איך אנו נראים בעיניהם...חאנת אל- יאק

בית אל יאק, תוכנית שבועית בטלויזיה המצרית
איך אנו נראים בעיניהם...חאנת אל- יאק
הנשיא מובארכ עם נציגי תקשורת מצרית
חאנת אל- יאק או בעברית תיקנית: "בית אל יאק" של השיש ביש. זהו שמה של תוכנית טלויזיה ערבית מצרית, שראיתי אתמול בערוץ הערבי ART שפועל מארה"ב. תוכנית מאוד יוקרתית, כל שבוע לוקחים נושא אקטואלי ומפצחים אותו עד דק. השבוע, הנושא היה מעניין במיוחד הם הצליחו להפתיע: היהדות המצרית (של המאה האחרונה) מה נשאר ממנה, ומה השאירה אחריה.

על אף בקיאותי בשש בש ועל אף חשיבותו של בית היאק בעיני, שבתנאים מסויימים אמסור את נפשי למענו, כמוהו כמו בית השש, אולם אינני מבין את הקשר שלו "כשם" לתוכנית הטלויזיונית היוקרתית זו ממצרים. אם למישהו רעיון מקשר - אשמח לשמוע.

מנחה התוכנית נושאת בתואר דוקטור (לא יודע באיזה תחום) והערבית שבפיה מאוד יפה, גם היא אישה יפה, משרה על התוכנית רוח אינטלקטואלית ושולטת במרואייניה ביד רמה, חסר לה רק השוט, להפוך לסדיסטית לכל דבר...

עכשיו, למה זה אמור לעניין אותכם - קוראי מאמר זה, יהודים ואשכנזים וספרדיים וחסידים וכל מי שיקרא את זה?

אתמול רבותי [המאמר נכתב ב- 13/5/03], ראיתי דבר חשוב: ראיתי איך אנו נראים בעיני שכינינו. ראיתי איך הם רואים את היהודי - לא רק המצרי - וכמובן גם את הישראלי. הכי חשוב הוא, ומבחינה אובייקטיבית, מה שראיתי ובחנתי אתמול, נקודת המבט המסויימת הזו, הם לא התכוונו להראות לי, כי הם דיברו בינם לבין עצמם, הם לא התכוונו לדבר אלי... וישנו הבדל משמעותי ואף מכריע, כשמדברים (עלי) אלי וכשמדברים עם עצמם עלי... אתמול הרגשתי שאני מאזין להם מתוך החור של הדלת, בלי ידיעתם.

התוכנית ארכה כשלוש שעות, והיא ראיינה בה את האנשים הבאים:

- המנהל של האתרים היהודים במצרים. (זהו תפקיד ממשלתי רשמי, ורק אתמול ידעתי שישנו דבר כזה, שישנו פקיד, עם עוזרים אני מניח, שעוסק 12 חודשים בשנה בתפקיד זה)

- ראיינה את שר התרבות המצרי, "בנושא" אחד שממעלת המרואיין הסקתי את רמת חשיבותו: אחוזת הקבר של אבו חצירה במצרים. כחצי שעה דיברה איתו רק על הנושא הזה.

- פעם ראשונה אני שומע אתמול, שבאוניברסיטת "אל-אזהאר" הדתית, לומדים שלושים אלף סטודנטים, עשרים אלף מתוכם באים ממדינות ערב השונות, ובאוניברסיטה, ואדגיש שוב: היא דתית, יש בה פקולטה למדעי הייהדות. תקראו את זה שוב: מדעי היהדות, השפה העברית, הדת היהודית, התרבות היהודית... היא ריאיינה את אחד הסטודנטים של הפקולטה הזאת, סטודנט מוסלמי דתי אדוק, שהמילים בעברית יוצאות מפיו בצורה נכונה וטבעית. הוא הסביר את תוכן המילה (תנ"ך) על כל חלקיה...

-ראיינה איש מצרי בשם: יוסף פרג' דרוויש. בן כשמונים, צלול מאוד יש לציין, יהודי לשעבר שהתאסלם, ונותר כמוסלם במצרים. איש מעניין.

- אחד המרואיינים היה נשיא אוניב' אל-אזהר בכבודו ובעצמו. הוא נתן סקירה היסטורית על ייחסי יהדות-איסלאם, ולמרות ידיעותי המוקדמות בנוש , הרי הוא הוסיף עליהן אתמול, והעשירן.

