שכר ועונשו

הניווט בתנך
שכר ועונשו
בספר תורה?
הייתי בבית הכנסת בשחרית, ועיני קלטו לרגע בחור צעיר אחד, שאמר קדיש על אימו. מבטי נחת על הבחור הזה, ולא יכלתי להרפות ממנו... פשוט הרהרתי: מה זה הקדיש הזה? בשביל מה זה מועיל? על מה...? מה עומד מאחוריו? למה הבחור הזה שאינו כל כך דתי- מתעקש לבוא מידי יום אל בית הכנסת מאז שנפטרה אימו ולאמר את הקדיש... למה? אין כמעט יהודי, כולל החילוניים כולל אפילו האתאיסטים שמוותרים על הקדיש...

אמר ה’ לאברם (בר' יג)

ושמתי את זרעך כעפר הארץ...

אמר ה’ לאברהם (בר' טו)

הבט נא השמימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם?... כה יהיה זרעך

אמר ה’ לאברהם אחרי עקידת יצחק (בר' כב)

והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים

אמר ה’ לאברהם (בר' יז)

ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד

אמר ה’ לאברהם (בר' יז)

אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים

אמר ה’ לאברהם (בר' יז)

והפריתי אותך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו

אמר מלאך ה’ להגר (בר' טז)

הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב

אמר ה’ לאברהם, על ישמעאל (בר' יז)

והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד

אמר ה’ ליצחק (בר' כו)

והרביתי את זרעך ככוכבי השמים

אמר ה’ ליעקב (בר' כח)

והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה

את הרשימה לעיל ראיתי ב:"אתר הניווט בתנך", אתר המוקדש לעילוי נשמתו של דב סגל ז"ל, וזאת כאשר גלשתי ברחבי הרשת במטרה לחפש ביטויים המציינים ברכות השם לאבותינו, או אז נתקלתי ברשימה המוכנה הזאת למעלה- נפלאות דרכי האינטרנט...

כפי שרואים ברשימה לעיל, כל הברכות של השם לאבותינו, מופנות אל זרע המבורך הייתי רוצה להתמקד, לצורך המאמר שלי, בברכה אופיינית אחת של השם לאברהם אבינו, שנאמרה לו בעקידת יצחק וזה לשונה:

טו ויקרא מלאך ה', אל-אברהם, שנית, מן-השמים. טז ויאמר, בי נשבעתי נאם-ה': כי, יען אשר עשית את-הדבר הזה, ולא חשכת, את-בנך את-יחידך. יז כי-ברך אברכך, והרבה ארבה את-זרעך ככוכבי השמים, וכחול, אשר על-שפת הי?ם וירש זרעך, את שער אויביו. יח והתברכו בזרעך, כל גויי הארץ, עקב, אשר שמעת בקלי. (בראשית, כב')

אברהם אבינו עמד בניסוי הכי קשה שאדם יכול לדמיין, הוא עמד להקריב את הבן שלו, ועל זה הוא מקבל את הפרס: ברך אברך את זרעך? הזרע שלו יקבל את שכרו? זרעו ירבה כי הוא היה איש טוב ונאמן? "זרעו" שאפילו לא מכיר אותו, לא יודע במי מדובר במה מדובר! השם מבטיח לאדם בשר ודם את ההבטחה המקסימלית לשכר המקסימלי המסתכם ב: ילדיך וצאצאיך יקבלו את שכרך!
השאלה במילים אנושיות היא: מדובר, בסופו של דבר, באדם בשר ודם, ואדם כל אדם מרגיש יותר את בשרו ואת עצמו לפני כל דבר אחר מדוע למשל לא יתגמל אישית את אברהם אבינו עבור מעשיו, היד אלוקים תקצר לעשות זאת חלילה?
השאלה הזאת מקבלת משנה תוקף, כאשר התגמול המובטח לאברהם אבינו, אינו מדבר על ברכה שיהנה ממנה דור בניו הנוכחי, אלא על דורות אחרים רחוקים... במילים אחרות: גם אני אוהב את הבן שלי שחי איתי בבית, ואשמח מאוד למשל אם אלוהים ישלח לו ברכה בעסקיו ובביתו וישלח לו כמליון דולר דרך איזה טופס לוטו קטן... וגם אברהם אבינו ללא ספק היה שמח במתנה קונקרטית כזאת, אם השם היה מבטיח אותה ליצחק בנו אולם הוא לא הזכיר אפילו את השם יצחק כאשר בירך אותו, ובמקום זאת כאמור, הזכיר את זרעו בטווח הארוך, והתכוון למאות הדורות שיבואו... מה לאברהם ולדורות שיבואו? הוא היה איש טוב וישר ודורות הבאים יקצרו את פרי עמלו? למה שלא יקצור הוא בעצמו? ושוב, היד ה' תיקצר חלילה לשלם לו בעולם הבא ובעולם הזה? לא מן הסתם אני מפרט ומאריך בשרידת השאלה הזו, כי היא העסיקה אותי והרהרתי בה מאז שהייתי ילד, ולדעתי מדובר בשאלה תקינה ומעל לכל- אנושית ואני בחרתי להציגה בגודלה המקורי, כפי שהירהרתי בה מימי נעורי...

עוד לא הסתיימה השאלה שלי:

ו ויעבר ה' על-פניו, ויקרא, ה' ה', אל רחום וחנון--ארך אפים, ורב-חסד ואמת. ז נצר חסד לאלפים, נשא עון ופשע וחטאה ונקה, לא ינקה--פקד עון אבות על-בנים ועל-בני בנים, על-שלשים ועל-רבעים. (שמות, לד')
יח ה', ארך אפים ורב-חסד, נשא עון, ופשע ונקה, לא ינקה--פקד עון אבות על-בנים, על-שלשים ועל-רבעים. (במדבר, יד)

אני מניח שכבר הרחתם את המשך השאלה... וברוח השאלה הקודמת: מדוע ועל מה ישלמו הבנים את הרפתקאות הוריהם...! מה פיתאום!

התשובה נעוצה בתכלית האדם.

לפני כחודש עסקתי בשאלה הזאת, וניתחתי ע"ג מאמר שלם את שאלת התכלית שבגינה בא האדם אל הכדור הכחול היפה הזה למאמר קראתי "שאלה עקרונית" וכאמור, נסיתי דרכו להתחקות אחר תכלית האדם מרובד היסוד שלו: מדוע אנו נולדים, מולידים ילדים ומתים, דור בא ודור נכחד, מה הסיפור המסתורי הזה? בחשתי בשאלה מעניינת זו מכל זווית אפשרית, ואגב זאת גיליתי מידע עצום אודות קיום האדם ותכליתו. חשבתי שכיסיתי את כל הזוויות הקיימות והקשורות במילה המסתורית הזו "תכלית" - אך היום מצאתי עוד קשר, עוד זווית... למען הסדר הטוב, אצטרך להביא את אחד העיקרים שהיגעתי אליו במהלך חקירתי אודות תכליתו המסתורית של האדם, ויורשה לי להביא נוסח זה בשלמותו:

האדם בא לעולם בשביל לגלות אותו, בשביל לגלות את המידע הנמצא בו, לפענח אותו ולעבד אותו במידת האפשר. מי שמגיע הלכה למעשה אל התכלית הזאת- עשה את שלו. אולם מעטים מאוד הם המגיעים אל התכלית הזאת, מעטים מדי עד לאי-הכדאיות לברוא עולם ומלואו בשבילם... ואם כן נשאלת השאלה הגדולה, ובכל הרצינות: אם כך פני הדברים, מדוע ברא הבורא את האדם? אם הוא ידע מראש שלא יכול להגיע אל תכליתו!? ...וכך אנו מגיעים אל שאלת השאלות: מהי תכלית הבריאה של הבורא בעצמו? מה היא כוונתו? מדוע ברא את האדם? אם להטיב איתו ע"י פתיחת ערוצי המידע- הרי הוא ידע ויודע שהאדם לא יפתח את הערוצים האלה ולא ישתמש בהם, כי ייצר האדם רע מנעוריו, הוא בעצמו העיד על זאת, הוא בעצמו איבחן את זאת כבר מתחילת הבריאה. אם כן אחזור ברשות בוראי על אותה השאלה: מה היא התכלית שבגינה ברא את האדם ואת העולם? לאיזו תכלית התכוון?

והינה התשובה שהגיעה אלי זה עתה בפקס: התכלית היא שהאדם, בכוחות משולבים עם אחיו האדם, ימצא בזמן העומד לרשותו את המידע האפשרי הטמון ביקום, ויעבד אותו במידת האפשר.

להבנת התשובה יש לטייל בטקסט תנכי זה:

כ ויאמר ה', זעקת סדם ועמרה כי-רבה וחטאתם--כי כבדה, מאד. כא ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם-לא, אדעה. כב ויפנו משם האנשים, וילכו סדמה ואברהם--עודנו עמד, לפני ה'. כג ויגש אברהם, ויאמר: האף תספה, צדיק עם-רשע. כד אולי יש חמשים צדיקם, בתוך העיר האף תספה ולא-תשא למקום , למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה. כה חללה לך מעשת כדבר הזה, להמית צדיק עם-רשע, והיה כצדיק, כרשע חללה לך--השפט כל-הארץ, לא יעשה משפט. כו ויאמר ה', אם-אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר--ונשאתי לכל-המקום , בעבורם. כז ויען אברהם, ויאמר: הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדני, ואנכי עפר ואפר. כח אולי יחסרון חמשים הצדיקם, חמשה--התשחית בחמשה, את-כל-העיר ויאמר, לא אשחית, אם-אמצא שם, ארבעים וחמשה. כט ויסף עוד לדבר אליו, ויאמר, אולי ימצאון שם, ארבעים ויאמר לא אעשה, בעבור הארבעים. ל ויאמר אל-נא יחר לאדני, ואדברה--אולי ימצאון שם, שלשים ויאמר לא אעשה, אם-אמצא שם שלשים. לא ויאמר, הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדני--אולי ימצאון שם, עשרים ויאמר לא אשחית, בעבור העשרים. לב ויאמר אל-נא יחר לאדני, ואדברה אך-הפעם--אולי ימצאון שם, עשרה ויאמר לא אשחית, בעבור העשרה. לג וילך ה'--כאשר כלה, לדבר אל-אברהם ואברהם, שב למקמו . (בראשית יח)

בקטע התנכי לעיל, הבלטתי מילה אחת בשלושת המקומות בהם הופיעה, אני מדבר על "מקום". היא זאת המילה האחראית על כל הסיפור שאני הולך לספר להלן.

