זכרונות ילד יהודי ממלחמת יום כיפור, בסוריה

הזיכרון הרדום מימי המלחמה
זכרונות ילד יהודי ממלחמת יום כיפור, בסוריה
מראה סורי טיפוסי
האמת, מה שגירה את הזיכרון הרדום הזה מימי המלחמה, הוא המאמר שקראתי אתמול ב-nfc של ד"ר מילשטיין "הסנסציה של רונן ברגמן", והראיון שהקשבתי בעקבותיו מתחנת הרדיו האינטרנטית "קול הלב", בו ראיין אריק לב את מילשטיין בנושא מלחמת יום הכיפור- הנושא האין סופי הזה... בהזדמנות זו אני רוצה להעיר, שזו היתה הפעם הראשונה שאני שומע את קול ד"ר מילשטיין, עד עכשיו רק קראתי את מאמריו... ואתמול הבנתי, אחרי "שהתבוננתי" בטון דיבורו, מדוע האיש הזה נודה והרבה אנשים לא אהבו אותו... הסוד הוא שד"ר מילשטיין לא יודע להתחסד, לא יודע מה זה דיפלומטיה גם לא מבין את השפה שלה... האיש הזה הוא אנטי פוליטי מובהק! הוא מדבר דוגרי ולעניין- איך שיאהבו אותו?

בן 12 הייתי כאשר פרצה מלחמת יום הכיפור, בביתי בשכונת ג'אמילייה, חלב- סוריה . לא זכור לי אם בית הספר שלי היהודי נפתח בזמן המלחמה, אבל אני מעריך שלא... זאת כי אני זוכר טוב טוב את השעות הארוכות שעשיתי עם כל משפחתי סביב מקלט הרדיו, ואם היה בית ספר מאיפה יצא הזמן לשעות ההן? מה עוד ואבי היה מורה, איך ישב על יד הרדיו ולא הלך לעיסוקו...

דווקא זכור לי הריח... אם יש ריח לימים אזי זהו המקום להזכר בו... אולי האוכל שבישלה לנו אימא בימי המלחמה נעם לחיכי, אך לא בטח שלא, מאיפה אני זוכר מה בישלה אימא? אני כן זוכר את הריח, של הימים. שלנו של אחיי של אבי של כולנו, איך כולנו הסתודדנו סביב הרדיו, וזה הזמן לתארו במלוא מדותיו: גדול ענק חום, ואני מדבר בעצם על קופסת פורמייקה חצי מטר בערך אורכה ורוחבה- ענק מידות זו המילה. אני לא חושב שאי פעם יתאפשר לי לשמוע שוב את הצליל הרך המיוחד שבקע מתוכה... הרוך הזה- זוהי מידה בפני עצמה שאיפיינה את הרדיו השמן גדול המידות שלנו. גם בני האנוש שותפים במקרה למידה הזו: כמה שאתה יותר גדול ושמן, כמה שהקול שלך יותר נעים ורך... זה נגד הסדר הטבעי ההגיוני! כשמן- מיתרי הקול שלך אמורים להיות יותר עבים יותר גסים... אך במקרה הזה הטבע בגד בהגיון וקרא עליו תיגר כנראה... אין לי הסבר אחר לתופעה הזו...