- וראיינה לבסוף ד"ר מצרי אחד, מומחה ליהדות. (הוא עשה את הדוקטורה שלו בנושא).

רוב התוכנית צולמה בשני בתי כנסת, אחת מהן ואני בטוח שמקומה בקהיר, שמה "שער השמיים" והשניה, העתיקה ממנה שנבנתה ב-1905, אולם אינני בטוח אם היתה גם בקהיר. שמה "בן-עזרה" ויש בה מצבה שלפי "המומחה" קוראים לה "מצבת משה" כי, ושוב לפי המומחה, האל נתגלה למשה במיקום ההוא, אם-כי הוא מבהי, שאין זה קיברו של משה.

היתי חייב להביא את הסקירה לעיל, בכדי שאתחיל בעבודתי האמיתית, שלשמה ובשמה מביא את הדברים כאן.
הרגשה יהודית. עצומה. הרגשתי דבר שאת "זיעזועו" הרגשתי מבפנים, מתוך תוכי - אם ישנו דבר כזה, הוא נחת בעוצמת עשר בסולם ריכטר...

"משה רומאנו" רציתי לזכור את השם הזה. נדבה של משה רומאנו, זה מה שהייה חרוט על אבן בבית הכנסת, של בן-עזרה אני חושב. לא יודע למה זה ניער לי כזה בראש! בא לי להגיד באותו רגע: אדון רומאנו, הנדבה שלך עדין חיה וקיימת. היתה חרוטה עוד "ליסטה" אנכית כזאת של הרבה שמות ועל ידם מספרים שמספרים מן הסתם על סכום "הנדבה", ואת תשומת ליבה של המנחה אחזו מספרים שצויינו בלי שמות על ידם, וההסבר של המומחה היה נכון: אלו הן נדבות בעילום שם. שאלה: עילום שם? למה? וגם כאן קלע: אלה שייכים לאנשים נדיבים אצילים שאין ברצונם להתפרסם מפועלם.

היתה למצרים האלה הזדמנות פז, להראות לי מהחור ההוא של הדלת שהצצתי עליהם ממנו, את רוחב ליבם ואת אצילותם, אילו היו עושים מעשה תרבותי וחינוכי, אילו המראיינת הצטלמה והתיישבה בבית הכנסת עם כיסוי ראש, ואילו שם המרואיין כיפה על ראשו. אגב, אין לי ספק שידעו גם ידעו על קדושת המקום ועל הכיפה.. אולם חוששני שליותר מדי אני מצפה...
אני מדגיש: זו היתה הזדמנות פז מבחינתם, ופיספסו בגדול.

את הראיון עם המנהל של האתרים היהודים, צולם ברובו כאשר שניהם יושבים ברחבה בין התיבה להיכל בבית הכנסת הראשון, ועל במת ההיכל ממש מול ארון הקודש בבית הכנסת השני "בן עזרה". הרגשתי עצוב לראות אותם שמה. הרגשתי כעוס לראותם שמה ולעזאזל - בלי כיסוי בלי כיפה... כמעט הרגשת "חילול קודשי" חילול כבודי... הרגשתי ובוא בזמן הרגשת ביטחון באנשים, בהם, כן הם שומרים על דברים קרובים לליבי, ואסיר תודה אני.

אולם, ההרגשה הבסיסית היתה, זאת שקראתי בשמה לעיל: הרגשה יהודית. הרגשתי יהודי. חזק. עמוק. יש לציין שהמבנים משומרים היטב. אני בטוח שעשו ניקיון פסח שמה לקראת הצילום, אולם, הפרטים וגם הפרטים הקטנים שמורים כבתוך קופסה שרק עכשיו נפתחה לכבוד המאורע. על יד ההיכל מצד ימין, היו תלויים שני לוחות שמתחת לכל אחד מהם לוח קטן כזה שכותבים עליו (בגיר כנראה) הודעות שבועיות חד פעמיות: פרשת השבוע, והפטרת השבוע, זאת שקורא מפטיר בשבת. בפרשת השבוע היה כתוב: וישמע יתרו, אך לא הצלחתי לקרוא את שם ההפטרה, המצלמה עברה מהר. אני מסיק מזה, שתפילת יום השבת האחרונה בבית הכנסת היתה בידיוק בשבת של וישמע יתרו, ואם אני לא טועה, זו התקופה של עכשיו פחות או יותר... זה כמו שעון שנשבר ונעצר על שעה מסויימת. הפרוכת רבותי, הפרוכת: חדשה מבריקה יפה, חצי פתוחה. לא יודע מדוע לא פתחו את הארון עצמו, למרות שכן הסבירו מה נהוג לשמור בתוכו! הוא היה בשני המקרים עם מנעול לא מוסתר, שנשאר ומשום מה סגור, נעול! את הקטע הזה לא הבנתי, הרי אם יש בתוך הארון משהו, קרי סיפרי תורה, הם היו אמורים להראותם למצלמה, וכי למה להסתיר! ומאידך אם לא היה בארון כלום, מדוע היה המנעול, ומדוע היה נעול?!

