסר האפשרות בארה"ב לחייב ב"דמי נזק" בתור סנקציה. במס' משפטים אזרחיים בארה"ב חייב בית המשפט את הבעל למסור לאשתו גט על סמך הכתובה .
ב-1983 התקבל חוק במדינת ניו- יורק כי לא יינתן פס"ד לבן הזוג הדורש גירושין אזרחיים אלא אם כן הביא לביהמ"ש אישור שעשה כל שביכולתו להסיר כל מחסום העלול למנוע מבן זוגו להינשא מחדש, אין בחוק כל כפייה על אדם לגרש בניגוד לרצונו.
במדינת פלורידה היה המקרה הראשון בו ביהמ"ש הרשיע בעל ואישה לחיי עליבות ( בדומה להסכם שלום בית בבית הדין הרבני), האלטרנטיבה לגירושין הייתה עריכת הסכם. על ההסכם להחיל זכויות, תכונות, צרכים ותשוקות של הקשר. הסכם שכזה עלול לפגוע בחיי הנישואין ( ע"פ השיטה הציבורית) היות והוא עלול לעודד פירוד, ומאיים לגרום הרס לנישואין, מן הטעם שנלקחת מראש האפשרות של פירוד. על אף טענות אלה, המשיכו בתי המשפט בדרך של הכרה בהסכמים.
הפרסום שספגה גישת ההסכמים ע"י הועידה הלאומית של הנציבים בארה"ב, הביא להתפתחות העיקרית ב 1983 בחוק. הטיפול בהסכמים אלה הפך זהה לטיפול בחוזים רגילים, למרות שהועלו טענות כי רק חלק מהטענות שבהם מבוססות, ולא כולן.

בשנת 1990 בג"צ במדינת פנסילבניה- העניק להסכמים רמה / מעמד מחודשים בפס"ד סיימון נ' סיימון, הבעל שהיה עשיר יותר ומבוגר יותר הציג בפני האישה הסכם נישואין בערב חתונתם, וזו חתמה ללא התייעצות עם עו"ד או אדם אחר מלבד הגבר. תוכנו של ההסכם הגביל את האישה בקבלת תמיכה כספית. ביהמ"ש לא רק ביטל את ההסכם, אלא אף קבע כי חלוקה שנקבעת בהסכם צריכה להיעשות ולהיערך כמו בחוזה מסחרי, היות והסכמי נישואין הם חוזים, ויש לנהוג בהם ככאלה.
מוסכם כי הסכמים אלה משקפים החלטיות שיפוטית, אשר מתבטאת במטרות הסכמים אלה.
מרבית המדינות בארה"ב כושלות כיום באופן בהן נוהגות בהסכמי קדם נישואין, בעוד פנסילבניה עצמאית בתחום. בפס"ד סיימון הפסיקה מבטאת הסתמכות קיצונית (באופן יחסי) על החוזה. הפסיקה במדינות אחרות בארה"ב מתמקדת פחות בטבעו של החוזה, כמו כן ישנה הסתמכות על ההסכמים רק אם הם הוגנים באופן ממשי בעת הגירושין. מדינות שונות מסרבות להכריח כל נישא, להשתמש בהסכם מסוג זה.

השוואה לאנגליה-
באנגליה הוצע חוק המנצל את שיטת הגירושין האזרחיים הנהוגה שם בשני שלבים: הקביעה ראשונה הופכת מוחלטת רק לאחר שישה שבועות. לפי הצעה זו כל אחד מבני הזוג יוכל למנוע את קביעת הגירושין הסופית, אם במהלך תק' הביניים של ששת השבועות גילה בן הזוג סרבנות למתן גט שעליו הוחלט בבית הדין יהודי.