אני מבין מהמילה הזאת ומהקונטקסט שלה בשלושת המקומות, שלמעשה אברהם מדבר על עצמו, על המקום שלו, כלומר האינטרס שלו הוא להציל את עצמו ואת "המקום" שלו - לא את סדום ולא מתוך חסותו על אנשי סדום ועמורה הרי הוא רואה לנגד עיניו מה קורה בשטח, הוא רואה את העוול ואת הפשע והחמס שמשתולל שם ומבין, דווקא הוא מבין, שיש לעצור את הסטיה הזאת מיד! ואם היה בידו הוא לחסל את כל אנשי סדום ועמורה, היה עושה את זאת ללא דיחוי, אין לי ספק בזה הרי הוא לא חס על ארבעה מלכים- ארבעה עמים כאשר הלך להציל את לוט מידיהם... והכתוב הבליט מאוד את התכונה הזאת שהיתה לאברהם: לא לחוס ולא להתייחס למי שלא יאה לו יחס וחמלה, את זאת רואים בבירור בפסוק הזה, המתאר את מהלך המלחמה שעשה אברהם בארבעת המלכים:

טו ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו, ויכם וירדפם, עד-חובה, אשר משמאל, לדמשק. (בראשית יד)

נא לשים לב למילים הפשוטות הברורות המספרות את העובדות: מטרת אברהם אבינו היתה, לכאורה, רק להציל את לוט בן אחיו ואת רכושו, ולחזור על עקבותיו... ואכן הוא התפלח בעורמה למחנה האויב, זאת כי לא היה לו שום סיכוי לפתוח במלחמה קונבנציונלית נגד ארבעה מלכים חזקים שהכתוב העיד על כוחם...

"ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו, ויכם" : היינו הוא הצליח במשימתו, התוכנית עבדה! התפלח בלילה אל מחנה האויב כאשר כולם יושנים, ונתן את המכה המוחצת, כמו שיעשו לאחר מכאן שמעון ולוי לאנשי שכם שחיללו את אחותם דינה...

אם כן, אברהם אבינו הצליח במשימתו, עד כדי כך שכל הפליטים של מחנה האויב, הפצועים, אלה שהוכו בהלם קרב, אלו שביקשו להציל את עצמם, כל אלה נסו על נפשם אל אחת הערים משמאל לדמשק, את זאת אני לומד מהמשכו של הפסוק, ויחד עם זאת אני לומד עוד דבר מודגש, ברור כשלג: "...ויכם וירדפם, עד-חובה, אשר משמאל, לדמשק." כלומר, לאחר שהיכם מכה מוחצת עד כדי כך שגרם למי שרק יכל לנוס ולהמלט על נפשו, ולכל הדעות הוא יכל כבר בשלב הזה להציל את לוט ואת רכושו, כי לא היתה כבר התנגדות מצד מי שנותר בחיים, והראיה שכל הנותרים נסו כל עוד נפשם בהם... אולם אברהם אבינו לא הסתפק בזאת, במשימה המקורית, והחליט לסגור חשבון סופי גם עם הנשארים- אלו שעוד לא מתו ונסו על נפשם... הוא לא הסתפק בזאת, אלא רדף אותם עד מקום מנוסתם מתוך החלטה עקרונית: יש לחסלם סופית אין לחוס על אנשים כאלה, יש לטטותם אל מתחת לאדמה.

אם כן, אין לי ספק שאברהם אבינו היה איש ראלי, למרות ועל אף תכונותיו האנושייות...

...היינו, כאשר אברהם ניהל את המשא ומתן עם השם יתברך אודות הצלת סדום, הוא לא התכוון להציל את אנשי סדום עצמם, אלא התכוון להציל את מקומו הוא. במילים יותר מדויקות, הוא ביקש להציל את המקום בו הצליח להגיע אל התכלית שלו בפועל. אברהם אבינו התאהב בחיים, והתמכר לעיסוק הזה של ריצה בלתי סופית אחר המידע ועיבודו, וגילוי עוד מידע אחר דרך המידע החדש המעובד... הוא אהב את האווירה הזאת- את הסביבה שבנה ואיפשרה לו להמשיך את התכלית הזו... הוא ביקש לשמר את הסביבה הזאת בכל מחיר, אפילו במחיר שנוגד באיזשהו מקום את עקרונותיו ונטיותיו... אפילו במחיר השרדותם של אנשי סדום ועמורה!

הוא לא ביקש להערים חלילה על השם יתברך, ולהראות לו וכאילו הוא חס על אנשי סדום ועמורה עצמם... אלא סיגנן את בקשתו באופן כן, אך לא הכי ישיר- כי הוא לא דיבר בשם עצמו... וכך הוא פנה אל השם יתברך: אולי יש בסדום עוד חמישים אנשים כמוני, שמקיימים את ייעודם בחיים כהלכה וכפי שאתה בעצמך ציפית מהם וייעדת אותם אולי יש חמישים כאלה... האם תשחית את "הסביבה" שלהם בעבור אנשי סדום...? אין וויכוח איתך שמגיע לסדום ועמורה השחתה טוטלית, אך הוויכוח שלי הוא על שימור הסביבה הנחוץ לאנשים כמוני... כחמישים במספר... הרי לא יעלה על הדעת שאדם יחיה בלי סביבה בלי עיר בלי אנשים... זוהי תכונה מולדת באדם: הוא יכול לחיות ולהתפתח רק בתוך סביבה, שתספק לו את הדברים החברתיים הנחוצים לו...

אברהם אבינו היה כנה עם השם אך לא ישיר: הוא דיבר על חמישים "הצדיקים" אך התכוון בתוכו אל עצמו הוא: מה אם אקלע אני לסביבה רעה ונפסדת, האם גם תשחית לי אותה? אז איפה אתה רוצה שאחיה! איך אני אחיה? איך ניתן לאדם המבקש לקיים את תכליתו במלואה לשרוד? זוהי השאלה ששאל אברהם אבינו את השם יתברך, וזהו הנושא שהעיק על אברהם אבינו עד מאוד, וזהו נשוא הוויכוח האמיתי שיזם אברהם אבינו עם השם יתברך, נושא כה עקרוני שלא היה יכול להשלים עם התשובה הראשונה ולא השניה ולא השלישית... לא היה מדובר במספרים אלא בקניית זמן, אברהם אבינו חזר על אותה השאלה בעצמה ולא שינה בה דבר, טעות היא לחשוב שהוא שיחק במספרים וביקש להציל ולו חמש או עשר או ארבעים... האמת לאמיתה היא שאברהם אבינו לא השלים עם התשובה הראשונה של הבורא יתברך וחזר על אותה השאלה ועל אותו העיקרון עוד הפעם! ושוב קיבל את אותה התשובה העקרונית ומן הסתם לא השלים איתה, וחזר וניסח את אותה השאלה ללא שום שינוי, וקיבל את אותה התשובה! או אז חשב על טקטיקה אחרת: אינני משלים עם התשובה הזאת כי היא לא מקובלת עלי! איך יתכן שהבורא יתברך יביא אותי לעולם בשביל להשלים תכלית כלשהי, ולא יבטיח לי את הסביבה בה אקיים את התכלית הזו! זהו עיקרון חשוב: אם אתה מזמין אנשים למסיבה, אתה חייב לספק להם כיבוד! ומקום להיות במסיבה! היתכן שהשם יתברך לא יעמוד בהתחייבות המינימלית הזו?

אם כן, ניצל הוא את התשובה הראשונה והשניה, ניצל את הזמן הזה של שתי התשובות, והתארגן לטקטיקה חדשה. בסך הכל הוא ביקש לנסח שאלה נכונה באופן נכון וחוקי, והוא כשל עד השאלה השניה כישלון מוחץ, והראיה היא שקיבל את אותה התשובה... הבעיה שלו אם כן היא, למצוא ניסוח נכון לשאלה זאת כי הוא מודע שבפני השם והבורא- לא יכול גם לא ניתן לנסח שאלה מפותלת בלתי חוקית ובלתי מנוסחת באופן מדויק הוא לא יכול להגיד לבורא יתברך "איך יתכן שלא תעמוד בהתחייבותיך..." הרי הוא יודע מראש שלא תיתכן אפשרות כזו מראש, כלומר לא יתכן שהשם יתברך לא יעמוד בהתחייבותיו, אברהם אבינו יודע את זאת כי הוא הכיר את מהות השם יתברך, הוא נמצא הרי ברובד השביעי...

אם כן איך פותרים את בעיית הניסוח? מה עושים? זאת השאלה שביקש אברהם אבינו לפתור, והוא פתר! הוא הגיע אל פיתרון יצירתי: במקום לנסח את השאלה במילים, אעביר אותה דרך טקטיקה... אחזור על אותה השאלה, בשינוי מסויים לכאורה, אך בלתי משמעותי ובלתי מובן בעליל... וכך אשדר לו את כוונתי האמיתית בנידון: "היתכן שתביא אותי ושכמותי לעולם, לתכלית מסויימת, ואני ושכמותי נביע, הלכה למעשה, את נכונותינו לקיים את התכלית הזו, אבל לא יתאפשר לנו הדבר כי לא תהיה לנו סביבה לעשות זאת?" זהו השדר שביקש אברהם אבינו לשדר דרך הטקטיקה היצירתית שלו, המסתכמת בלחזור על אותה השאלה בשינו סמלי בלתי משמעותי בעליל...

השדר התקבל, ונענה: (את העתק התשובה פלט הפקס שלי לפני חצי שעה)

אברהם היקר, יש לך בעיה בהגדרת התכלית- לא בניסוח השאלה...

התכלית שאני מתכוון אליה ולמען קיומה בראתי את האדם ואת כל העולם, היא קולקטיבית לא אינדיבידואלית. היינו גם אם הייתי יודע שיהיו הרבה אנשים כמוך שיגיעו אל תכליתם בעולם הזה כהילכתה, לא הייתי בורא את העולם בשבילם- לא כי לא מגיע להם, אין זה הטעם שלי, אלא כי אין זו הכוונה שלי. הכוונה שלי קולקטיבית לא אינדיבידואלית הכוונה שלי שהנטיה הכללית תהיה לכיוון התכלית הזאת שבראתי את העולם למענה, ודרך הנטיה הכללית הזאת כל האנשים הנמצאים בעולם יגיעו- הלכה למעשה אל התכלית הזאת.