האור היה כחול, מזכיר מאוד, לי לפחות, את הכחול שפורץ מדגל ישראל. בשום פנים לא היה מעומעם... הוא היה כחול יפה שאהבתי, אני זוכר שהתאהבתי בצבע הזה ולא הבנתי מדוע שלא ישאירו אותו לכל הימים, מדוע רק לימי המלחמה- וזהו...
אבי, כמו כל העולם, הקפיד להשמע להוראת השילטונות, שהבטיחו קנס או אולי כלא למי שיפר את הוראת השעה: לצבוע את כל המנורות שבבית בכחול (של דגל ישראל) ואני אהבתי כאמור את ההוראה הזאת, מה עוד והשתתפתי באופן פעיל בביצוע! מנורה אחרה מנורה וכל הבית הפך לכחול, יפה, כל השכונה הפכה לכחולה, הייתם צריכים לראות את שכונת ג'מילייה מהבלקון שלנו, איזה יופי של כחול, מספר פעמים יצאתי לבלקון ועיני לא מאמינות למראה היפה שנגלה להן: הג'מילייה לבשה חג! כל הג'מילייה הזדהתה עם הכחול- למעט שכנים פושעים ואני יודע לזהות אחדים מהם, שלא הקפידו על ההוראה במלואה, שביצבץ לו משמה- לא עלינו, צבע צהוב... אני מכיר אפילו את שמות הפושעים את שמות המשפחות... אני אישית, ראיתי בהם כמתגרים בגורל כפושעים! ולו כנגד הצבע הכחול... כן! הכחול של דגל ישראל, ממי יש לי לפחד עכשיו? הכל על השולחן...

היה משעשע למען האמת. אני לא אומר שלא היתה הרגשת הכאב בטן ההיא שמופיעה בד"כ דקות לפני הבאות הרעות ולמעשה, היא מזהירה מפניהם... בטח שקיבלתי מסביבתי הקרובה את שדר הפחד ואף חוסר האונים... אולם השדר הזה לא מתקבל במלוא עוצמתו אצל ילד. אתה צריך להראות לילד פיזית את הדבר המפחיד על מנת שיכנס הפחד אל ליבו... על מנת שישתכנע בסכנה ובחוסר האונים... ולהגיד את האמת- לא זכור לי הרגשת סכנה או פחד, לא מצאתי להן סיבה ממשית! נהפוך : היתה לפעמים אווירה של שימחה! כן ממש! אני מדבר על שימחה ואף על סתלבט... ויש להבדיל בין תחושת השימחה לבין הסתלבט, לכל אחת מהן היה זמן וסימן :

שמחנו, כל הבית שמח וחיוך רחב עלה על פיו כאשר אבא חייך ונתן בזאת את האות הרשמית לשאר חברי המשפחה לחייך את הרגעים היפים הללו עברנו תכופות : כל פעם שאבא זיהה מסאוט אישראיל מאורשלים אלקודס (קול ישראל מירושלים- תחנה מקצועית נהדרת, שמשדרת 24 שעות בערבית עד עצם היום הזה, שנקלטה בחלב ובכל רחבי העולם הערבי למרות המאמצים האדירים של השילטונות להעיב על השידור בצפצפות שבארץ משתמשים בהן ביום הזיכרון) אם כן, כל פעם שאבא שמע "חבר" (הודעה) משמחת מהרדיו- הפתוח בלי הפסקה- וחיוך חלף על פיו... כולנו חייכנו איתו! כולל אותי למרות שלא הבנתי כלום ועל מה- אך בגדול הבנתי גם הבנתי: "הם" (אנחנו) דפקנו אותם! האחים שלי ואימא עוד התעניינו וירדו לפעמים לניתוח מעמיק של "החבר" עם אבא הפוסק, אך אני כאמור הסתפקתי בשורה האחרונה: נדפקו עד העצם- וזה אות לשימחה לא פעם קיבלתי זפטה שלא ארים את קולי (שאגת השימחה הילדותית שלי) "שלא ישמעו בחוץ".

