מהי מהות התקשורת הישראלית-ערבית?

קשר השפה - 28 ביולי, 2002
מהי מהות התקשורת הישראלית-ערבית?
שיטחי המנדט הבריטי
ילדה יפהפייה! קטנה מאוד עם חיוך מקסים, פניה עגולות שבולטות מתוך הרעלה שמכסה את ראשה ומסתירה את שערה התמים. המראיינת גם היא יפה עם רעלה - שמראיינת את הפעוטה, בתוכנית טלוויזיה דתית בערוץ ART הערבי שפועל מארה''ב הדמוקרטית, שצפיתי בה לפני תקופה.

 הראיון התנהל, ובתירגום חופשי, כך:

מראיינת (במבטא מצרי): "מה שמך חמודה יפה?" מלטפת את הרעלה שעל ראש הפעוטה ומתכוונת לשערה, "תגידי לנו את שמך?"

הפעוטה: "שמי (-)."

מראיינית: "ובת כמה את יפה?"

פעוטה: "בת שלוש שנים וחצי." (הערבית של הילדה גם מצרית)

מראיינת: "האם את שונאת את היהודים?" (תירגום ישיר)

פעוטה: "כן."

מראיינת (לא הסתפקה בתשובה הקצרה) "את מי את שונאת חמודה שלי?"

פעוטה: "אל-יאהוד."

מראיינת: "ולמה את שונאת אותם?"

פעוטה: "כי הם לא האמינו באדוננו מוחמד - "תפילות אלוהים עליו וברכותיו" (נוסח דתי שנאמר עת ציון השם מוחמד הנביא)

מראיינת: "ואיזה סיפור את יכולה לספר לנו על הכופרים היהודים שקרה בזמן אדוננו מוחמד?"

ואז הפעוטה פוצחת בסיפור קצר שקרוב יותר לפואמה, מבלי פסיקים גם מבלי לקחת אוויר - דבר שהקשה עלי להבין את מילותיה הקטנות ולא הצלחתי לפצח את סוד הסיפור, להוציא מילים מספר שסיפרו על אישה יהודיה רעה ומכשפה שכיכבה בסיפור.

מראיינת: "את מתפללת חמודה שלי? כמה פעמים ביום?"

הפעוטה, בת השלוש שנים וחצי עונה: "חמש פעמים כל יום" - וזוכה לעוד לטיפה כנה מידי המראיינת.

את הראיון חותמת בשיר, שהמראיינת מבשרת עליו בחגיגיות:

ועתה הבה נשמע שיר מקסים מפה מקסים. אולם הפעוטה, ככל פעוטה, מסרבת בתוקף! ונראה לי שכאן היתה עריכה שפסחה על קטע ארוך של מסע שיכנוע מעייף שבמהלכו הופעלו על הפעוטה אמצעי שיכנוע משכנעים ביותר...

הפעוטה לסיום פוצחת בשיר עם מנגינה ופזמון, וגם הפעם נבצר ממני לפצח את מילותיה הקטנות... ובכל זאת, חילצתי שלוש ארבע מילים מתוך הפיזמון ( להזכירכם שוב, עם לחן ומנגינה) ''שרון - שרון, רוצח גם חזיר - שרון שרון...)

סוף ראיון טלוויזיוני, היום 28 ביולי 2002, עם פעוטה ערבייה בת להורים מצריים ודתיים אדוקים (ככל הנראה), בתוכנית טלוויזיה ערבית דתית, שמשודרת מתוך ובאישור ארה"ב.

אינני מביא את הסיפור כסקופ שתפסתי, וגם אינני חושב שלמישהו הסיפור יישמע תמוה... כולנו יודעים על הסיפור ועל השיטה המאוסה. הסיפור מוכר לרובנו - אם לא לכולנו, ושמו: נטיעת השנאה ושורשיה.

אולם אני מביא את הסיפור כלשונו, בשם דבר אחר, אחר לגמרי.

את הצפיה בראיון הטלוויזיוני, חלק איתי אדם אחד שקרוב לי ויקר לי. האדם הזה הינו יהודי "צבר" שאינו דובר ערבית, ולכן היה עלי לתרגם לו בתירגום חופשי וסימולטני את תוכן הראיון, מילה במילה, עובדה שעזרה לי לאחר מכאן להזכר בפרטי הראיון ולציינם ביתר שאת...