ממשיך הבורא יתברך בשרידת הסברו לאברהם אבינו : יודע אני מראש כי יצר האדם רע מנעוריו... הבחנתי בזאת כבר מצעדיו הראשונים של האדם הראשון וחווה אישתו... אשר על כן מודע אני כי לתכלית, במתכונתה המקורית, אין סיכוי ולא שמץ של סיכוי... אינני רואה את כל העולם צועד יום אחד, באופן אינסטנקטיבי טבעי אל עבר התכלית הזאת... אולם יש סיכוי שהתכלית הזאת תגיע אל ייעדה בעזרת תהליך! תהליך אנושי מעשה ידי אנוש.

אברהם היקר ממשיך השם יתברך בהסברו, אני יכול לתאר לך את התהליך הזה שאני רואה אותו באופק, בקווים רחבים...

קיימים בעולם עוד אנשים כמוך, הפוסעים בצעדים בטוחים אל עבר התכלית הזאת, ויהיו עוד אנשים כמוך לאורך כל ההסטוריה האנושית, שהתהליך הזה שאני רואה אותו ייבוצע על ידם וישחקו בו את התפקיד הראשי, היינו להטות את החברה הקולקטיבית בה הם חיים אל עבר התכלית שהכירו. הסיכוי היחיד לתהליך הזה הוא, שאנשים כמוך ישכילו ויסכימו ויספיקו לפתחו בזמנם הלכה למעשה. לא אגלה לך איך ייעשו את זה כי זוהי הייצירה שלהם, המשימה שלהם, או שלך- אם תרצה... אני יכול רק לתת לך נתון מנחה אחד: גם למשימה הזאת אני מקציב זמן, ואם לא יצליחו בה "אנשיך" עד אז, אם לא יצליחו לחולל את התהליך הזה, או אז בסיום הזמן המוקצב, אכנס אני לתמונה ואעזור בייצירת התנאים האופטימליים לקיום התהליך היינו ובמילים פשוטות, אתן יד ואעזור לאנשיך ביצירת התהליך, באמצעים לא הכי קונבנציונלים... לא הכי נעימים... לא הכי רצויים. אני מדבר אברהם היקר על תקופת אחרית הימים הזמן שהקצבתי לאנשיך יפקע תוקפו באחרית הימים, או אז התהליך הזה יתבצע בהתערבותי. עד אז יש לך ולאנשיך הרבה זמן לפעול. הוא מסיים כאן את דברו ולוחץ על הסטופר.

אברהם אבינו, המום מעוצמת "המכה", לוקח לו זמן להתעשת ולארגן את מחשבותיו, כי עדיין הוא נמצא בתחושה של אי-הבנה מסויימת... של אי-השלמה... ולכן הוא חוזר אל אותה הטקטיקה, אך פוחד קצת מהתעוזה שלו... לכן הוא מרצה את השם יתברך במילות התנצלות, לפני שחוזר לטקטיקתו... הבעיה של אברהם אבינו כרגע אינה בהגדרת התכלית שכבר הוסברה לו, אלא באופן הביצוע! איך ניתן לכוון את דעת הרבים בעת ובעונה אחת? איך ניתן לבצע תהליך קולקטיבי כזה בבת אחת! ואם בכל הערים יהיה אחד כאברהם שינסה לקדם את התהליך הזה- כמו שאברהם אבינו עושה הלכה למעשה, אך אם ייעדר איש כזה מאחת הערים... איך ניתן להשלים את התהליך? הרי ע"פ התיכנון המקורי חייב התהליך להיות קולקטיבי, וחייב להתבצע בתקופה אחת מסויימת, איך ניתן לבצע את זאת בכל הערים, בכל העולם, בד בבד?! זוהי השאלה העדכנית של אברהם.

על זאת השיב לו השם יתברך: אני מבין את מועקתך הרציונלית... אני מבין את הקושיה... אכן בשביל לבצע את זאת יש צורך בהרבה אברהמים בכל פינה נידחת, בכל העולם ובזמן נתון אחד! ממשיך הבורא בתשובתו לאברהם:

ישנו עם אחד, אתה מכיר אותו במקרה כי הוא עתיד לצאת מחלציך העם הזה נוטה בתכונה המולדת שלו להתעניין במידע, כל מידע שהוא, הוא נמשך מטבעו למידע, מעבד אותו ומפיק ממנו תועלת לשימושו האישי. הוא עם חכם ונבון כמובן- אחרת לא היתה נוצרת בו התכונה העמידה הזאת שתחזיק מעמד לאורך כל ההסטוריה האנושית העתידה לבוא... העם הזה הוא אשר יפתור את שאלת התהליך הקולקטיבי עליו תוטל המשימה המקומית המוטלת עליך. "המשימה" שאתה עושה היום במקומך- יעשיה הוא בכל מקום אשר יימצא בו.

ויאמר (אברהם) אל-נא יחר לאדני, ואדברה אך-הפעם--אולי ימצאון שם, עשרה. רבונו של עולם: אתה מקציב זמן ומצפה מעם שלם להשלים את המשימה בה אני התחלתי... ואינני שוכח את טיב המשימה: שכל אדם ייזהה את התכלית האמיתית שלו, ויעמול על השגתה: יגלה את המידע השרוע לפניו ויעבד אותו. אתה מעיד שהעם הזה ראוי לבצע את המשימה הזאת כי יש בו תכונה טבעית לגלות עניין במידע, בכל מידע ולכן אתה יוצא מנקודת הנחה שלא רק ייחשף הוא למידע ויעבד אותו, אלא ימשוך אחריו את כל בני אנוש שימצאו באותה עת תחת כיפת השמים.

השאלה האחרונה שלי, רבונו של עולם, מתייחסת לנקודת ההנחה שלך: ואם יימצאו באותה עת רק עשרה אנשים כשרים מתוך העם הנבחר הזה, שיגלו את המידע וייאותו לבצע את המשימה, או אז כאשר הזמן שהקצבת למשימה המושלמת יפקע, מה יהיה עם העולם! מהיכן העולם ייצפה לשאוב את ההכוונה שלו? ואף אם נניח שההנחה שלך תושלם ויימצא העם הזה בשלב מן השלבים כשר במלואו לקליטת המידע ועיבודו, וממילה גם כשר לביצוע המשימה, אולם העולם לא יהיה כשר באותו רגע נתון לקליטת השדר שלו, או גם אז, מה יהיה עם העולם? עם המקום של העשרה אנשים הכשרים, או עם המקום של העם השלם הכשר? איך האנשים הכשרים יכולים להגיע אל תכליתם- אם תשחית את הסביבה שלהם, את העולם? הרי גם העשרה האלו לא הצליחו למלא את המשימה המקורית...

תשובת השם יתברך לשאלה האחרונה: ויאמר לא אשחית, בעבור העשרה. במילים אחרות אברהם היקר: אני מבטיח את הישרדות "הסביבה המצומצמת" של העשרה, אך אינני מבטיח את הישרדות כל העולם בעבורם. אני מבטיח את הישרדות "הסביבה המצומצמת" של העשרה- זו שהצליחה להתמזג עם העשרה ולקנות את מרכולתם זו, שהצליחו אותם העשרה למכור לה את מרכולתם אך אינני מבטיח את כל העולם בעבורם. אותו העיקרון של עכשיו יישמר גם לעתיד לבוא: רק הסביבה המושחתת תושחת ואפילו אם הסביבה הזאת תשתרע לכדי מחצית העולם או אף לרוב חלקי העולם.

לסיכום אברהם ידידי, אתה מבקש "מקום" נוח ונאה ורחב לחיות בו בשביל להביא את התכלית שלך כאדם אל הפועל, ואני מסכים איתך ומאשר את בקשתך זו. אתה מודע גם להגדרת "המקום" הנוח הנאה והרחב, כי לא כל "מקום" הוא נוח נאה ורחב אשר על כן אתה מבקש עבורך ועבור "אנשיך" וממשיכי דרכך "מקום" כזה שיתקיימו בו שלושת התנאים הללו: מקום נוח, בלי מלחמות, בלי תהפוכות... מקום נאה, שיהיה נאה לחיות בו, יפה, ירוק, דשן, בלי ליכלוך אתה מבקש גם מקום רחב ככל האפשר, כי רק על ידי כך ניתן להרחיב את אופקי התכלית שלך... רק ע"י כך ניתן לשאוף לתכלית האמיתית האין סופית... וגם כאן אני מבין לליבך ומזדהה עם בקשותיך, אולם את זאת עליך לדעת: המשימה להשגת התנאים האלה מוטלת עליך, כי מהווה היא נגזרת בלתי נפרדת מהתכלית המקורית שלך.

כשלעצמי, אבטיח לך את הסביבה שהיצלחת להגיע אליה בכוחות עצמך, צרה היא או רחבה, נאה היא או לא, נוחה היא או מתישה... ויותר מזאת: אבטיח אני לכל צאצאיך- המועמדים הכשירים להשגת התכלית, תנאי-התחלה אופטימלים, כאלו שאתה מבקש לעצמך: אבטיח להם "מקום" נוח, נאה, ורחב. אכין להם נקודת זינוק נוחה, נאה, ורחבת ידיים. מהפיסגה ההיא יתחילו את מסעם אחר תכליתם מהפיסגה הרמה ביותר...

יותר מזאת ומזאת אברהם יקירי: כל אדם בעל נפש חיה, מתנדנד במהלך חייו בין ארבעה עשר רובדים, שבעה למטה ושבעה למעלה. כל אדם עלול להגיע אל שפל המדרגה, עד לדרגה השביעית השפלה שבשפלות, ויכול ממקומו שם להתרומם ולעלות עד לדרגה הגבוהה ביותר, עד לרובד השביעי, זה שאתה מתהלך בו.

עם זאת, מודע אני גם למס שעם כזה יצטרך לשלם עבור תכליתו, או אם תרצה עבור נטייתו הטבעית ללכת אחרי המידע ולעבד אותו לא תמיד ילקק דבש מנטייתו הטבעית זו, ותמיד בדד ישכון... הוא יצליח בכל אשר יעשה, הוא ישכיל, הוא יפענח את קוד ההצלחה ויתרגם אותה להצלחה אישית בכל מקום ותחום, זאת התוצאה הישירה מתכונתו הטבעית שנולד איתה: להימשך אחר המידע, לעבד אותו, ולברור בדרך זו את המידע הנכון והמתאים מערימת המידע הסובב אותו, שלא פעם כולל מידע שקרי כוזב ומטעה בעליל. כוכבו יעלה עם תכונתו זו, והוא יגרוף הצלחות בכל תחומי חייו, בכל הזמנים, בכל מקום ותקופה. זו הסיבה שבגינה לבדד ישכון כי העמים סביבו יראו בהצלחותיו את כישלונותיהם וישימו עיניהם בו: הם יקנאו בו ויתנכלו לו גם ירדפו אותו... זה טבעו של בן אנוש זה טבעו של עולם וזה טבעו של העם הזה: להיות מעלה אך רדוף להיות מטה וגם רדוף. בדד הוא ישכון בגין טבעו וטבע העולם הסובב אותו.