ולהרגשת הסתלבט : כאן אני יכול לשים יד ואצבע על השעה המדוייקת לזמן הסתלבט : 6.00 שש אפס אפס בערב. בשעה המדוייקת הזו שום סליחה וכפרה למי שיפצה את פיו! כולל אותי! בשעה הזאת אין הנחות: כולם מנקים את האוזניים גם מרחיבים אותן פשוטו כמשמעו ל-"אבו..." שכחתי את כינוייו אבל הוא היה אבו משהו... אני מדבר רבותי על גיבור ישראלי אמיתי שאת שרותו עשה מתחנת סאוט אישראיל מאורשלים אלקודס, כל יום בשעה שש אפס אפס. הוא הכניס פחד ואימה בלב כל ערבי באשר הוא, ובמקביל שימחה וששון בלב כל יהודי דובר ערבית באשר הוא . שמעון מנדס יכול לעזור לי ולהתחקות אחרי שמו שברח לי- זה חשוב מאוד . אם אצליח לשחזר את הרגעים ההן רבותי, גם אתם תצדיעו לו! הטון שלו הקול שלו הזכיר לי מאוד את הטון הרדיופוני של ד"ר מילשטיין שהקשבתי לו לראשונה אתמול מתחנת רדיו באינטרנט . הוא דיבר ערבית מדוברת, לא ספרותית, ופשוט הוא קיים מידי יום משחק משעשע : הוא השמיע את הצהרת אחד המנהיגים הערביים, בקול שלו כפי שהוקלט באותו היום, והצליב את ההצהרה הזו עם המציאות בשטח- על כל הסתירות והשקרים שהכילה אותה ההצהרה. לפעמים הוא השמיע שתי הצהרות- שני מנהיגים שנאמרו באותו היום ובהפרש של רק שעות וגם, הצליב בין שניהם. לא פעם הוא השתמש בהקלטות של שדרני מהדורות החדשות של העולם הערבי, ו... הצליב אותם לאור המציאות שהצהירה עליה תחנה ערבית אחרת באותה השעה והדקה... ההצלבה לפעמים בוצעה לאור הצהרת מנהיג אותה המדינה שממנה שודרה הידיעה! השקרים לאור היום התגלו במלוא עוצמתם... הפדיחות רבות מנשוא... הסתירות המטריפות את הדעת ששטח אותם לעיני כל בפרהסיה. הוא הפשיט את מנהיגי העולם הערבי בשעת אמת בשעת מעשה, הוא הפשיט את מנחי התוכניות הכי פופולריים בעולם הערבי, הוא הפשיטם באופן פורנוגרפי מלא- ואף אחד לא היה מוכן למכה הזאת בעולם הערבי. הוא עימת את העולם הערבי עם המציאות שלימד עליה מפי מנהיגיהם מאמצעי התקשורת שלהם עצמם... וכל זאת בלשון חדה קולעת וקולחת, ומדוברת, בערבית מדוברת, כלומר בלשון העם, לא בלשון מנוכרת ספרותית...
לא רק אנחנו הקשבנו לו ופתחנו את האוזניים, כל הרחוב למטה, בשעה המדוייקת הזאת- שש אפס אפס ובאורח פלא היה מתרוקן ממוסלמים נוצרים ויהודים... במקרה ובאורח פלא יום יומי...
כן, אני זוכר את הגיבור ההוא, לפרטי פרטים אני זוכר את החצי שעה היומית ההיא לפרטיה ואם מישהו ישמיע לי היום את החלק הראשון של איזו תוכנית- אני אשלים לו את החלק הנותר! וכן הייתי ילד, בן 12 . אבו משהו... אתה חייב למסור לי את שמו שמעון מנדס.

אחרון אחרון חביב :
התחושה שליוותה את מהלכי המלחמה בת"א היתה כמו בחלב . וכמו בקאמישלי, וכבבגדאד וכמנהאטן. אני קובע את זה כי הייתי עד לתחושה הזו בחלב וכך למדתי והסקתי אודות בגדאד ומנהאטן...
בימים הראשונים התחושה היתה על הפנים, ואני מדבר על האווירה ששררה בבית, אני מדבר על הפרצופים העגומים על הדאגה האמיתית על הפחד, (עבדתי עליכם למעלה: כן גם כילד פחדתי... כן זכורה לי תחושת הפחד שאבא במיוחד הצליח להעביר לי... ארשת הפנים שלו אמרה הכל ולא יכלתי לברוח ממנה... היא צדה אותי גם כילד...) . לאחר מכאן, המצב השתנה והיתה תפנית, כן אני יכול גם להעיד גם על התפנית, והעדות הזאת, האמינו לי, היא עדות נאמנה... כי היא באה מזכרונו של ילד- היא משרטטת את הזיכרון הזה...

