מהות הקשר של האדם עם בוראו

הרהור
מהות הקשר של האדם עם בוראו
מהות הקשר
השעה מאוד מוקדמת, כחמש בבוקר, אני עם עצמי בודד ברחוב, מתהלך לי להנאתי, בדרכי אל בית הכנסת.
אני מאוד אוהב את השעה הזאת, ואת ההליכה הזאת, ואת האווירה הזאת... יש לי דרך הליכה ברגל של כרבע שעה, שיכולתי לחסוך אותה בשתי דקות במונית, אך לא אני אוותר על התענוג הזה...

היום מצאתי את עצמי, כמדי יום ביומו בשעה הזאת בדרך הזאת, מהרהר... והפעם בקיומו של האדם לשם שינוי... בקיומי אני, ובמהות יחסיי עם מערכת העל, עם אלוהים. שאלתי את עצמי שאלה מאוד נועזת, וזה לשונה: אני אדם שמכיר בקיומו של בורא לעולם וליקום, ולא במקרה הגעתי אל הכרתי זו, כי-אם בתהליך שלא היה מבודד מהמנגנון הביקורתי שלי... נהפוך הוא: הביקורת העצמית שיחקה תפקיד מפתח בהתהוות התהליך הזה, והיוותה גורם עקרוני בהתפתחותו. מצאתי בנוהל הזה ביטוח מקיף לאמינות התהליך ולאופן התקני בו אמור להתפתח.

היום הרהרתי במהות הקשר של האדם עם בוראו, וכאמור מנקודת מבט נועזת - אך תקנית. אנו מצווים לדבוק במערכת העל בכל דרך אפשרית ובכל הכוח והאמצעים העומדים לרשותנו - ולא על שום מה. אתה נדבק בו כי זהו האינטרס שלך גרידא... את מהות "האינטרס" הזה הסברתי במאמר שחיברתי לפני חודש ימים, תחת הכותרת "שאלה עקרונית", ויורשה לי להביא את השמנת שלו במילים ספורות: למה האדם בא לעולם? זוהי השאלה שבאתי לענות עליה במאמר הנ"ל, ולאחר משא ומתן מפרך הגעתי למסקנה אחת: אנו באים לעולם בשביל לגלות אותו. תכליתו של האדם היא לאתר את המידע האפשרי ולעבדו במידת האפשר כך סיכמתי את מסקנתי.

אם כן המקור הטוב ביותר לתכלית האנושית הינו החיבור עם מקור מידע טוב ומהימן, ואין לך מקור טוב מהמקור הבלתי סופי, מהבורא בכבודו ובעצמו... וכמובן, ולפני שאתה נשען על המקור הזה, עליך להיות בטוח במהימנותו ובעצם קיומו, וקיימת דרך יחידה ושביל יחיד שניתן דרכם להגיע "לביטחון" הזה: להכיר את הנידון הלכה למעשה אין דרך אחרת אין אפשרות אחרת. גם למסקנה זו הגעתי במאמרי, לאחר משא ומתן עיקש עם היגיוני האנושי שיוצג נאמנה ע"י מערכת "הביקורת עצמית" שהעסקתיה שעות נוספות למטרה זו.

היום בשעה מוקדמת בבוקר שאלתי את עצמי את השאלה הזאת ובנוסח זה: אכן אנו אמורים להיות דבוקים בבורא בכל דרך אפשרית, ללמוד את מהלכיו, להתחקות אחריו, לנסות ולשאוב בדרך זו את המידע האפשרי ממנו, כי הרי זו היא התכלית שלנו, זהו האינטרס שלנו.
אולם, וזהו המשך השאלה, מה עם עצמאותנו? האין זה פוגע בעצמאותנו? האין הדבר פוגע ביישותנו העצמאית? אם הוא הוא מקור המידע וממנו ניתן לשאוב את כל המידע הדרוש, אזי השאלה הנדרשת והמעיקה היא: או אז מה נשאר לאדם לעשות בעולם! אם יש לו מעיין שממנו שואב את כל הדרוש לו, מה נותר לו בעצם לעשות? הדבר דומה לסוחר שכל מה שנדרש ממנו לעשות הוא, ללכת כל יום לבנק ולמשוך ממנו את סכום מחייתו, ללא האפשרות שחשבונו יתרוקן בשלב כלשהו, ואפילו ללא קשר לסכום המשיכה - תהיה אשר תהיה! אני אישית לא הייתי מקנא בסוחר כזה... מה הטעם לחייו...

פעם נשאלתי ע"י בני את השאלה הזאת: תגיד אבא, מה תעשה אם תרוויח בלוטו מאה מיליון דולר! וישנה פנטזיה כזו... עניתי לו: אני אמשיך לעבוד... הסברתי לו בעצם את התבונה הזו במילים פשוטות: אנחנו אכן עובדים בשביל לחיות - אך בתרתי משמע: האדם עובד בשביל פרנסתו וגם בשביל עצם החיים שלו ללא עבודה, ללא תפוקה, האדם, כל אדם, נחשב למת. אני חושב שאחוזי התמותה אצל הפנסיונרים שהפסיקו לעבוד, עולה על מגזר הפנסיונרים שעובדים...