על המס הזה שעתיד לשלם, אפצה אותו מראש שבעתיים: אגלה לו את הדרך הטבעית לרובדים העליוניים, ואף אסלול לו אותם, כך שרק אם ירצה, יוכל לפסוח על כל שאר הרובדים, ולהתחיל את מסעו ברבד מרופד ומוכן מראש: מהרובד השישי, הקרוב ביותר לפסגה השביעית... רק אם ישכיל וירצה. רק אם ירצה וישכיל...

תורה אחת הכנתי לו, היוצאת ממעיין אחד דרך שני נהרות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה ושתיהן מובילות אל נחל אחד: לסלול עבור העם המיוחד הזה את הדרך הקצרה ביותר אל הרובד השישי.

תורה שבכתב: לסגלו לרעיון הנאור שבלעדיו אין לו זכות קיום ברחבי הרובד השישי וגם לסגלו ולהטמיע בו את תורת המשמעת העצמית, שבלעדיה לא יצליח לשהות זמן רב ברחבי הרבד השישי.

תורה שבעל פה: לסגלו ולאמנו לדרך חשיבה נאות, אמין, ענייני, וישיר היינו ללמדו את שפת הרובד השישי, ולאמן אותו להשתמש הלכה למעשה בשפה הזו.

לג וילך ה'--כאשר כלה, לדבר אל-אברהם ואברהם, שב למקמו . (בראשית יח).

יש לציין בשולי הדברים, כי אברהם שב אל מקום צר יותר, ללא המרחב של סדום ועמורה, היינו לא אל המרחב (המקום) הקודם שביקש לשמור על שלמותו... יש לציין עוד כי אין לראות בחילופי הדברים בין אברהם להשם יתברך וכאילו דובר במשא ומתן לכאורה, כי-אם בליבון הבנות ומושגים שלא היו מובנים עד לרגע חילופי הדברים. אברהם שב למקומו,(לא לדרכו) והבין את החיסרון שלו ואת משמעותו. נאמר לו, במילים אחרות, את זאת: הבעיה היא גם שלך, לא רק של סדום ועמורה היינו, הבעיה היא קולקטיבית לא אינדיבידואלית, אם לא תצליח להתערב או להשפיע על אזורים אחרים- גם הם ירדו מסך כל המרחב שלך, ותצטרך לחיות במרחב צר יותר, עם אפיקים צרים יותר, על כל המשמעויות הנגזרות מכך.

ידוע שבתקופת נוח למשל, המרחב הוצר עד למינימום, עד לתיבה צרה עד מאוד שמספקת רק אוויר לנשום ובקושי מקום לישון... האזהרה אז היתה הרבה יותר נוקשה ועם זאת היא לא נקלטה כראוי... עובדה שבא לאחר מכאן אברהם אבינו (שחי בתקופת נוח וסביר להניח שפגש אותו) לברר אודות סוגיית המרחב והשלכותיו הבלתי רצוייות מבחינת האדם: "השומר אחי אנוכי! מה לי ולו? מדוע ייפגע המרחב שלי בגללו?", ובא השם יתברך וענה לאברהם ישירות: כן, שומר אחיך אתה! לא תגיע לתכלית השלמה שלך בלעדי אחיך איתך התכלית השלמה תעבור דרך מספר מרחבים, החל מהתכלית האינדיבידואלית האישית, דרך תכלית המשפחה הקרובה- וזהו המרחב הראשון במספר, דרך המשפחה הנרחבת, קרי האומה שאתה מנוי עליה- וזהו המרחב השני במספר, ואחרון אחרון דרך משפחת האדם באשר הוא- זהו המרחב האחרון והמשמעותי ביותר אם יושג המרחב הזה ניתן להגיד שהתכלית השלמה הושגה זוהי משימתו של האדם זוהי תכליתו המקורית.

אם כן, ישנו קשר הדוק וטבעי בין המשימה שלי להגיע אל תכליתי לבין אברהם סבי עליו השלום, ואני מדבר על קשר ראשוני ישיר ממדרגה ראשונה: אם אני אצליח להגיע אל תכליתי ו/או אתקדם בצעדים מהותיים לעברה, אזי הצעד המהותי זה שלי יצטרף בהכרח להשגי אברהם אבינו באחד המרחבים שביקש להגיע אליהם... הרי משימת אברהם אבינו הגדולה תושלם כאשר יגיע אחרוני האדמים אל תכליתו האישית... זוהי משימה קשה ביותר שעול השגתה מוטל על כולנו, אין מי שיכול לפטור את עצמו מהמשימה הזאת ואפילו אם הוא בעצמו הצליח להגיע אל תכליתו האישית הצרה ולגעת בה! אם כן, כל אדם שצועד בכיוון הנכון להשגת התכלית- ואפילו האישית שלו, הופך להשג לכל מי שקדם לו, הרי ללא ההכנה המוקדמת שנעשתה על ידי האנשים שקדמו לו - לא היה יכול להגיע אל השגו המאוד אישי ולתכליתו הפרטית! מישהו לימד אותו לקרוא, מישהו חינך אותו, מישהו השפיע עליו, מישהו הרשים אותו... ואנו מדברים רק על מעגל המרחב הראשון הקשור אליו, וללא כל ספק קיים עוד מעגל רחוק שהכין עבורו בסיס מסויים ששימשו במהלך לימודו, ועיצב את אופיו מהותו טיבעו, ואף רשם את השפעתו הישירה עליו... עד שמגיעים אל האדם הראשון שגם הוא רשם, באופן זה או אחר, את השפעתו ואת רישומיו עליו, והוא, אדם הראשון, אחראי ללא כל ספק על תכונות רבות שהתפתחו בשמואל - שהגיע היום אל תכליתו האישית... כל כך הרבה אנשים ומעגלים ופלטפורמות חברו יחד בשביל שיבוא היום שמואל וישתמש בהם בכדי להגיע אל תכליתו. ונא לא לטעות ולא לשכוח: ישנם במקביל גם הרבה אנשים שהתרחקו מתכליתם והפקידו בזאת נקודות שלילייות בקופה הגדולה השייכת לכל המרחבים והמעגלים לכל הדורות, החל מאדם הראשון דרך אברהם אבינו ועד למעגל הקרוב ביותר אליהם היום, היינו משפחתם הקרובה. אנשים כאלה, יש להודות, המייצגים את הנקודות השליליות ומייצרים אותם בפועל, אנשים אלה נפוצים הם יותר מאנשי התכלית שעושים נחת רוח למעגלים הרחוקים ולקרוביהם.

במילים אחרות, ניתן לדמיין בניין גדול מימדים ועצום המורכב מלבנות לבנות רבות, בניין זה הוא התכלית, אבל הוא נמצא רק בדמיון רק על הנייר, כי הוא יגיע אל ייעודו וייקרא בשמו האמיתי "תכלית" רק כאשר תושם הלבנה האחרונה ותסתיים מלאכת בנייתו. בנתיים כל העולם משתתף בבנייתו, יד כל בו, יש מי שיודע לבנות ושם את הלבנה הנכונה במקומה הנכון וכך הוא מכין לאנשים אחרים את המקום בלהשתתף בבניה ולשים את לבנתם לפי הסדר הטוב והנכון וישנם גם הרבה אנשים שלא מבינים בנייה מה היא ורק עושים לפרוייקט האדיר רע... הם הורסים במקום לבנות, שמים את הלבנות שלהם במקום הלא מתאים- וכך הם מכינים בסיס רעוע ומוטעה לבאים אחריהם, חבל שהם הגיעו בכלל לאתר הבניה, אך אף אחד לא יכול למנוע מהם לגשת הינה, כי יש להם לבנות תקניות ביד ומצויידים באישורי כניסה חוקיים לאתר...

יש כאן בעיה, מה ניתן לעשות בבעיה של הלא מקצוענים האלה, שהורסים במקום לבנות, ומורידים לטמיון עבודת בנאים מקצועיים שתרמו מהיידע שלהם ובנו מספר חדרים וקומות לתפארת בבניין, ואלה באים ומבלגנים ומלכלכים והורסים! פשוט הורסים! מה עושים בנידון? הרי כל התושבים אחראים בסופו של דבר על בניית הבניין, מהנדס העיר הציב אולטימטום לתושבים והפעיל את הסטופר שלו הוא אמר את מילתו ברורה בנידון: אתם תיכנסו לבניין רק כאשר תסתיים בנייתו בפועל, ועד שלא תושלם ותושם הליבנה האחרונה... אז מה עושים? צעקו כל התושבים אל מהנדס העיר, ובפיהם תלונה: מה אנו אשמים אם ישנם אנשים שמחבלים בעבודתינו כי אין להם שמץ של מושג בעבודות בניין... מה אנו אשמים אדוני! מדוע אתה ממשיך להטיל עלינו את האחרייות להשלמת הבניין- כאשר אנו עשינו בפועל את שלנו והקמנו בתוך הבניין מספר קומות לתפארת (שנהרסו בנתיים...) וכרגע אנו יצאנו לגימלאות והמלאכה הופקרה בידי אנשים בלתי מקצועיים בעליל, שלא עומדים בחוסר מעש אלא הורסים את מה שבנינו! האם בגללם אנו נפסיד את עמל חיינו, ונאבד את זכאותינו לפנסיה טובה ובית חם, בבניין חלומינו זה שהשקענו בו את מיטב שנותינו, והיום לא רואים ממנו כלום... הזה הוא הצדק שלך?

המהומה התעצמה, האנשים צרחו איבדו עשתונות, ולא היה מנוס לאנשי ההנהלה אלא לבקש ולהתחנן בפני מהנדס העיר לצאת אל ההמון ולהרגיע את הרוחות... וכך היה.

מהנדס העיר יצא אל המרפסת, ואלה דבריו:

תושבים יקרים,

בתוך עמי אני יושב ואני מודע למצוקותכם ולתיסכולכם. אכן מתסכל הוא לראות איך נחרבת החלקה שבנית במו ידיך בתוך הבניין, בזיעה במחשבה באומנות...