כאמור, הימים הבאים יסמנו ניצחון לצה"ל, ומפולת לצבאות ערב (על זאת יעיד גם ההסטוריון הצבאי ד"ר מילשטיין... ואף העיתונאי הבכיר המוכשר והמהולל: ברגמן!).
אני מניח שהבילבול השתלט על הערבים בימים ההם, החל מהרמה המנהיגותית ועד הרמה של האזרח- של מצב הרוח הערבי ברחוב... ברשותכם, אעסוק כאן ברמה "הבינונית" ואדבר עליה.
לאנשי המוחאבראת (מודיעין פנים) אני קורא "הרמה הבינונית" שגם הם השתתפו בחגיגת הבילבול שהשתלטה והגיעה גם עד אליהם: איך היוצרות יכולים להתהפך בבת אחת? איך הניצחון המוחץ יכול להפוך בן יום לתבוסה מוחצת, איך השמחה והששון יכולים לפנות את מקומם לאבל לפחד וכאמור, לתבוסה!
אינני פסיכולוג במקצועי, אך אגנוב את התואר הזה למספר דקות ברשותכם, ותעשו לי פרוטקציה... תתעלמו...
לעניות דעתי, המקצועית, התנהגות האדם באשר הוא, הינה פועל נגזר מהמאורעות המתרחשים סביבו, ולא רק זאת: לפעמים, ניתן ללמוד על המאורעות, על סיווגם ועל טיבם, מתוך התנהגות האדם שחווה אותם, ואני יודע שקשה לכם להבין מונחים מקצועיים כאלו, אי-לכך יורשה לי להסביר.

בחלק השני של המלחמה, בחלק השמח, ואני מדבר איתכם כרגע מהסלון של משפחת שבות, שמה התרחש דבר! דבר שממנו נבין ונלמד על חומרת הבילבול ששרר ברחוב הערבי עקב המפולת הצבאית של צבאו.

יום אחד, ראינו מהבלקון התקהלות הרבה אנשים ברחוב, מלווים במספר לא מועט של אנשי המוכאבראת הסורים, ואף לא יהודי אחד! בירור חפוז דרך שפת הסימנים עם השכנים היהודיים מהבלקון שממול, העלה את הממצא הבא: אנשי המודיעין עורכים חיפוש בכל בתי היהודים בשכונה- וכנראה בכל סוריה, מהוראה מלמעלה...

חיפוש? וכי מה יכולים לחפש? מה יכולים למצוא? את אלי כהן? הוא כבר הפך לאפר טהור (וקדוש) מזמן... מה יש להם לחפש?
תשובה: כלום!
עוד שאלה: אז למה?
תשובה: תגובה אנושית לתבוסה... כמעט תגובה גופנית... תגובת הגוף... תגובת שפת הגוף.
הם דופקים אותנו אלייהוד (היהודים) ההם? גם אנחנו נדפוק אותם! ואנחנו גם נמצא אצלם משהו... חייבים למצוא משהו... כלשהו! וזה גם יעזור להרים את המורל האבוד ברחוב... אולי יעזור- מי יודע...? זה מה שחשבו, זה מה שעשו, כתוצאה מהתבוסה בחלק השני של המלחמה. אני פסיכולוג או לא?! עכשיו אחזיר את המנדט למקומו, ואחזור לתיאור המציאות בפועל :