רבותי, כותב הדברים גם עזב אחריו ארון קודש ובתי כנסת, בחלב - סוריה, אולם ועלי להודות: ליהודי מצרים וככל הנראה היה הרבה יותר טעם ואולי גם "אמצעים, או, אולי אולי יותר "נדיבים" וגם זו האחרונה הודאה ג'נטלמנית... אין לי ספק גם, בקיומם של אלפי בתי כנסת ברומניה, פולוניה, ארמניה, ואתיופיה... איפה לא הייו יהודים, ואיפה לא השאירו אחריהם ספרי קודש ספרי תרבות ומזכרות... אך בתי כנסת זה מעבר למזכרת שמורה... זה מעבר לסמל או מזכרת... זה בית כנסת. זה אני אתה הוא. זה אבינו דודנו סבינו. זה יהדותינו זה הדם היהודי שלא עצר מעולם את זרימתו בעורקינו. אני אומר דבר כזה: כמה אני חייב לסבי שבנה את בית הכנסת שבחלב? כמה אני חייב למשה רומאנו שתרם את הנדבה שלו לבנות את בית הכנסת המפואר בן עזרה במצרים, על כל הפאר שבו.. אתם צריכים לראות את עזרת הנשים למעלה... אפילו המנחה קינאה "בהן" היהודיות של אז... ואני יכלתי להבחין בזה...

כשאני אומר בית כנסת, הבית המיוחד הזה שמספר את סיפורי נאמנה בלי לטייח ובלי להגזים, ובעצם, אני לא רואה אך אותו לנגד עיני. אני רואה את מי ששקד על בנייתו. אני רואה את מי שאיכלס אותו. אני רואה את מי ששקד לבוא אליו יום יום ולהפוך אותו למקום חי רענן חשוב. אם לא היה חשוב אז, גם היום לא היה חשוב. ומן הסתם גם לא יישמר בתודעתי כמקום חשוב וחיוני לי ולבני היהודים. כלומר, אני מדבר כאן על תרומת אבותינו, החכמים הרבנים שלנו, למורשתינו אנו, לנו, וכאן אין באמת הבדל בין דתי חילוני או חרדי, לכולנו אותה מורשת. לכולנו אותה השייכות. כולנו יהודים.

אתמול נזכרתי ברב עובדיה יוסף. יש לו קשר עם יהדות מצרים כמדומני, ואם זכרוני לא מטעיני, אני חושב שהוא הוא מיהדות מצרים. לא תאמינו באיזה קונטקסט נזכרתי בו, ברב עובדיה! לאו דווקא בצילומים של בית הכנסת, אלא בראיון של הישיש המצרי היהודי לשעבר, שהתאסלם. שמו: יוסף פרג' דרוויש.
הוא אמר "שעזב" את היהדות שהתאסלם כשהיה כבר בחור, כלומר הוא התוודע כבר לדת היהודית, למנהגים, לחגים... וכשהמנחה שאלה אותו אם יש בו רגעים של געגוע... הוא ענה בשלילה, והוא שיקר. אני שמעתי וראיתי אותו ואני מעיד: הוא שיקר. כאשר לחצה אותו לקיר ושאלה ישירות: "ומדוע התאסלמת? מה היתה הסיבה?" הוא הדף את הלחץ בצורה עויינת: "אין זה נושא לשיחה" וכשעמדה על כך.. לא השאירה לו מקום אלא לענות באותו מטבע שלה: "אין זה עניינך גברתי, ואינני רוצה להגיב ולהרחיב, זה עניין פרטי - נקודה." אני לא יכול להגיד שהזלתי דימעה עליו, אך כן הרגשתי בו. כן הרגשתי שישנו יהודי אחד, אי שם בעולם, שיש לו קשר לסיפורו. כן נגעתי בהרגשת אדם כאשר מגיע אל הסף: סף דרכו, סף יכולתו, או אפילו סף ההתמודדות עם כל מציאות שהיא...