העוזרים שלי ביקשוני לצאת אליכם בשביל להרגיעכם אבל אני מתפלא עליכם תושבים יקרים! מדוע אתם שולפים מעליכם את החוזה המקורי שחתומים עליו כל הצדדים ובכללם אתם! בחוזה כתוב לבן על גבי שחור, והינה אני מקריא מתוך החוזה עצמו: כל התושבים ישתתפו בבניית הבניין, יען כי הפרוייקט אדיר מימדים ואין את היכולת לקבוצה זו או אחרת לקחת את הפרוייקט ולסיימו לבדה סוף ציטוט! אז מה באתם להגיד עכשיו? שפיתאום אתם מתנערים מהפרוייקט? מתנערים מהחוזה? מתעלמים מהסיכום ומהחוזה ומהרעיון ומהחתימה ומהכל? אווילים אתם רבותי, זה מה שיש לי להגיד לכם, ותצעקו מבחינתי עד מחר.

שקט שרד בהמון... לעיני אנשי ההנהלה ההמומים.

השקט הסמיך הכבד שנוצר, המריץ את מהנדס העיר לוותר על המיקרופון שבידו, הוא השליך אותו לרגליו, ודיבר בקולו הוא אל ההמון הרב שהצטופף מתחת למרפסת העיר וכך בקולו הטבעי אל תוך השקט הכבד:

הבניין הוא שלכם, זה האינטרס שלכם, של כל אחד ממכם. אין אפשרות להקמת הבניין אלא בכוחות משותפים של כולכם, וגם העובדה הזו מוכרת לכם משכבר. נותר רק לבנות תוכנית עבודה נכונה שניתן דרכה לבנות את הבניין, ואני מדבר על תוכנית אסטרטגית שבכוחה לנצל את כוח העבודה הטוב, בו בזמן תיקח בחשבון את הבעיות שעלולות לצוץ במהלך העבודה, ולמצוא להן את הפיתרונות המתאים המוקדמים כלומר להקדים תרופה למכה.

התוכנית האיסטרטגית, להזכירכם, הכילה את הנקודות האלה שיש להשיגן בשלבים:

1- לנסות ולבנות את המקסימום האפשרי באופן אישי, כל אחד ויכולתו, וההספק שלו.

2- לנסות ולהקנות את מקצוע הבנאות למספר פעילים פוטנציאלים, שיכולים לקחת חלק פעיל בפרוייקט.

3- לנסות ולחנך דור של בנאים מקצועיים, שניתן לסמוך על עבודתם המקצועית בעתיד.

אלה הן שלושת הנקודות שיש להשיגן בשלבים, וכבר דנו במהותם, תרשו לי להזכירכם במהות הנקודות לעיל:

הפרוייקט האישי: אם לא יניח כל אחד את המקסימום שמסוגל לו, פשוט לא יהיה מי שיעשה זאת במקומו, והבניין יתעכב. כך גם בנקודה השניה, אם לא תיצרו קבוצות עבודה שייטו שכם איתכם- לא יהיה מי שיעשה זאת איתכם, והבניין יתעכב. וכמובן גם אי-השגת הנקודה השלישית עלולה לגרום להרס ותוהו במלאכה, כמצב שאתם נמצאים בו כעת...

אם כן תושבים יקרים, אין מנוס, אין לכם מנוס: הים לפניכם היער מאחוריכם והחורבות מצידכם, יש לבנות את הבניין ולהכנס אליו. לי יש את המשרד שלי ואת כל הזמן שבעולם, אך הזמן האישי שלכם הוא קצוב, אשר על כן מוטלת החובה על כל אחד ממכם לנגוס את הנגיסה הרחבה ביותר משלושת הנקודות לעיל אם לא יספיק- לא יהיה מי שיעשה זאת במקומו, כי כל אחד אומן במקצוע מהמקצועות שזקוק לו הבניין, ועליו מוטלות שלושת המטלות במלואן. זה מה שיש לי להגיד לכם. לעבודה או לים. סליחה, יש לכם גם את היער והחורבות.

כך סיים מהנדס העיר את נאומו, ופנה להכנס מדלת המרפסת... והשקט עוד צורם. לפתע נשמע קול צנום אחד מרחוק: כבוד המהנדס, יש לי שאלה אם אפשר: בוא נגיד שאני אעשה את שלי ואפנה עכשיו אל העבודה ואנסה להשיג כמיטב יכולתי את מלוא שלושת הנקודות עליהן מבוססת התוכנית האיסטרטגית של הבניין.

מהנדס העיר חזר על עקבותיו וניסה לאתר בקהל הצפוף את מקור הקול הזה, החצוף הזה... הוא ענה לו בלי שהצליח ליצור קשר עין איתו: נו, אז מה השאלה?

הקול מרחוק: ובוא נגיד שלמרות מאמצי הכנים והמלאים לא הצלחתי להשיג את שתי הנקודות האיסטרטגיות שאינן קשורות בי בהכרח... האם הדבר ייחשב לי לכישלון? ועלי לשלם את מחיר הכישלון הזה?!

מהנדס העיר: בטח שכן, זה כישלון, אולי ניתן לקרוא לו כישלון ייחסי, אבל כישלון הוא כישלון והראיה לכישלון הזה הוא, שלא יהיה מי שיעזור לך בעבודתך, והדורות הבאים עלולים להרוס את מה שבנית- יען כי לא הצלחת לחנך דור של בנאים מקצועיים שגם הם יחנכו... יש לך עוד שאלה?

הקול מרחוק: אבל לא ענית לי על השאלה, אולי כי לא הסברתי את עצמי טוב. השאלה שלי אינה מתייחסת למהות הכישלון... תן לי לנסח את זאת ככה: הגם ולא הצלחתי לעשות את כל המוטל עלי אבל מה עם העמל והזיעה שהשקעתי בכל זאת מבחינתי בבניין? איפה הולך כל זה? הרי אם נלך לפי תוכנית האב האסטרטגית, ואם לא יושגו כל הנקודות כאחד, הכל עלול לרדת לטמיון, כולל העבודה האישית שלי, ואם כן למה עלי להתאמץ, אם רוב הסיכויים שהעבודה שלי תרד לטמיון, ויימצא מי שיידע להרוס את מה שבניתי...?

מהנדס העיר (רומז לאחד העוזרים שיקח את שם וכתובת החצוף שם, בשביל "להודות" לו בהזדמנות על שאלותיו המביכות) ועונה לו ישירות, לאחר שכבר איתר את מקור הקול וקיים כבר קשר עין:

גודל הדירה והנוף הנשקף ממנה. זה מה שתשיג בסוף. הבניין ייבנה בסוף, בעזרתכם בעזרתי או בעזרת סולל בונה, הבניין ייבנה בסופו של דבר את זאת אני מבטיחך כמהנדס העיר האחראי על כל תוכנייות המתאר של כל הערים אתה יכול לקחת את המילה שלי ולישון עליה.

אם כן, וכאשר הבניין ייבנה, נצטרך לחלקו למספר התושבים שנתנו יד בבנייתו (השאלה אודות מי שנתן רגל בבנייתו- לא תהיה אקטואלית, כי לא יהיה להם קיום בשעת חלוקת הדירות), יהיה עלינו להחליט, למי לתת את הקומות העליונות, איך לחתוך את הגדלים, למי לתת את הדירות עם הנוף הפונה לים, לגינה, לשוק, להרבה מאוד נופים פונה הבניין... יהיה עלינו לקבל החלטות חשובות ורבות, שיעשו סדר בסידרי-עדיפויות, בשעת חלוקת הבניין. לאחר התלבטות עם עצמי, החלטתי לשחרר לכם עכשיו ובמעמד הזה מידע חסוי, שיטיל אור על שטח סידרי העדיפויות בחלוקת הדירות, ואיך יתקבלו ההחלטות. השאלה החכמה של החבר שם, היא אשר הניעה אותי בלשתפכם במידע חסוי זה...

ובכן, במשרד שלי כאן בפנים, ישנו מחשב רב עוצמה המחובר לעדות סודייות הקולטות כל אשר נעשה בשטח הבניה... מי עובד, כמה עובד, איזו עבודה, איכות העבודה, מי עובד ומי מתחמן ומי הורס... עדשת המצלמה הנסתרת הותקנה במתקן הבניה מרגע התחלת הפרוייקט, והיא עובדת ומשדרת את המידע המתקבל ישירות אל המחשב המשוכלל שלי במשרד, שמעבד אותו ומתייק אותו בתיקייה תחת השם "בניין עולם". התיקיה הזאת תפלוט את כל המידע המעובד שלה בשעת קבלת ההחלטות...

השקט הוכפל, העיניים הכפילו את גודלן, והפיות נפערו וגם הכפילו את השטח המיועד להם. גם האוזניים אותו דבר. כל העניים והאוזניים והפיות הופנו אל עבר מהנדס העיר, ואל מוצא פיו ולשונו. הם השתוקקו לעוד מידע, לעוד סיבית מידע, רק שלא יעזוב אותם ויכנס למשרד שלו, כאשר עצב הסקרנות שלהם לוהט... והמהנדס לא איכזב אותם יש לו עוד מידע! תנועת הגוף שלו אישרה כי הוא עומד לדחוס באוזניהם עוד מידע! וכן היה:

ובכן, אם כבר אז כבר... אני אגלה לכם את הכל...

רבותי וגברותי, זה לא הכל. ההחלטות המשוקללות שעתידות להתקבל בשעת חלוקת הבניין, אינן מסתמכות אך על תיקיית "בניין עולם" והתמונות המתקבלות מהמצלמות... במחשב שלי נפתחה תיקייה לכל אחד ואחד ממכם!

השקט הופר... ולחשושים ושישבושין הפרו באחת את השקט הארוך ששלט הרבה מאוד זמן... עד שהמהנדס אסף לידו מהריצפה את המיקרופון שזרק לפני כן, וצעק בתוכו: ששששש ארוך שהחזיר לו את השקט וכרת לו שוב את כל האוזניים כאחד: ששששש, כן. יש לי במחשב תיק על כל אחד ואחד ממכם, בו מתוייקת כל ההסטוריה שלו ומתועדות כל התמונות מאתר הבנייה... אבל התיק הזה נועד למטרה אחרת שלא חשבתם עליה... הוא קולט ומעבד כל מידע וכל תמונה וכל תנועה אשר יש לה קשר, ישיר או עקיף, חיובי או שלילי, לבעל התיק.

שוב ליחשושים ושוב שששששש: אם זכורה לכם עדין התוכנית האסטרטגית, ששני סעיפיה האחרונים דיברו על הקניית מקצוע הבנאות לפעילים פוטנציאלים, ולנסות לחנך דור של בנאים לעתיד... אם איני טועה, שני הסעיפים הן האלה שהעלו את הסעיף לחבר ששאל את שאלתו ויזם את כל המהומה הזאת... ובכן ידידי, מה שימך? פונה לכיוון הקול הצנום ההוא שבנתיים נאספו סביבו הרבה ידידים חדשים שהרשים אותם...

מרחוק: שמואל.