תורינו הגיע. המוחאבראת בפתח הבניין ואנו בהיכון. אך לפני כן היה לנו פרק זמן להתארגן ולטשטש כל עכבה מודיעינית שיכולה לקשור אותנו עם הציוניים הישראלים היושבים בציון- והאמינו או לא: היה ברשותנו דבר כזה ליתר דיוק לאבא היה עבר לא נקי... הוא ביקר כשהיה צעיר בארץ ישראל (כן כן מה שאתם שומעים), הוא נסע לבדוק את אפשרות ההעפלה לארץ, ונשאר שמה מספר חודשים. אין לי ולצערי שום רישום או פרטים על התקופה הזאת של אבא, לדאבוני ולצערי הרב, הוא נפטר לפני שהשכלתי לברר איתו על זה... כל מה שידוע לי, מסתכם ברישומים כלליים ביותר: הוא נסע לארץ (לא יודע לאיזה מקום בדיוק), עשה מה שעשה ובנה מה שבנה והכין את הפלטפורמה לעליית כל משפחתו- ואני מדבר על תקופת טרום נישואיו. כאשר חזר לחלב לבצע את העליה על כל מה שמשתמע מזאת (למכור חפצים ורכוש- בתקופתו היה מותר, בתקופתי אסור) רצה הגורל והכיר והתחתן עם אימי, ואתו גורל סגר, בדיוק באותו פרק זמן, את שערי היציאה מסוריה, הרשמיים. אמור מעתה: מאותו רגע, יש לברוח מסוריה, לא לצאת .

אבי אהב צילום. אהב לצלם ולתעד כל רגע כל מאורע כל דבר זז או דומם. זאת בתקופה שמצלמה עלתה כסף, בתקופה שפיתוח סרט עלה כפיתוח אתר אינטרנט היום... ולאבא היתה המצלמה הכי משוכללת, ולא רק אחת! אני זוכר אחת מהן שכיוונה אלינו שם סטופר וברח אלינו להכלל בתמונה. אם הייתי ממשיך את חיי על אותה האדמה שנולדתי בה- כמנהג כל אדם מלבד יהודי (יהודי כידוע אוהב להגר מטבעו במיוחד מארץ ערבית), הייתי היום האיש הכי מתועד באדם. הוא צילם אותנו ובמיוחד אותי (אני ילד זקוניו...) רבות ... הוא תיעד אותי- נכון להגיד. שחור על גבי לבן (לא היו בזמנו תמונות צבעוניות).

והוא תיעד גם את ביקורו החטוף בן מספר החודשים בארץ. בעשרות אולי מאות תמונות... והיתה בעיה נוספת : לא גילו בזמנו את פטנט האלבומים, או אולי אבא לא גילה בהם עניין, ולרוע המזל כל התמונות היו ביחד, במין קופסה אדירה אחת, כולל התמונות של המשפחה כולל התמונות של הנוף שכל כך אהב כולל תמונותי המשגעות (מחמאה עצמית אחת תעלה לי את המורל...) וכולל התמונות מארץ הקודש! מארץ היהודים הציוניים, אלה שדפקים ברגעים אלה את הערבים המובסים... אומנם הייתה התראה אסטרטגית מוקדמת על ביקור המוחבראת והחיפוש שאמורים לערוך בבתים, אולם ההתראה הזו היתה מאוד קצרה... ולא מספיקה עד כדי למיין את התמונות המזהות של הארץ להפריד אותם משאר התמונות (שמתעדים משפחה שלמה, חיים שלמים, אותנו את סיפורינו) ולהתפטר מהן...
אבא קיבל החלטה- ובדיעבד הסתבר נכונה ואף גורלית : להתפטר מכל התמונות כאחד כולל הכול! אין זמן למיון... וכך הוא השמיד אותם בתוך התנור של המקלחת (במקלחת היה תנור שריפה שמופעל ע"י בנזין, מעליו דוד מים גבוה, שמתחממים ומשמשים להתקלח במים רותחים ואיומים לפעמים...), מנה אחרי מנה בתוך שעה ומשהו, השמיד תיעוד שלם של משפחה. הלך לו סיפור יפה כאיננו... והוא עשה את הדבר הנכון: כאשר פתחנו את הדלת, הדבר הראשון שביקשו לראות הם תמונות. תמונות אמר להם? לנו? מאיפה לנו כסף להצטלם?