ונחזור לרב עובדיה. תמונתו עמדה מול תמונת הישיש הזה. שניהם זקנים שניהם בני אנוש ולשניהם יש לי קשר והרגשה. שניהם מצריים ואחד מהם יהודי לשעבר, ואני אומר לעצמי: לעזאזל, ואם גם לרב עובדיה היה גורל כמו האדם הזה מול , איפה אני הייתי, איפה יהדותי היתה! מה היה גורלה? העניין הוא קצת מעבר למופשט, ומתבקש הסבר לו:

אני כותב היום בכל מיני פורומים ישראלים יהודים... התוודעתי דרך הפורומים האלה לאנשים מגוונים . יהודים חכמים וגם, מה לעשות, ליהודים טיפשים, וכיאה "לנו", החכמה עלתה - גם כאן - על הטיפשות ותנצח אותה, בכמות ובאיכות. אני חייב לתת דוגמא ל"טיפוס יהודי ישראלי" שנתקלתי בו באחד הפורומים, למען הסברי... הטיפוס הזה ולא במקרה, הוא יהודי חכם, אינטלגנט, והידע שלו ברמת עושר כזו.. שלא תעליב את מוצאו - יהדותו, ואף תיתהדר בה. הוא בחור/איש משכמו ומעלה, הכינוי שלו בפורום: "נוטה".
"נוטה" הוא בעל מבנה מוח "ספקני" וניתן לומר שזה מאפיין אותו בדרך מחשבתו, ונותן לזה ביטוי לא תמים ובגלוי. ביטוי זה הגיע עד הפיקפוק בקיומו של בורא עולם, ובעצם עבר אותו. הוא כבר אומר בריש גלי: אין ולא יכול להיות קיום לאלוהים כי אנו דנים בעובדה לא בהנחה, וכל עוד ועובדה זו לא הופרכה, והרי חובת ההפרכה חלה על הצד "המאמין" במקרה שלפנינו, ואי-לכך, אי-קיום האלוהים הינו בגדר העובדה, לא בסייג ההנחה.

בהזדמנות זו עלי לגלות את דעתי האישית. אין איש מאמין, יהודי, חילוני או דתי, טיפש עד חכם, שאיננו שותף לנטייות מחשבותיו של "נוטה" בצורה זו או אחרת, בעוצמה זו או אחרת, בזרימה כמותית זו או אחרת, בגילוי לב זה או אחר, זוהי דעתי האישית ובכל מקרה הינני משתייך על "הגיזרה" הזו שאת קווי המיתאר שלה ציירתי כאן, בצורתה הרחבה ביותר ולשימושי האישי, אנסה להצירה למידתי: אני רוצה להאמין באלוהים. אני עושה להאמין באלוהים. כיף לי עם ההרגשה הזו, נוח לי, חם לי איתה. טוב לי. כל מה שאמרתי על קווי המיתאר הפרטיים שלי, הינם הבל הבלים וביכולתם להעמיד אותי באור תמוה - בעל רגשות ותו לא, בעל נטייות ותו ל, תמוה שמחפש את הנוחיות לא את ההגיון, ותו לא. אולם, ישנם דברים שתומכים בי. יש לי את המשענת שלי. אני מרגיש הד חוזר כשאני מנסה לשכנע את עצמי בקיומו של הבורא. אני מרגיש תשובה חוזרת שמקורה בכח עליון זה שרוצה להאמין בו. אני מרגיש הדדיות. אני מרגיש שאלוהים מנסה להחזיר לי (על מחשבתי על עצם הניסוי) כגמולי, אני מרגיש שאלוהים מנסה להקל עלי, ואילולא התחושה הזו שחוזרת על עצמה תדירות ובהגיון מסתורי כמעט, היתי נוטש תאמינו לי... הבעיה האמיתית שלי, שאין בכוחי עדין לפענח את ההגיון המסתורי הזה, תרצו תקראו להסבר זה מיסטיקה, בעיני הוא אמיתי לא מיסטי... ( ניסיתי לשכתב באותייות את מחשבותי, והאמינו לי- לא קל...)