מהנדס: מה?

מרחוק: שמווווואל.

- אז תשמע אותי טוב שמואל, המידע הזה מיוחד בשבילך.

נגיד נגיד ששמואל החכם לוקח את תוכנית הבניה האסטרטגית ברצינות, ומנסה לבצעה כלשונה הוא מאתר שני ידידים ומנסה להקנות להם את היידע שלו אודות מקצוע הבנאות... הוא מצליח במידה מסויימת, והם קולטים את המידע המועט ממנו, ניגשים לאתר הבנייה ומנסים ליישם את היידע הזה, ואף מנסים לשכלל אותו כפי מיטב הבנתם... מיד ברגע הזה התיקיה של שמואל קולטת את האקט הזה, וזוקפת נקודה לפקודת שמואל, עם תיעוד והטעמה: שמואל הוא האחראי והיוזם לליבנה ששני האנשים האלה שמו בבניין, אשר על כן, נזקפת לזכותו נקודה (יש דירוג גם לניקוד ודרגת חשיבות האקט).

עדין לא גמרתי עם שמואל- מהנדס העיר ממשיך: נגיד נגיד ששני הידידים הטובים האלה שרק עכשיו נרשם לשמואל נקודת זכות בגללם, הם מחליטים ללמד גם את ידידם בנפש חזי את סוד המקצוע, וחזי לומד והעדשה קולטת אותו בפעולה באתר הבניה! אתם חושבים שהמחשב שלי ישב בשקט נוכח האקט החדש הזה של חזי? כן ניחשתם! גם כאן תיפתח אוטומטית התיקיה של שמואל, ותירשם בה עוד נקודת זכות, נקודה שתשקף את גודל האקט של חזי וחשיבותו, זאת כאשר שמואל אינו מכיר אפילו את חזי ומעולם ראה אותו! וכך התיקייה של שמואל יכולה להיות פעילה ומשגשגת גם כעבור דורות רבים ודרך אנשים שונים ומשונים שאינם מכירים אפילו את שפת שמואל... אבל ויש להגיד את האמת: בלעדי יוזמת שמואל הראשונה דרך שני ידידיו, האנשים האלה עכשיו לא היו מגיעים אל אתר הבניה ולא היו עושים את המלאכה הזאת, תגשו לתיקיה ותראו את השתלשלות הענינים. לכן אני אומר, שנקודת הזכות הזאת נזקפה לתיק של שמואל על פי דין והגיון. המחשב לא מעניק נקודות סתם...

מרחוק רחוק בתוך הקהל, קבוצת האנשים שהסתופפה סביב שמואל- התרחבה, וכבר יש לו עדת ידידים וחברים המשתוקקים לקירבתו... הרי מהנדס העיר בעצמו אמר לפני רגע שיש בתיק של שמואל הרבה נקודות זכות, שיעניקו לו בבוא היום דירה מרווחת עם נוף... מי לא ירצה בקירבתו...

וגם מהנדס העיר שם לב לתופעה הזאת של אנשי שלומשמואל, לוקח לידו את המיקרופון, פונה אל עדת המתחנפים, ואל מרכזה שמואל: הקדמתם את המאוחר חבר'ה, מוקדם מאוד לשמוח ולהתחנף, חבורת כסילים... לכו לעבוד במקום החנופה, זה לא יביא לחם. קודם כל אני לקחתי את שמואל כדוגמה לא במציאות יא אהבלים. . אינני יודע מה תוכן התיק האישי שלו ומה מכיל... אבל וגם אם נניח ששמואל הדוגמה הוא אותו שמואל שלכם, גם כך מוקדם לשמוח ולכייף, כי עוד לא השלמתי את "הדוגמה" שלי:

החבר'ה של שמואל מרחוק, עם בירה ביד, צעקו בקול אחד: אבל אמרת שאנשים רחוקים מדורות רחוקים רשמו נקודות זכות בתיק של שמואל שלנו, אז אל תבעס ותחזור בך...

מהנדס העיר: לא אבעס, רק אבהיר: נגיד נגיד, שיום אחד ביקש שמואל להסתלבט קצת באתר הבניה, אתם יודעים- כל אחד יש את הרגע שלו... הוא לקח את הפטיש והתחיל לחבוט להרוס ולהשתולל באתר הבנייה. מישהו ראה אותו והמחזה ערב לחיכו... הוא השתתף איתו והתחיל גם הוא להרוס ולחבל והינה עוד מסומם אחד ראה את החפלה והצטרף... באותו רגע גם עדשת המצלמה שמה לב לנעשה והתחילה לשלוח את התמונות למחשב שעיבד וזקף הרבה מאוד נקודות שחורות בתיקיה של שמואל. שמואל המסכן הלך הביתה כאשר החברה המשיכו להשתולל לחבל ולהרוס, וכאשר התיקייה של שמואל מקבלת, מעבדת, מתעדת, רושמת, ומתייקת את הנקודות השחורות שהפכו את התיק של שמואל לשחור מזפת.

ארשת הפנים של שמואל וחבורתו התחלפה באחת, והקבוצה התחילה להתפרק... בו ברגע קרא להם מהנדס העיר שוב במיקרופון: רגע לפני שתלכו, יש לי עוד מידע, עוד לא גמרתי. הם נעצרו במקום לפקודתוו, וזה מה ששמעו:

נגיד נגיד שהחברה האלה שהשתוללו הולידו ילדים! וגם הילדים שלהם יצאו ערסים שתחביבם הוא לבוא ולהרוס כל יום קיר באתר הבניה! יש דבר כזה... וגם בני בניהם לקחו את העשיה הזאת כמנהג, ויש לנו דורות של הרסנים, מסוממים, חבטנים, וקלוקלים מקצועיים אתם יכולים לתאר לעצמכם את נפח התיק של שמואל שלנו...?

בואו נעזוב כאן את מהנדס העיר ובניינו, ונעבור שוב אל המציאות. אני חושב שבעזרת המשל לעיל, ניתן כבר לעמוד על המשוואה הזו ולהבינה לאשורה: אם התכלית שהאדם מבקש להגיע אליה שווה למאה האחוזים, אזי האדם בעצמו וגם אם הגיע להשגת תכליתו האישית במלואה (כאברהם אבינו למשל), הרי ההשג הפרטי שלו זה יכול להסתכם בפחות מאחוז אחד- מסך מאה האחוזים של התכלית השלמה במלואה... האדם בחייו יכול להשיג רק נתחים קטנים מתכליתו, כי הוא יכול לבנות רק את הדירה שלו - הוא לא יכול לבנות את כל הבניין... יוצא שהתכלית האמיתית של כל אדם ואדם, תוכל להגיע אל אל מימדיה המושלמים רק על ידי הדורות הבאים אחריו, אלא אם כן האדם הזה הינו בר מזל והדור שלו השלים והגיע בכוחות משולבים אל התכלית המקורית כמו הדור של אחרית הימים למשל...

אולם, וגם את זאת יש לציין, את הזרעים של התכלית המלאה והמושלמת, האדם משיג בעצמו ובכוחות עצמו כבר בימי חייו. הוא זורע אותם וממתין לחסדי הדורות הבאים שמישהו יואיל לקלוט אותם ולהשתמש בהם... כי רק על ידי כך הוא יכול להגיע אל שלמות תכליתו, רק בעזרת המישהו הזה, שגם הוא יכול לזרוע ולהמתין...

בנתיים, כפי שהבהרתי במשל, ובתקופת ההמתנה מורטת העצבים זו, מחשב העל מעבד את הנתונים המגיעים מהדורות הבאים, אוסף את הנקודות המצטברות, שליליות הן או חיוביות, ומחלק אותן בין כל התיקייות הרלוונטיות.

אם כן, ואם ניקח למשל דמות אחת לדוגמה, ניקח את אברהם אבינו, ונשאל אותו כבר בחייו: תגיד סבא אברהם, מה היא השאיפה הגדולה ביותר שלך שאתה מאחל לה? הוא יענה לך מיד בלי להתעכב על ניסוח התשובה ובלי לחשוב אפילו: שיהיה מי שיביא אותי לתכליתי המלאה בדורות הבאים אחרי מי יתן וזה יהיה מהר וחלק מי יתן וזרעתי זרעים מספיקים ומתאימים מי יתן והם ייקלטו במהרה ויהיה מי שיקלוט אותם מי יתן ואין בזרעים האלה עשבים שוטים שיורידו מנקודותי מי יתן והסיכויים העומדים לרשותי הם מספיק טובים ומבשרים טובות.

אם כן סבא אברהם מחכה למי שיביאו למנוחה והנחלה, כי הוא בעצמו עשה את שלו ובנה את יחידת הדיור הפרטית שלו נותר לראות איך ייבנה הבנין הגדול שגם הוא אחראי לבנייתו, ואת זאת ניתן לראות רק בדורות הבאים... מכאן יוצאת עוד הנחה מצמררת: אם נחזור לסבא אברהם ונזרוק לעברו עוד שאלה: מהו הסיוט הגדול ביותר שלך סבא? ממה אתה חושש הכי הרבה? גם כאן הוא יענה ישירות ללא דיחוי: אני חושש שלא יהיו לי ילדים וילדי ילדים שיביאו אותי אל מחוז חפצי- אל תכליתי המלאה אני חושש בעצם מאי-הגעה אל התכלית שלי. הקטע הבא ידבר בעד עצמו:

א אחר הדברים האלה, היה דבר-ה' אל-אברם, במחזה, לאמר: אל-תירא אברם, אנכי מגן לך--שכרך, הרבה מאד. ב ויאמר אברם, אדני ה' מה-תתן-לי, ואנכי, הולך ערירי ובן-משק ביתי, הוא דמשק אליעזר. ג ויאמר אברם--הן לי, לא נתתה זרע והנה בן-ביתי, יורש אתי. ד והנה דבר-ה' אליו לאמר, לא יירשך זה: כי-אם אשר יצא ממעיך, הוא יירשך. ה ויוצא אתו החוצה, ויאמר הבט-נא השמימה וספר הכוכבים--אם-תוכל, לספר אתם ויאמר לו, כה יהיה זרעך. ו והאמן, בה' וי?חשבה לו, צדקה. (בראשית, טו')

מהקטע הזה לעיל אני מסיק, שאברהם היה מודע לסיפור הבניין ומהנדס העיר... הוא היה מודע לו מאוד. וכמו שהרגילנו אברהם אבינו, גם כאן תועד דו-שיח עירני בין אברהם להשם בכבודו ובעצמו, וגם כאן נתקל אברהם אבינו בדילמה וביקש תשובות... הפעם הוא לא חסך במילים ולא במינוחים ואף לא ניסה למצוא ניסוח נכון לשאלה- כמו שניתקלנו בוויכוח הראשון שלו עם השם בנושא סדום ועמורה שם הוא ניסה לנסח ולהתפלפל ולטקטק (מטקטיקה) ולקנות זמן למחשבה, אגב, גם הדו-שיח ההוא אם זכור לכם, סובב סביב שאלת התכלית והמרחב שלה... אולם כאן בדו-שיח הזה, ניתן להבחין במועקה של אברהם אבינו הוא ראה בשאלה שלו קושיה עקרונית מעיקה ומעל לכל, הוא מצא סתירה קשה שאיננו יכול לעבור עליה דרך המלך ולא להשלים איתה לכן הוא לא חסך במילים ולא ברר אותן... הוא ראה בהבטחת השם לו "שכרך הרבה מאוד" כהבטחה שאין לה בסיס...