הם הפכו את הדירה באופן גס ולא על מנת למצוא משהו... הרי הם יודעים שלא באו בשביל זה... הם ביקשו נקמה! הם ביקשו שאני אספר את סיפור מלחמת יום הכיפור האמיתי היום, דרכם. למרבה האירוניה- אולי ואני חב להם תודה אמינות הסטורית שכזאת איפה נמצא...? תיאור תמונה אמינה שכזו איפה תמצא? היא טובה ממליון תמונות ודוחות וברגמנים... הפחד היה בעינם. התבוסה הזדחלה על פיהם, ואני קלטתי את התמונה הזאת, ליקטתי אותה למענכם, ליקקתי אותה איתכם היום, להנאת כולנו.

ואיך אפשר בלי אקשן? ההסטוריה תשתעמם...

הרבה מאוד תחנות הקופסה שלנו כבדת המדים יכלה לקלוט... יכלה גם היום לשמש אותי לדעתי, בנאמנות ובכישרון... אולם ובאותה תקופה היא היתה נעולה על תחנה אחת ויחידה וכן, ניחשתם של מי...
פתאום אחד האורחים מכריז בקול רם ופונה באופן דרמטי ישירות אל מכובד האורחים: סיידי סיידי! (אדוני המפקד!): תפסנו אותם סיידי! אלייהוד האלה שומעים את תחנת האויב! את אישראיל! / היש בגידה מזאת? (וכאילו הם לא מבססים את ידיעותיהם, בשעת אמת, על התחנה הזו... וכאילו הוא לא האזין מעודו לתחנה הזו ואם לא, איך ידע על מיקום התחנה ומס' המחוג שעליו עומדת סואט אישראיל?)

שקט שרר פתאום בסלון! אבי הפך לחיוור ושאר אחיי גם... הם הבינו את גודל "האסון" ויותר מזה: הם הבינו את משמעות האסון...
רק אח אחד מאחי היה רגוע וכמעט מבסוט! פשוט הביע הבעה בלתי מובנת... שקטה! כמעט וביקש לחייך!
השתגע? אין לי ספק שבכל מעמד אחר דומה היה זוכה, על ההבעה הזאת, החצופה הזאת, הבלתי מתחשבת הזאת, היה זוכה לסתירה מאבא, ובעיטה אכזרית בתחת מהשאר...
אבל הוא בשלו... כולנו חיוורים והוא עם פרצוף שקט ו...כמעט מחייך!
סיידי וכל העוסקים במלכת החיפוש עזבו את הכל והתקרבו לזירת הפשע, לזירת המוסד... סיידי- מפקד הכוח ביקש לראות את ההוכחה במו עניו, התקרב ומאחוריו כל שורת העוזרים ובראשם הפקיד החרוץ שגילה את ההוכחה!
תראה סיידי על איזו תחנה עומד המחוג של הרדיו של היהוד!
סיידי, אחרי שמעיף מבט חטוף בצג שעומד עליו המחוג ברדיו, עונה לו : תדליק יא אהבל את הרדיו.
הוא מדליק! והמתח בעיצומו! ומהרדיו פוקע קול של מואזין ובקולו הנעים: אלהו-אקבר! אלהו-אקבר! ואכן רבותי- המואזין צדק: אלוהים הוא גדול!
וסיידי ממשיך את נזיפתו באהבל: איפה סואת אישראיל יא ג'חש? מישהו שומע קול כזה?
הגיבור שבין רגע הפך לג'חש מנסה להצטדק וכמעט בוכה: אבל סיידי נשבע לך שהמחוג היה על קול אישראיל! נשבע לך סיידי!
אך סיידי משתיק אותו בתנועת יד שתזכיר לי שנים לאחר מכך את תנועת היד המבטלת של רבין שלנו: בבל"ת! אתה מדבר בבל"ת ועוד בבל"ת!!
הפקיד בבושת פנים נכנע סותם ורועד, וסיידי מתעצבן על הבושה שנעשתה לו לעיני אל-יהוד ופוקד על כל מלוויו לעזוב מיד את החיפוש ואת הבית המנחוס הזה.