אם כן, הדבקות שלנו במקור המידע הבלתי סופי הזה, ממקמת אותנו בעל כורחנו במשבצת הפנסיונרים הבטלנים שיומם קרב... הדבקות שלנו באלוהים אומרת, על פי אמות הדברים לעיל, שב ואל תעשה, רק תשאב... יש לך את הכל כאן, מה שאתה רוצה ולא רוצה... הכל!
אבל מה עם האדם? ומה נשאר לו אם כן לעשות...? איך הוא יתפתח ויפתח את האופקים שלו בדרך זו... הרי אין הבדל בין הדרך הזו לשאיבת המידע לבין הדרך שהנובורישים מציעים לילדיהם בשני המקרים הכל מוגש על מגש של כסף או לחילופין של זהב, אך בין כה וכה, כולנו מכירים את תסמונתם של ילדי הנובורישים, נעדרי הדחף האנושי הבסיסי להצליח, להפיק, להגיע אל שאיפות אישיות... הכל נמצא אצלם על המגש, ונדרש מהם רק להושיט את היד המפונקת אל המגש, על כל המאמץ הכרוך בכך... האם זה מה שבורא עולם מבקש מברואיו? האם זה מה שמאחל לברואיו? את הדרך הזו? האם הוא רוצה ברואים נעדרי שאיפה עצמית, נעדרי אישיות?

יכולתי, האמינו לי, לפתח את השאלה הזאת לאפיקים נרחבים בסדר גודל של מחקר ולמימדי ספר... אולם ולצורך הצגת "ההרהור" שלי, אינני צריך את כל זאת... את כל השורות הארוכות לעיל "חיסלתי" בשתיים עד שלוש דקות, בדרך היפה שלי היום בחמש בבוקר... ואינני מכה בזאת על חטא, כי מדובר שוב בהרהור תקני... אינני דוגל באיסורים שמגבילים עיבוד של מידע תקין בראש האנושי...

ברגע זה ממש, בשיאו של הירהור זה, ואני צועד לבד בדרך, באמצע הכביש, שבשעה "תקנית" אמור להיות סואן ומסוכן... ושתי מוניות דבוקות האחת בתחת השנייה עברו והורידו אותי ממרכז הכביש - שחשבתי לרגע לזכות קדימה עליו... הראשון צפצף לי את הצפצוף המוכר כאן שמשמעותו "אפשר לעזור לך במשהו? להסיע אותך לאנשהו?" ואני הנהנתי לו בשלילה והשני, הדבוק בתחת, עבר ללא צפצוף כי קלט את תשובתי לראשון...

בכל אופן, שתי המוניות האלה הורידו אותי באותה הזדמנות גם ממרכז החשיבה שלי, ופשוט השתעשתי בהרהור אחר... השתמשתי בפועל "השתעשעתי" כי באמת השתעשעתי ואפילו צחקתי... חלפה בראשי אפשרות כזאת: לבטח מדובר במורה ומתלמד! כל כך נדבקו האחת בתחת השנייה, עד כדי שהביאו אותי לפנטז, שהראשון הוא מורה למקצוע הזה, והשני מתלמד שביקש מחברו המורה בעל הניסיון, שילמד אותו את המקצוע של הטקסי, את הדרכים, את האזורים, את הקיצורים... אז אמר לו, אני אעשה לך את הטובה הזאת ואלמד אותך, בוא צא איתי מחר בבוקר מוקדם, ותהא דבוק לתחת שלי... איפה שאני אלך תלך, תהיה דבוק בי כל היום, וכך תבין ותלמד את סוד המקצוע, ואת הדרכים הקיצורים וכל מה שצריך... וכך עשו.

אבל, בהמשך הפנטזיה הזאת, נתקלתי בבעיה: מה אם יעצור את "המורה" נוסע אחד, ואת המתלמד יעצור נוסע אחר שלא נוסע באותו הכיוון? מה יהיה על המתלמד המסכן? איך הוא ייצא מזה? בטח הוא יסתבך בפקקים ובדרכים שלא ייצא מהן, ורק ישמע את תלונות הנוסע העצבני וצעקותיו... איזה מסכן, הרהרתי לעצמי... ואפילו אם הוא יחליט לא להסתכן ולא לקחת, בינתיים, שום נוסע עד שילמד, מה יהיה בעוד שעה שעתיים כאשר יד התנועה תכבד והרמזורים יפעלו... כמה קשה יהיה להיות דבוק לתחת של המורה בלי לאבד אותו... ואפילו אם ילך לפי הריח!

ולמה בעצם לא חשבו על מוצא אחר ופשוט! למה לא וויתר המתלמד על המונית שלו, ובמקום זאת ישב על יד המורה במושב הקדמי, ופשוט הצטרף לכל נסיעותיו כל היום... לא יותר פשוט? לא נכון?

אכן - סיכמתי, זה מה שצריך לעשות לשבת על יד הנהג יום יומיים עד שילמד, או אז לצאת לדרך עם המונית שלו. עם הסיכום הזה הגעתי לבית הכנסת, וחזרתי באחת אל מקור תהייתי על האדם ומקור המידע שלו...
... וחשבתי לי: האם אני עומד ליד מקרה...?

הנהנתי לעצמי שוב: אכן, יש לשבת על יד הנהג יום יומיים, להידבק לכיסא, לשאוב את מה שאפשר ופשוט ללמוד ושוב לשאוב, או אז לצאת מהמונית של המורה, לקחת את המונית הפרטית, ולנסוע... גלה שבילים חדשים משלך, ואפילו דרכים יצירתיות משלך צא לדרך... קניתי את הסיכום הזה התאים לי.

אלברט שבות, יליד חלב - סוריה, 61, נשוי + 4, ברח ארצה בשנת 80, שרות צבאי, עבודה בבנק... נכון להיום, שכיר בארעה דפנמה.
דירוג:  

הוסיפו ל Facebook Share on Twitter

הוספת תגובה / יצירת קשר עם אלברט שבות

שם מלא: *

אימייל: *
(האימייל לא יפורסם בשום מקום באתר)
כותרת: *
תוכן:
3 + 10 =