פנה אברהם אבינו אל השם יתברך ואמר: הרי אתה יודע רבונו של עולם כי אני יכול להגיע אל שכרי האמיתי המושלם- היינו אל תכליתי האמיתית- רק על ידי הדורות הבאים אחרי, שישתמשו בזרעים שזרעתי בחיי ויבנו בעזרתם את הבניין הגדול והשלם, את הבניין שדיבר עליו מהנדס העיר... ואם כן, על איזה "שכר" אתה מדבר רבונו של עולם, אם כבר ברור לשנינו כי אין מי שישיג את "השכר" השלם אחרי? אנכי הולך ערירי! ובן-משק ביתי, הוא דמשק אליעזר! האם אתה מייעד לי אם כן רק שכר חלקי, והינך מדבר על התכלית החלקית (התכלית הפרטית השלמה) שאני הישגתי בחיי? ומה עם הזרעים שזרעתי רבונו של עולם? מדוע אתה מקפח את זכותי לפרי עתידי ולנקודות עתידייות, שייחברו בבוא היום ייחד ויישיגו עבורי את תכליתי האמיתית השלמה... מה עם התכלית השלמה רבונו של עולם מדוע חלקי נעדר ממנה? ובעצם, מדוע אתה מונע ממני את הזכות להגיע אל תכליתי השלמה? הרי אני עשיתי את שלי וזרעתי! ועם זאת אנכי הולך ערירי! ובן-משק ביתי, הוא דמשק אליעזר!

כפי שרואים בהמשך הקטע, תלונת אברהם אבינו הגיעה אל ייעדה והתשובה היתה מרגיעה ושלמה: לא רק שיהיה לך ילדים ונכדים ונינים וניני נינים, אלא יהיה לך זרע ככוכבי השמים צא נא איתי החוצה וראה במו עיניך את הכוכבים... זוהי ההמחשה של תיעוד השאלה של אברהם אבינו, זוהי ההמחשה של תקינות השאלה של אברהם אבינו, והתשובה המלאה שקיבל עליה.

מכאן אני מסיק, שכל אבותינו הכירו את משמעות התכלית השלמה והאמיתית שעל האדם לשאוף לה ולהגיע אליה כל אחד ואחד לחוד, ירד אל עומקה האמיתי של משמעות התכלית ועמל על השגתה מכאן אני מסיק שאבותינו עליהם השלום, עמדו על חלקי התכלית, נתחיה ואחוזיה: החלק האישי הקטן שניתן להגיע אליו ולהשיגו כבר במהלך החיים, והנתח הגדול המשמעותי שניתן להשיגו רק על ידי זרע בר קיימא, ורק על ידי הדורות הבאים. לכן כל אחד מאבותינו קיבל את ברכתו האמיתית באמצעות זרעו, והבינה לאשורה והראיה לזאת היא, כי אף אחד מהם לא עירער על הברכה והראיה כי ניתן לערער על ברכה- נמצאת בקטע האחרון שהבאתי בבראשית, טו'. זהו סוד התכלית, וזהו סוד הברכה, ברכת הזרע.

במסה הקודמת שלי "שאלה עקרונית" עמדתי, אגב ברכת השם יתברך לאבותינו, על עוד חסד של אמת, שעשה השם עם אבותינו, אגב הבטחתו וברכתו אליהם. הוא לא רק הבטיח להם זרע רב שייתקיים לאורך כל ההסטוריה האנושית- בניגוד לעמים אחרים שנכחדו, אלא נתן לאבותינו עוד טיפ על החשבון שלא ביקשוהו, ולא חשבו עליו אפילו...

שאיפת אבותינו היתה ועודינה, להגיע אל תכליתם האמיתית באמצעות הדורות הבאים אחריהם... בשביל להגיע אל השאיפה הזאת, יש להתקיים שני תנאים:

1- זרע בר קיימא.

2- זרע שיקלוט את "הזרעים" של קודמיו, יבין את מהותו, וישתמש בו הלכה למעשה, היינו שיקבע תוצאות בשטח, שירים קיר בבניין, ותיקרה, ודירה, וקומה, ואולי ביימיו תסתיים תכלית הבניין במלואו...

השם יתברך הבטיח את התנאי הראשון העיקרי, הודיע לאבותינו עליו דרך ברכותיו אליהם, ועצם קיומינו מעיד על קיום הבטחתו וברכתו זו, ככתבה וכלשונה.

אולם, הוא לא הסתפק בזאת, ונתן לאבותינו (ולנו) על החשבון עוד טיפ. הוא הבטיח את התנאים האופטימלים לקיום התנאי השני להשגת התכלית. אבותינו לא ביקשו זאת- אך הוא היה נדיב איתם ואיתנו.

והוא היה נדיב עם אבותינו, עימנו, ועם האדם... הוא נתן לו לפעול [להשגת התכלית] מנקודת הפיסגה- לא מהנקודה הטבעית שלו...

מקובל הוא כאשר האדם מתחיל פרוייקט כלשהו, להתחיל מנקודת האפס ולפתח את הפרוייקט שלו משם אולם במקרה של הפרוייקט העצום של תכלית האדם, אופן זה של "התחלת הפרוייקט" השתנה, ובמקום להתחיל מנקודת האפס, נתן לו לזנק מנקודת השיא! מנקודת האמת המוחלטת, מהיידיעה המוחלטת והוודאית, מהנקודה עצמה שאליה אמור להגיע בסיום הפרוייקט, כאשר יתרווח על כיסאו, ינשום לרווחה ויכריז: היגעתי אל תכליתי!

ברובד השביעי, [כפי שתואר במאמר "שאלה עקרונית"] האדם מגיע אל מרחב תכליתו האינדיבידואלית, וזאת כאשר הכרתו משיגה את שאיפתו ושניהם גם ייחד ובאותו הקצב דוהרים אל עבר הפסגה/הנוסחה: לאתר את המידע האפשרי ולעבד אותו במידת האפשר ואכן בשלב הזה הוא מתחבר אל מקור המידע האין סופי פעולת התחברות זו בשלב הזה הינה פעולה טבעית ומתבקשת מאליה.

לציין כי אין הדבר אומר שהגיע בשלב זה אל הנחלה והמנוחה ויכול לשבת ולחכות לפרס שלו... כי המידע ששואף להגיע אליו אין לו סוף... עצם ההכרה הזו היא שם המשחק.

התמונה אם כן שעוצבה ע"י השם יתברך היא כזו: האדם הכיר קודם את בוראו, ומהכרה זו זינק אל ייעדו, אל תכליתו, אל ערש המידע...

הוא בחר בעם המיוחד ההוא, [בבניו של אברהם אבינו ולא במקרה] להתחלת הפרויקט האנושי הגדול ביותר בהסטוריה: להגיע אל התכלית האנושית המושלמת והמלאה לבנות את הבניין של מהנדס העיר. בחירתו בעם הזה צפויה היתה בדיעבד, כי הנתונים הטבעיים הצביעו עליו, כעם שנמשך אחר המידע, וכעם שידע להשתמש במידע וידע לעבד אותו, הוא אומן במלאכה זו, מאז ומתמיד, וללא שום קשר עם בחירתו ותכליתו...

ובכן, הוא בחר בו, ונתן לו תשלום ענק למפרע: הוא הרים את כל העם הזה ושם אותו ישירות ברובד השביעי! לא השישי כי-אם השביעי, ובשלביו המתקדמים ביותר... השם יתברך נגלה אל עם ישראל, גדולים כקטנים כתמימים כפקחים כטפשים כחכמים, כטובים כרעים כמושלמים וכחסרים... ואפילו הערב רב שעלה עימם זכה להתגלות זו, מעבר לניסים הנגלים שהתחוללו לעיני כל... החתחברות הזו עם מערכת האין סוף, היא היא ייעדו של כל אדם שלוטש עיניו אל עבר הרובד השביעי, ומתקדם הלכה למעשה לקראתו... אולם בני ישראל קיבלו את מעמד העל הזה חינם אין כסף, ללא שום טירחה, ללא שום התחייבות עצמית, פוסחים כמובן על כל שאר הרובדים, העליונים ואף התחתונים, פוסחים למעשה על הרבה מאוד מיכשולים וחולשות אנוש, שבדרך כלל מונעים וחוסמים מהאדם את הגישה לרובד הזה...

למעשה, נכון להניח שעם ישראל יכל להיאחז ברובד הזה ולא לזוז ממנו, ייען כי היה מודע בשלב הזה אל הרובד שהיה מצוי בו, הכיר את משמעות הדבר לעומק וחש למרגלות התכלית [הפרטית] שכבר הושגה... ואכן הוא התחיל להתנהג באופן שיזכיר כוונה כנה כזו, המתבטאת בלהאחז ברובד... כל העם מקטן ועד גדול הצהיר ברגעים הראשונים: נעשה ונשמע... זו הצהרת אמת שלא ניתן לטעות במקורה: עיבוד מידע אמיתי בזמן אמת הם התחילו נכונה את צעדם הראשון ברובד השביעי, או כמו שאומרים, התחילו ברגל ימין... אין ספק גם שביקשו בכל מאודם להישאר ברובד הזה ולטייל במרחביו עד לאין סוף, נפשם ביקשה זאת... אולם בעיה קטנה אחת עמדה בינם לבין שאיפתם הכנה, ובגינה התחילה הדרדרות בלתי צפויה מטה מטה... הם לא ידעו שלא ניתן לעמוד ברובד הזה, ועליהם לנוע ללא הרף בכדי לשמור על מקומם במרחב המוזר הזה. ולא רק ברובד הזה, כי-אם בכל רובד ורובד: העצירה ואי-העשייה תדרדר אותך מטה, כך שיש בפניך שני דרכים חלופיים: או לעלות למעלה או לרדת למטה, אין את האפשרות להחזיק במצב בניים המוכר בעולמנו האנושי: לעמוד במקום, או לדרוך במקום... במקרה שלפנינו, התכונה עוד יותר מוזרה: העצירה מדרדרת... מי שנמצא ברובד השביעי, סביר להניח, יכיר את העובדה הזאת מתוך עיבוד פשוט של המידע הנמצא בידו, והמסקנה הזאת אמורה להיות שגורה בפי כל מבקרי הרובד הזה... אם ברצונך להמשיך כאן- אין לעצור ולהתבונן, יש להמשיך בתנועה... יש להמשיך במלאכת הפקת המידע ועיבודו עד לאין סוף... לפחות באותה רמה אין סופית שמבטאת את שאיפתך לשהייה ברובד המוזר והיפה הזה... עצרת- נפלת! התעצלת- הדרדרת. ביקשת לעלות שוב- פעל שוב...