וכולנו מבסוטים ובכיף אימא ואבא מלווים אותם לדלת... אך השימחה לא מפריעה לפרוע ומיד את החשבון מהאח הסורר ההוא שעמד מבסוט ושקט ונתנו לאבא את הכבוד לפרוע ראשון את החוב:
תגיד אתה משוגע- פנה אליו אבא, עכשיו מצאת את הזמן להתאהבל (זה פועל חשוב בערבית)

אחי : אני זה שהזזתי בכתף את המחוג, כאשר ההוא הפנה את גבו לקרוא למפקדו- לסיידי הבעיה היחידה שלי היתה לתפוס בכוח את הצחוק שלי, למראה פרצופו של האהבל ההוא כששמע את המואזין.

---------------------------------------------

תוספת על חשבון הבית:

אני שותף לפורום סגור, המתנהל מזה מספר חודשים דרך המייל, אודות תחקור קרבות החווה הסינית, בראשותו של ד"ר אורי מילשטיין.
היום קיבלתי מייל מסויים, ובעקבותו כתבתי את התגובה שאביא להלן זאת כי יש לה קשר רציף עם המאמר שלעיל / אלברט
(22 בספטמבר,2004)

------------------------

כתבתי פעם מאמר "זכרונות ילד יהודי ממלחמת יום הכיפורים בסוריה", והבאתי בתוכו קטע שריגש אותי כאשר כתבתי אותו: מדובר על מנחה לתוכנית רדיו ששמענו בסוריה בימי המלחמה מקול ישראל בערבית- ואני בתור ילד נזכרתי בתוכנית הזאת וכתבתי עליה בגוף מאמרי.
אני כילד- ועד עכשיו, ראיתי במנחה הזה שמילותיו זכורות וחרוטות בי עד עכשיו- ראיתי בו כגיבור ישראלי שדיבר אלי והצית בי את הגאווה להיות יהודי מרחוק... יהודי, על כל הסתעפות המשמעת הנגזרת מהמילה הזאת. כתבתי עליו קטע מרגש במאמרי http://stage.co.il/Stories/235943, אך נעלם אחד הטריד אותי עד מאוד, מאז ועד עצם הרגע הזה: לא ידעתי איך קוראים לו, לא זכרתי! איך אפשר לא לדעת את שם הגיבור שלך! איך אפשר להשלים עם זה...

את המאמר פרסמתי לפני כשנתיים בפורום ארץ הצבי, ואחד המשתתפים הקבועים של הפורום היה שמעון מנדס- איש כוחות הביטחון ששירת בתקופת המלחמה והיה לשרותו קשר עם המודיעין ועם קול איסראיל בערבית... אמרתי "הון חטנא אל חמאל"! (בתירגום לא חופשי: "פה קבור הכלב!"- מקווה שעמיקם מסכים לתירגום! הוא גילה בקיאות מפתיעה בערבית באחד המיילים...), ביקשתי משמעון מנדס את עזרתו שיאתר עבורי את האיש או את שמו לפחות, והאיש עשה עבורי שרות אישי 5 כוכבים, הוא שלח לי את מספר הטלפון של מנהל מחלקת הערבית בקול ישראל באותה תקופה, וצייד אותי בפרוטקציה: צור איתו קשר ותגיד לו שמנדס שלח אותך זה הגיבור שלך!