אם כן, נחזור לתוכנית אתמול, ליוסף דרוויש היהודי לשעבר, לרב עובדיה המצרי לשעבר, ו"לנוטה" שלנו עם המוח "הספקני-יהודי" בפורום.
אתמול לא היה לי זמן לשאול את עצמי שאלות, רק בתחושות התעטפתי... ותחושתי אתמול היתה אחת ופשוטה: יוסף דרוויש הזה, הוא עו"ד מוכר במצרים והוא משרה תחושה של ביטחון בהגיון שלו, כאשר מדבר אליך כאשר מסתכל עליך, אפילו בגיל שלו המתקדם. הוא חריף בניסוח תשובותיו וחריף עוד יותר בצורת מחשבתו, הוא לא נותן מקום ולא צ'אנס לספק שישחק בו, להפך, הוא שולט בכללי המשחק עד הסוף, עד הרגע הזה, עד הרגע כאשר נשאל, בגיל הזה, על תחושותיו... הוא איש חזק חריף בלתי שביר ושום דבר לא יזיז אותו... ואני שואל את עצמי: מה לעזאזל היהודי הזה תרם ליהדות! איזה אסון יכל להיות לי, כעם יהודי, כאיש יהודי, אילו היה האיש הזה בעמדת מפתח אקראית שיכלה להשפיע עלי, כאיש שמנוי על העם היהודי. אני מאמין שמן הסתם הוא לא הלך בילדותו לבית הכנסת או אביו לא לקח אותו, מתוך סיבה כלשהי. אולם ולכל הרוחות- מה לי ולסיבה "ההיא" שלו, תהיה אשר תהיה ! אני יכלתי לצאת מופסד ממנה אילו היה למר יוסף "כניסה מקרית" אל עמדות היסטוריות, שיכלה להשפיע עלי... זה יכל להמיט עלי אסון עלי ועל עמי.

עובדיה יוסף, הרב האורתודוקסי, ממוצא מצרי גם, לא המיט עלי אסון. להפך. הוא נתן יד בדרכו שלו לסלילת הדרך להשתייכותי. כיהודי. וכעם.
ולכיוון ההפוך, איזה אסון יכל ליפול עלי, אם עובדיה יוסף ושכמותו, לא היתה להם "כניסה מקרית" לחיי, כיהודי וכעם. פשוט לא היינו רואים את בתי הכנסת אתמול בתוכנית הזאת. וזה אסון! כמוהו כמו האסון של החידלון. אני עלול, בהעדר כניסת "טיפוסים" מסוגו של הרב עובדיה יוסף אל חיי, כעם, אני עלול לפגוש פנים אל פנים את החידלון. את החידלון שלי כעם, כיהודי. מי עזר לי לעזאזל בכל שנות הגלות בנות אלפי השנים? מי תמך באי-איבוד השרשרת הזאת? מי שמר על החלקים הזעירים של השרשרת הזאת לבל ייפרדו לבל ילכו לאיבוד? יוסף דרוויש החכם? "נוטה" היהודי הספקן? האם מר "נוטה" עם כל ההגיון התומך בו והנתמך בו, ביכולתו היה לשמור עלי כעם לאורך כל ההסטוריה שלי? האם נוכל רק להעריך או להצביע או לקרוא לאסון בשמו, אילו אנשים חכמים כמו "נוטה" משכמם ומעלה, הובילו את העם- עמי בשלב כלשהו בהסטוריה?
אני יודע, כבר מאתמול ועקב הצפיה בתוכנית, לקרוא לאסון "דאז" בשמו, והוא מפחיד: חידלון.

(עכשיו אנחנו אומה עם מדינה והטיעונים לעיל מיותרים): זהו טיעון חסר שלד ובסיס מדעי. תנו לו, לטיעון כזה, זמן להבשיל. תנו לו זמן לעמוד על רגליים מוצקות. חמישים שנה זה מעט לצאת בטיעון שכזה. חמישים שנה זה מעט מאוד בשביל להפריך דרכן את הטיעון לעיל. הן מעט בכדי למחוק "בעזרתן" את הטיעון שלעיל מייסודו.
ושלא נשכח לעולם: הטיעון המקורי שלי הוא: אנו זקוקים להמשך קיומנו לרב עובדיה יוסף. לא ל"נוטה" החכם וההגיוני. זוהי עובדה שלא טעונה הוכחה, היא הוכיחה כבר את עצמה. זוהי ההיסטוריה בעינה- ממתי צריכים להוכיחה? מהסטוריה לומדים ומסיקים מסקנות.