הייתי רוצה לציין את עיקרי השיח שהיה לי, עקב הראיון, עם אותו יהודי יקר, ולשתפכם בו, ולמעשה את המאמר הזה אני מביא ומקדיש לאותו שיח עקרוני.

- הוא: האם עלינו, אנו הישראלים ללמד בבתי ספרינו את שפת העם הזה? הערבית? האם משרד החינוך אינו טועה במידה כלשהי?! האם זה נכון להציע לילדינו ללמוד את השפה הערבית, שפתם של עם שכה שונא אותנו? שכה מושרשת שינאתו לנו?

ואם נבוא ונטען שאנו לומדים ומלמדים את השפה למען ומתוך האימרה החכמה "הכר את אוייבך", ועם זאת: האין זה מוגזם? האם על כל הישראלים חלה האימרה הזאת? האין מספיק בקבוצה מצומצמת ומקצועית, שתילמד את שפת האוייב ותכיר אותם דרכה?
מה ייצא לנו לעזאזל משפתו של עם שמואס בנו, ששונא אותנו, שכל כך שונא אותנו!

- אני: השפה הערבית הינה שפה עשירה ויפה. אינני מסתיר את עובדת אי-האובייקטיביות שלי, כי אני כותב השורות נולדתי במדינה ערבית והיכרתי חלק ניכר מחתך החיים דרך השפה הזו, ובכל זאת אנסה לטעון: מאחורי השפה הזו ישנה תרבות עתיקה בת אלפי השנים. אינני היסטוריון ואינני יודע לשים במשקל את תרומת השפה הזו והתרבות הזו מול האסונות שהמיטה בדרכה אותה תרבות על האנושות! ובכל זאת יודע אני מה שאני יודע: הספרות הערבית שאני הכרתי הינה ספרות מקסימה עשירה ומעשירה. הרבה מהסופרים הערביים שהספקתי להכיר, שירתו נאמנה את התרבות הספרותית היפה, האוניברסלית באשר היא, והשתמשו בשפה הערבית שעמדה לרשותם, שימוש יאה והדדי. המוזיקה הערבית מיוחדת במינה. אני יכול להעיד, למשל, שעבד אל ווהאב, מלחין מצרי, ותרומתו לאנושות הינה בקנה מידה של תרומת בטהובן או שופן לאנושות, במגזר חשוב זה.

ועוד טענה בפי:

ואם ארה"ב, בברכת אנגליה, תגלה מחר חלילה סימני אנטישמיות, ותעביר באו"ם החלטה אנטי יהודית, או אז האם נזרוק את האנגלית והאנגלים איתה לים?!

לדעתי, ולסיכום, אין לשפוט שפה- ויותר: אין לשפוט תרבות.

הייתי רוצה להניח לפניכם עוד חומר למחשבה, שמתקשר בתורו לנושאינו... ומעשה שהיה כך היה:

לפני כשנה אולי, האזנתי דרך האינטרנט לדיון רדיופוני ששודר מתחנת רדיו מארה"ב שמשדרת בשפה הערבית. באותו דיון השתתפו אינטלקטואלים ערביים שגרים בארה"ב, והוא עסק באינתיפאדה המתחוללת בארץ. למען האיזון בהצגת הדיעות, הם הזמינו עוד מרואיין מהצד הישראלי שייציג את הדעה "האחרת", והוא היה, אם זכרוני לא מטעיני, העיתונאי מידיעות אחרונות רוני שקד (טל"ח), דובר הערבית, ואף נתן לו המראיין בצעד אציל ויוצא דופן, עדיפות מסויימת בזמן שידור. כל שאר המרואיינים, כזכור, היו ערבים אינטלקטואלים, והדיון כמובן התנהל בערבית, לא יודע לכמה אלפי מאזינים, גם לא יודע מהי איכותם. כן אני זוכר צמרמורת שעברה בי מההאזנה ההיא...

