איפה המדינה ואיפה השלום?

על פי הקבלה נזכה לבואו של השלום המיוחל רק כאשר נגיע לאיזון עם הטבע, עם הבורא
איפה המדינה ואיפה השלום?
חומות תקווה
כולנו מאמינים בשלום, רוצים מאוד שהוא יהיה כבר כאן, אבל פשוט כבר נמאס לנו מלהתאכזב... מסתבר שלפי הקבלה נזכה לבואו של השלום המיוחל רק כאשר נגיע לאיזון עם הטבע, עם הבורא. אני עדיין זוכר את אחר הצהריים החמים ההוא של אמצע ספטמבר, 1993. ישבנו מרותקים למסך הטלוויזיה, וצפינו ברגע שנראה אז היסטורי בכל קנה מידה: יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל דאז, ויאסר ערפאת, שעמד בראש אש"ף, חותמים על הסכמי אוסלו על רקע המדשאות הירוקות של הבית הלבן.

אני זוכר את התחושות המעורבות שעברו בי בעת שצפיתי בלחיצות היד ההססניות, את השקט המתוח ששרר בחלל החדר – אבל יותר מכול זכורה לי התקווה שניצתה בנו אז, תקווה שהִנֵה, ממש עוד מעט, יהיה כאן שלום.

יחד איתי צפו בתמונות עוד מאות אלפים. דומה היה שאפילו בליבם של הספקנים שבינינו, ניטע זיק של תקווה לשלום. היינו צעירים, תמימים, וחדורי אמונה בדבר מזרח תיכון חדש. קיווינו שבעוד יום-יומיים, מקסימום שנה-שנתיים, נשתחרר סוף סוף מהמועקה הזאת, מהקושי של ההגדרה העצמית ובעיית הזהות, ודת, ומדינה, וערבים, ושטחים... ואז אפשר יהיה לעסוק בדברים החשובים באמת, כמו חינוך ותרבות.

אלא שבתום כמה חודשים החלום נקטע, הבלון התפוצץ והאוויר יצא בקול שריקה עזה. ואנחנו? אנחנו התעוררנו למציאות כואבת של פיגועי התאבדות אכזריים ותחושת כאוס כללית. הסכם אוסלו ב' חצה אותנו למחנות ועורר הסתה אלימה. יצחק רבין נרצח.

ואז התחילה "תקופת ההסכמים" השונים... וכששוב התעורר בנו זיק של תקווה, אינתיפאדת "אל אקצה" הכתה בנו כמו סטירה מצלצלת ומחקה הכול.

עייפים מלהתאכזב
היום, כשהמילה "שלום" נזרקת לה לחלל החדר, עולה חיוך מר על פני חבריי: "שלום?" הם אומרים בציניות, "הפסקנו לחלום, אין עם מי לדבר". נראה כי למרבית הציבור כבר נמאס להתאכזב מלצפות לשלום.

לפני כמה שבועות פורסמה ידיעה על הצעתו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לשלום עם סוריה. המעניין הוא, שהתגובה הראשונה לידיעה הייתה דווקא ביקורת, שנמתחה על ניסיון הממשלה להסיט את תשומת הלב מנושאים אחרים, הרבה יותר חשובים, שעמדו על הפרק. לא מפתיע, שכעבור יומיים תמימים הנושא ירד כמעט כליל מהשיח הציבורי.

זה גרם לי לתהות: מדוע כל הניסיונות להגיע לשלום נכשלים? האם רק בגלל תנאים חיצוניים? אולי, אחרי כל כך הרבה ניסיונות, עלינו פשוט לעצור לרגע ולבדוק את דרכנו? ואולי הסיבה לחוסר ההצלחה להשיג שלום טמונה ברובד פנימי ועמוק יותר, ואם נבין זאת, נראה שהפתרון כבר נמצא כאן, ממש לנגד עינינו?

חכמת הקבלה אינה עוסקת בפוליטיקה. היא גם לא עוסקת במפלגות או בספינים תקשורתיים ואינה מצדדת בימין או בשמאל, שמחליפים ביניהם עמדות חדשות לבקרים. אולם היא כן טוענת שיש דרך מעשית ובטוחה לשלום – כזה שבא מבפנים, שלום אמיתי. להלן הנוסחא:

השאיפה הטבעית לאיזון
חלקנו ודאי זוכרים איך למדנו בבית הספר ש"הטבע שואף לאיזון", או את המשפט המפורסם של אריסטו: "הטבע אינו סובל רִיק". כלומר, אם פרט אחד במערכת הטבע יוצא מאיזון – מהשלמות של הטבע – הוא יוצר ריק, ואז הטבע כולו פועל כדי להחזיר אותו לאיזון – למצב השלם.