אתמול, שמתי לב לעוד דבר: היא, המנחה היפה והאינטלקטואלית, לא חדלה מלשאול את השאלות להלן, ובכל קונטקסט- בכל הזדמנות:

1- לומדים מדבריך, אדוני המומחה, שהיהדות מורכבת מהרבה מאוד זרמים, אשכנזים, ספרדים, רפורמים, אורתודוקסים, חסידים... ועוד וגו'... איך זה מתיישב עם הכוח שלהם בעולם? איך שזה לא מחליש אותם? מתי זה יתחיל לתת את אותותיו בהם ולהכות בהם! זאת היתה שאלה מרכזית "למומחים" שחגגו עליה, ולצערי, היא מאוד נכונה, ואין... אף אחד לא חש בה מהצד שלנו אף אחד לא מנסה לתת עליה את הדעת.
אחדות. זאת התשובה, לפחות שלי הספונטנית.

אחדות? מי בכלל יודע מה זה!


- כאשר הדגישה, לאחד ממרואייניה, את שאלת "הזרמים" השונים והמשונים ביהדות בכלל ובזרם החרדי בפרט (הם יודעים עליו המון, תתפלאו...) הוא ענה לה בזה הלשון: "בשביל להקל עליך ועל הצופים את הצגת הדברים, תני לי להשוות את בעית הזרמים היהודיים, לבעית הזרמים בעם הערבי שלנו: האם אנו, העם הערבי, מאוחד?" בהשוואה זו סיכם המומחה את הצגת בעית הזרמים בעם היהודי וביהדות בכלל, וקלע לא טעה. אני היתי מוסיף על תשובתו: "ואם בעולם הערבי (הינו) מאוחדים, הית מתארת איזה כוח היה לנו?..." אולי הוא לא אמר את זה שלא יזרוק רמז "בחינם" ליהודים!

2- שאלה שניה, שהעסיקה אותם רבות, היתה: האם היהודים ובכלל, הם עם? ואיך בכלל יכלו להיות עם, אם הם הוכיחו ולאורך כל ההסטוריה, שאין להם ענין באדמה? כל אדמה?
היא (המנחה) נתנה כדוגמא וכבסיס לשאלתה וטענתה את היהודים של מצרים, כלהלן:
לפני מעל לחמישים שנה, היה במצרים ייצוג לשלוש דתות: מוסלמים, יהודים, וקפטים (נוצרים). היהודים היו כתמיד, מנויים לרוב על המגזר האיקטאעי (בעלי הממון האימפריאליסטים). באה תקופת המהפכה, אחרי המלך פארוק, והחליט הממשל להלאים את כל הממון האיקטעי. האחראי הישיר להלאמה היה ולא אחר עבד אל נאסר, רבו ומורו של אנואר אל סאדאת. עקב ההלאמה ההיא, רבים מבעלי הממון עזבו את מצרים, מתוכם מוסלומים גם קופטים, אולם היתה תופעה ראוייה לציון, שכמעט כל השבעים אלף יהודי שהיו אז במצרים עזבו עקב ההלאמה כמעט יציאת מצרים! תופעה, שלפי המנחה "והמומחים" של התוכנית, מלמדת לא במעט על אי הקשר של היהודי לאדמתו. היהודי, לפיהם, לא שייך לאדמה, והוא עוזב אותה בקלות, בלי רגשי אשמה, בלי רגש של השתייכות (לאדמה), ובלי שום רגש, בעצם...

זה הם ( הערבים) רבותי שאומרים את זה. זו "הדיאגנוזה" שלהם למחלתינו. אני אומר בריש גלי, כאן ומעל הבמה הזאת, שיש לגנוב את הדיאגנוזה הזו מהם, לנתח אותה, ללמוד אותה, ולהסיק את המסקנות המתאימות. היא ניתנה (הדיאגנוזה) בחינם, וניתנה על ידי אנשים אובייקטיבים.
האמינו לי, אם רק ידעו לאיזה שימוש דברם עלול לשמש - הם היו מושכים אותו בחזרה, ואפילו על חשבון כישלון התוכנית.

אלברט שבות: יליד 61, חלב-סוריה, נשוי + 4, עלה ארצה בשנת 80 שרות צבאי, עבודה בבנק, מסלול רגיל...היום, שכיר בארעה דפנמה.
דירוג:  

הוסיפו ל Facebook Share on Twitter

הוספת תגובה / יצירת קשר עם אלברט שבות

שם מלא: *

אימייל: *
(האימייל לא יפורסם בשום מקום באתר)
כותרת: *
תוכן:
6 + 13 =