הצמרמורת - ואני משתמש במילה הנכונה, לא עברה בי בגלל הערבית העילגת שהיתה בפי הישראלי שלנו - עובדה שניצלו אותה שאר עמיתיו המרואיינים בצורה "האכזרית ביותר" "והצינית ביותר" - וגם כאן אני משתמש בתיאורים הנכונים, אלא, והסיבה האמיתית לצמרמורת הכואבת היתה אחרת: הוא ביקש, מר שקד, לייצג את הצד הישראלי נאמנה, ובאופן ענייני ציוני אמיתי ואף מרגש, והוא עשה את זאת הלכה למעשה, הוא תירגם במדויק את מה שהתחולל בראשו, אני שמעתי אותו מילה במילה והבנתי אותו כי אני מבין עברית וערבית, אולם ולצערי, "הצד השני" מבין רק ערבית! וזה נשמע עילג עד דמעות... דמעות אמיתיות... מעיני שלי! שמעתי במו אוזני איך האיש "שלנו" שמייצג אותי, נופל כליצן על הקרשים מבלי היכולת לעזור לו... בגלל שהשפה בגדה בו. ובסך הכל מדובר בבעיה טכנית, לא יותר... אני לא יודע כמה פעמים כל יום, כל שבוע, כל חודש, הבעיה הזאת חוזרת על עצמה בדיפלומטיה הישראלית, בהסברה הישראלית, שמחטיאה את המטרה ואין לאל ידה... ואין מי שמסוגל להבין עד לאן מגיע מד חומרת הנזק, וזה מצמרר לדעת, שהבעיה בסך הכל היא: טכנית.

אתם, הטכנוקרטים המעשיים והחוקרים, הבנתם את זה?

ישנה בעיה אמיתית ורצינית שסובלת ממנה ההסברה הישראלית הרשמית. אני לא מסכים עם הדעה, שמכשירה כל שפה להידברות - ואם באוייב עסקינן, אזי ולפי הגיון זה, ניתן לדבר איתו גם באנגלית! למה לא! אני מרגיש בטעות של הגישה הזו עד כאב! גישה כזאת מתעלמת, ביודעין או לא, מגורם אנושי בסיסי שנקרא: "קשר" וממלאת את השטח האבוד הזה שהתעלמה ממנו בחומר מלאכותי שהאדם יצר במו ידיו והטעה בזאת את עצמו... אכן ניתן לדבר, אדם אל אדם, חבר אל חבר, אויב אל אויב, בכל שפה שהיא, ואולם אני מזהה את ההטעיה בעצם הקביעה! וזאת כי לעולם לא יימצא התחליף ליד לרגל לרגש לתחושות וגם לתקשורת בין בני האדם שמיוצגת ע"י שפת האדם על שתי גדותיה: השפה, ושפת הגוף.


תקשורת בין בני אדם הינה הבסיס להתפתחות האדם, ולתקשורת ישנן רמות שונות ונבדלות שניתן למצוא להן חלופות זמניות אך לא קבועות! לעולם לא! לעולם לא נמצא את החלופה האמיתית בתקשורת בין אם לבנה בטבע, ואני מדבר גם על החייה, לא רק האדם! לעולם לא יתאפשר לי לנהל אותה השיחה עם משה כהן בעברית כמו בשפה חלופית אחרת - נגיד אנגלית! אפילו אם שנינו שולטים היטב באנגלית.

לישראל, ולעניות דעתי, ישנה את התסמונת של הראייה המוטעת - שלא שמה דגש מיוחד על בחירת ערוצי התקשורת בינה לבין אויביה שלא שמה דגש מיוחד על התקן המקורי שאמורים להצטייד בו דובריה, מסביריה... הדוגמה של מר שקד מידיעות אחרונות שהבאתי לעיל, הציגה נאמנה את טענתי זו.

אלברט שבות - יליד 61, חלב-סוריה, נשוי + 4, עלה ארצה בשנת 80 שרות צבאי, עבודה בבנק, מסלול רגיל... היום, שכיר בארעה דפנמה.
דירוג:  

הוסיפו ל Facebook Share on Twitter

הוספת תגובה / יצירת קשר עם אלברט שבות

שם מלא: *

אימייל: *
(האימייל לא יפורסם בשום מקום באתר)
כותרת: *
תוכן:
3 + 9 =