נתבונן למשל על מה שקורה לגופנו כשהטמפרטורה סביבנו עולה או יורדת: הגוף עושה כל שביכולתו כדי לשמור על איזון, על מידת החום הקבועה שלו. אם חם בחוץ, הגוף שלנו מקרר את עצמו בכך שהוא גורם לנו להזיע. אם קר בחוץ, השרירים שלנו נכנסים לפעולה ואנו מתחילים לרעוד כדי לחמם את הגוף.

אותו עיקרון פועל גם בטבע: כאשר הלחץ הפנימי במעמקי האדמה הולך וגובר, עד שהקליפה החיצונית של כדור הארץ אינה מסוגלת לאזן אותו – הר הגעש מתפרץ. זוהי דרך הטבע לפתור את חוסר האיזון של הלחצים.

אם כן, הסיבה היחידה לתנועה של כל חומר, אובייקט או אדם היא השאיפה לאיזון. כך מסבירים לנו מדעי הכימיה, הפיזיקה והרפואה. בשפה מדעית קרוי מצב האיזון בשם "הומיאוסטזיס" ("הומו" פירושו דומה, ו"סטאזיס" פירושו מצב), ואליו שואפים להגיע כל הפרטים הקיימים במציאות.

אז איך קשור האיזון בטבע לשלום?
על פי הקבלה העולם שלנו מופעל על ידי כוחות עליונים, כוחות טבע, כדוגמת כוח המשיכה וכוחות נוספים שפעולתם נסתרת מעינינו. מטרתם של הכוחות הללו היא להביא את העולם לפעול באיזון, בהרמוניה, בשלמות. את זה מסבירה לנו חכמת הקבלה, שנמצאת כאן כבר חמשת אלפים שנה. אלא שהיא מוסיפה ואומרת שאותם כוחות מפעילים מבפנים גם אותנו, בני האדם.

בקבלה, מקור המילה "שלום" היא המילה "שלמות", "השלמה". כלומר, כדי להגיע לטוב, לשלמות, לאותו שלום שבאמת היינו רוצים, עלינו לאזן את עצמנו עם הטבע הכולל, עלינו להגיע לשלום עימו.

מהו אותו טבע כולל? ומהי המשמעות של "לאזן את עצמנו עימו"?

בעל הסולם, גדול המקובלים במאה ה-20, מספק לנו את התשובה: במאמרו "השלום", הוא כותב ש"הטבע" והכוח העליון – הבורא, "היינו הך הם". הוא מסביר ש"הטבע" בגימטרייה שווה "אלה-ים" (שסכומם 86).

במילים אחרות, להגיע לאיזון עם הטבע משמעו לפעול בדומה לאותו כוח עליון, לבורא. ואיך פועל הבורא? הוא אוהב ונותן רק טוב. ואנחנו? אנחנו חושבים רק על עצמנו, מנצלים ושונאים זה את זה. וכל עוד כך הוא המצב, הטבע-הבורא ימשיך ללחוץ עלינו במטרה להביא אותנו לשלום עימו, לאיזון.

אבל עד שלא נתאזן עם הטבע, המצב רק יחמיר (כפי שכבר למדנו היטב על בשרנו...) וכל פתרון זמני שנחשוב עליו לא יעזור. והרי מדובר בחוק.

הפסוק המפורסם מתהלים "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו" – מסביר שרק לאחר שנעשה שלום עם הטבע – עם הבורא, כלומר רק לאחר שנלמד להיות כמוהו, ישתנו פני הדברים ויהיה שלום בינינו ובכל העולם. אז הכוחות שיורדים מלמעלה ומפעילים את עולמנו יסתדרו כך שיהיה שלום גם עלינו, "ועל כל ישראל".


דירוג:  

הוסיפו ל Facebook Share on Twitter

הוספת תגובה / יצירת קשר עם אבירם שדה

שם מלא: *

אימייל: *
(האימייל לא יפורסם בשום מקום באתר)
כותרת: *
תוכן:
9 + 7 =