עם זאת, ולמרות "הפשלה" האומללה הזאת של עם שלם, שלא השכיל לעבד את המידע שלפניו ולהסיק ממנו את המסקנה הפשוטה שתשמור על מקומו במרחב השביעי, ולמרות זאת הוא קיבל עוד תשלום למפרע, והפעם תשלום טכני לטווח ארוך נדיב אין סופי... והייעד אותו ייעד: להגיע ולהשתלב ברובד השביעי, והפעם דרך הרובד השישי, טפח אחד בלבד למטה...

אני מדבר על המתנה הטכנית של תורה שבעל פה, המצורפת לתורה הכתובה, ושתיהן יוצאות כפי שהזכרתי [ב"שאלה עקרונית"] ממעיין אחד, וייעודם הוא אחד: לסלול עבור העם המיוחד את הדרך הקצרה ביותר אל הרובד הקרוב ביותר למרחב האין סופי- משאת נפשם, כי הכירוהו בעבר...

וגם כאן נחלו כישלון טכני ולא השכילו להתחבר אל המידע המתבקש, כי לא עיבדוהו נכונה: היה עליהם לנוע בהתמדה, והם בחרו באופן תמוה, גם כאן, את דרך "העצירה" וההתבוננות, ואף להתעלם מהרבה מאוד מידע אחר ולהדרדר באופן מעליב מטה מטה, עד לשפל שיעליב אותם ואת מי ששם את תיקוותו בהם.

אלה פני הדברים באופן הכללי ביותר אך הייתי רוצה להרחיב קמעה בנקודה הזאת, כי עתידה היא לחבר אותי עם המשך דברי.

אני מדבר על הרובד השישי, ועל התשלום הטכני למפרע שביקש השם יתברך להעניק לעם ישראל, בניו של אברהם שהתברך בזרעו: לשים בידו את המתכון המדויק, שבאמצעותו ניתן לעמוד בשתי רגליו על מרחב הרובד השישי, ובכך לפסוח על כל שאר הרובדים הקטנים ואף על שבע הרובדים הרעים שכל אחד מהם מהווה מכשול נוקשה בפני עצמו, וכבר עמדנו עליהם בפירוט לעיל [ב"שאלה עקרונית"] אולם ולחידוד הדברים, אזכיר שוב את מהות הרובד השביעי (השלילי), וזה תיאור המימד שלו ומי שמקפץ במרחב שלו:

קיימת נטייה באדם, להתעלם מדברים שדורשים נקיטת פעולה ולהתחמק מהם. הנטייה הזו התפתחה באדם עד להופעת מנגנון של ממש, הפועל בשטח המודע והבלתי מודע כאחד: מנגנון זה מאתר עבורינו כל מקור מידע חשוד- מאיים, ומנטרל אותו באופן "אוטומטי" ע"י דחייתו המיידית. בשלבים מתקדמים, המנגנון הזה עובד באופן עצמאי ובלתי נתון לביקורת האדם שפועל מתוכו! זהו השלב המסוכן והנמוך ביותר שיכול להגיע אליו האדם זהו הרובד השביעי.

הקדמונים, הזכרתי, גילו את המנגנון המוזר הזה וגילו את פעולתו העצמאית הבלתי נשלטת, אולם לא עמדו על התכונות שהביאו להופעתו, ולכן ראו בו כמעין יישות של ממש הפועלת במרחבים האפלים באופן עצמאי למדי... אשר על כן נתנו לו את הכינוי "ייצר הרע"- ייצר במלוא מובנה של המילה...

...וגם על הרובד הזה ניתן, דרך המתכון המוכן והטעים שהכין השם יתברך בידו ובמטבחו, לפסוח... ולנחות ישירות ברובד מספר 6 ! הקרוב ביותר למרחב האין סופי לרובד שממנו ניתן להגיע אל התכלית הפרטית, וממנה אל הבניין הגבוה של מהנדס העיר... ואלה הם המצרכים של המתכון:

תורה שבכתב: לסגלו לרעיון הנאור שבלעדיו אין לו זכות קיום ברחבי הרובד השישי וגם להטמיע בו את תורת המשמעת העצמית, שבלעדיה לא יצליח לשהות לאורך זמן ברחבי הרובד השישי.

תורה שבעל פה: לאמן אותו לדרך המעקב אחר מידע, לסגלו לדרך חשיבה נאות, אמין, ענייני, וישיר היינו ללמדו את שפת הרובד השישי, ולאמן אותו להשתמש הלכה למעשה בשפה הזו. סוף רשימת החומרים שהרכיבו את המתכון.

עד כאן נוסח מרכיבי הטיפ שהשם יתברך נתן לאבותינו (ולנו) על החשבון. הוא הבטיח את התנאים האופטימלים לקיום התנאי השני להשגת התכלית. אבותינו לא ביקשו זאת- אך הוא היה נדיב איתם ואיתנו. השתמשתי כאמור, להבהרת הנקודה הזאת, בקטעים נרחבים שבאו במאמרי הקודם "שאלה עקרונית". אני רואה איפא במאמר הזה, כהמשכו הטבעי של קודמו, ושום דבר אינו מקרי.

ברצוני לסיים בחזרה גנרלית אל התחלת המאמר, היכן שאלתי את "השאלה התמוהה" שהעסיקה אותי מעודי ילד: הרבה ארבה את זרעך... ומה איתי!!! איזו מין ברכה זאת? מה זה רדיו??

ובכן, עניתי לעיל על השאלה הזאת, אולם הייתי רוצה לספר לכם סיפור אישי, שהביא אותי אל הדף הזה עליו כתבתי את שאלתי והתחקתי אחריה.

התחלתי לפני כשבוע במאמר הזה, לא זכור לי איזה יום, אך זכור לי משהו, שקרה איתי באותו בוקר...

הייתי בבית הכנסת בשחרית, ועיני קלטו לרגע בחור צעיר אחד, שאמר קדיש על אימו. מבטי נחת על הבחור הזה, ולא יכלתי להרפות ממנו... פשוט הרהרתי: מה זה הקדיש הזה? בשביל מה זה מועיל? על מה...? מה עומד מאחוריו? למה הבחור הזה שאינו כל כך דתי- מתעקש לבוא מידי יום אל בית הכנסת מאז שנפטרה אימו ולאמר את הקדיש... למה? אין כמעט יהודי, כולל החילוניים כולל אפילו האתאיסטים שמוותרים על הקדיש... כולם מקיימים, דווקא בקטע הזה, את המצווה הזאת, התמוהה ואפילו לא כל כך מובנת... שלל מילים בארמית... מה הבסיס הכל כך חזק שעומד מאחורי הקדיש? שאלתי את עצמי כשנעצתי עיני בבחור ההוא: מה רוצה הבחור הזה בעצם לאמר לשדר? כך נולדה השאלה שלי, שאגב, אין לה קשר ישיר עם השאלה שפתחתי בה את מאמרי, אך בראשי כן קישרתי, עיבדתי ועבדתי...

היום עניתי על השאלה הזאת של הבחור התמוה וקדישו התמוה... ויש לה כבר קשר עם השאלה העקרונית שבחשתי בה לעיל, שאלת התכלית, הבניין ומהנדס הבניין.

הבחור הזה ניסה להזכיר למהנדס הבניין, שיפקיד בטובו נקודת זכות בתיקייה של אימא שלו פשוט להזכיר לו פשוטו כמשמעו... זה אציל להזכר באימא ולשמור לה אימונים גם אחרי שהלכה ונותקה לכאורה ממקומה איתנו והבחור הזה עומד על שלו ואומר: אינני מבין בידיוק את משמעות הקדיש הזה, אבל אני מבין שהוא מזכיר לי ולכל העולם, בצורה זו או אחרת, את אימא ואת מה שעשתה בשבילי. זה מעשה אציל בפני עצמו ומעשה כזה יכול לצאת רק מזרע טוב ויפה, זרע של אבא טוב, או של אימא טובה ויפה. זוהי נקודת זכות ללא כל ספק הנזקפת בתיקיית ההורה, ויש לשים לב אליה ולקחתה בחשבון. זה מה שאומר הבחור הזה בקדישו: נא קחו את הנקודה הזו בחשבון, והפקידו אותה במקומה המתאים.

לא במקרה, כאשר התחלתי את הפרוייקט של המאמר הזה, וגלשתי ברחבי הרשת במטרה לחפש ביטויים המציינים את ברכות השם לאבותינו, נתקלתי ברשימה המוכנה ההיא שהתחלתי בה את מאמרי. את הרשימה מצאתי ולא במקרה, כי שום דבר אינו מקרי ב:"אתר הניווט בתנך", אתר המוקדש לעילוי נשמתו של דב סגל ז"ל.

הקישו בג'גל את שם האתר הזה, ותגיעו אל דף יפה שבראשו מוטבע הרישום הזה: "אתר הניווט בתנ"ך" מוקדש לעילוי נשמתו של דב סגל ז"ל, אבי ומורי הראשון לתנ"ך. גם זה נקרא קדיש, ונקודת זכות חשובה שיש להפנות את תשומת ליבו של מהנדס העיר אליה, שיקחנה בחשבון ויפקידה בתיקיה שלה.

שבת שלום,

אלברט שבות

יום שישי, 24/02/2006

אודות הכותב:

יליד 61, חלב-סוריה, נשוי + 4, עלה ארצה בשנת 80 שרות צבאי, עבודה בבנק, מסלול רגיל...

היום, שכיר בארעה דפנמה.

דירוג:  

הוסיפו ל Facebook Share on Twitter

הוספת תגובה / יצירת קשר עם אלברט שבות

שם מלא: *

אימייל: *
(האימייל לא יפורסם בשום מקום באתר)
כותרת: *
תוכן:
11 + 6 =