התקשרתי למנהל קול איסראיל בערבית לביתו (הוא כבר בגימלאות, ושמעון העדיף שאני אתקשר לבדי- לא באמצעותו, כי העריך ששיחה ישירה שלי עם האיש תטיב עימו ותזכיר לו ימים עברו...) והיד שלי רעדה כאשר חייגתי... אני הולך לדבר אשכרה עם גיבור ישראלי שאת דמותו היכרתי ושירטטתי מחלב הרחוקה מאז היותי בן 12... מהקו השני עונה לי הבן שלו, ביקשתי את אביו והצגתי את עצמי, אלברט שבות מפנמה- לא פחות! בשביל הרושם הראשוני על הבן ועל האב ועל רוח הקודש... ביקשני לדעת באיזה עניין, ואני זימרתי ושכחתי שכל זה מיועד לאביו... ממש התכוננתי לשיחה הזאת- ופיתאום קוצר את כל העמל שלי הבן שלו? לקח לי זמן לשים לב שאני מדבר עם הבן של הגיבור לא עימו עצמו- והפסקתי באמצע: אפשר בכל זאת להעביר לי את אבא שלך? ענה לי: הוא נמצא בחו"ל, בקנדה! וואלה יופי, אחרי עשרים שנה הוא נמצא בקנדה! "ומתי יחזור?" בעוד כעשרה חודשים! הוא בביקור ארוך שם.
סיכמנו שיעביר לאביו את בקשתי לשוחח איתו ואת מספר הטלפון שלי, וכל ההתרגשות וההתכוננות לשיחה- וכאילו וירדו לטמיון, כך הרגשתי...
הגיבור שלי לא התקשר בחזרה- גם כעבור 10 חודשים ואני גם לא החזרתי צילצול לישראל, כי נודע לי כעבור זמן שהגיבור שלי, מנחה התוכנית ההיא, לא היה מנהל הרדיו עצמו שהתקשרתי לביתו... טעות טכנית של שמעון. עקב זאת אני ירדתי מהעניין וכבר הרבה זמן לא מדאיג אותי שם הגיבור שלי ולא עשיתי שום מאמץ נוסף לאתרו.

היום אני קורא את המייל הזה מעמיקם: ...קרא אותו בספרו של דאוד אל נאטור (גם הוא עו"ד ידוע) "משלי ערב", נדמה לי שזה הסיפור הראשון.
וסימן טוב עונה לו: עו"ד ידוע? ראש עיריית באר שבע ושופט מחוזי - אליהו נאווי!
כן רבותי: מצאתי את הגיבור שלי. הוא הוא דאוד אל נאטור. דאוד אל נאטור שסובב את כל הערבים על האצבע שלו הקטנה והכניס בליבם פחד ואימה, ובליבי החדיר גאוות יחידה ואמונה בקשר שלי ליחידה. לא פלא שהוא הגיע להיות עו"ד וסופר ושופט וראש עירייה, הוא יהודי אסלי כלבבי. תודה עמיקם ותודה לסימן טוב. עכשיו קל להשיג את מס' הטלפון של עיריית ב"ש. איזה יופי! איזה עולם קטן! תראו איזה סיבוב יפה עשה הסיפור שלי עד שהגיע לייעדו. איזה עולם יהודי קטן! באיזה עולם יהודי וייחודי קטן אנחנו חיים... רק בשביל העולם היהודי הייחודי שלנו, כדאי לדבוק במטרת הפורום הזה, ולהגיע לישראל היפה. זאת היתה הפסקה בלתי מתוכננת מהחווה הסינית.

גמר חתימה טובה ומבורכת לכולנו.
ספטמבר,2004

אלברט שבות - יליד 61, חלב-סוריה, נשוי + 4, עלה ארצה בשנת 80 שרות צבאי, עבודה בבנק, מסלול רגיל... היום, שכיר בארעה דפנמה.
דירוג:  

הוסיפו ל Facebook Share on Twitter

הוספת תגובה / יצירת קשר עם אלברט שבות

שם מלא: *

אימייל: *
(האימייל לא יפורסם בשום מקום באתר)
כותרת: *
תוכן:
10 + 9 =